חלק מתחושת המועקה הכבדה בסיום הצפייה בכתבתו של ספי עובדיה אמש ב"עובדה" של קשת, נובעת מכך שבהחלט הובא מידע חדש, מטריד, מאכזב ומכוער לאללה תחת השמש, אבל בעצם אין באמת סיפור חדש תחת השמש: לא על אשת ראש הממשלה ו-47 סימני הקריאה שלה, לא על בנו יאיר ורגישותו המפורסמת לבני אדם, לא על סביבת הרוטוויילרים חסרת הבושה שמקיפה אותם ואפילו לא על השיטה עצמה. נפתלי בנט קרא לזה "מכונת הרעל" ו"עובדה" קראה לזה "החמ"ל הסודי".
אכן, החשיפה של חלופת המסרים בין שרה נתניהו (ולפרקים גם יאיר) לאמרגנית הג'יפה הפרטית של המשפחה, חני בליווייס, נתנה הצצה לאירועים ספציפיים, חלקם מעוררי קבס מבחינה ציבורית (ההוראה של שרה לארגן הפגנה עתירת קללות נגד משפחת פרקש השכולה), אחרים מעלים חשד לפלילים ממש (למשל ארגון המתקפה על הדס קליין) ובשוליים סיפורים כמעט גרוטסקיים על יחס הדפוק-וזרוק של המשפחה כלפי השאווישים שלה. אנקדוטות מדהימות, כמו הזעקתה של בליווייס החולה בסרטן כדי שתסיע את שרה, שבסוף בחרה לא לצאת מהבית, יצרו אפקט חריג: צחוק מרוב גועל. הנפש הנורמטיבית, שפועלת מתוך קוד של התנהגות אנושית סבירה, כבר לא יודעת איך להגיב אחרת.
וכשם שהסיפור הגדול אינו חדש ובוודאי שלא מפתיע – האופי של הנתניהוז כבר מוכר לציבור ומעייף את רובו במשך 30 שנה - כך גם האפקט הציבורי צפוי להיות מינורי. אם כבר, הדברים החמירו עד מאוד בשמונה השנים שחלפו מאז תחקיר ה"מה אומרים - לא אומרים" של אותה תוכנית. לא רק מבחינת התמצקות ה"בייס" סביב נתניהו ומשפחתו (מה שעמית סגל היה מכנה, ללא האימה הנדרשת, "מגולם במותג"): ספק אם בעבר, למשל, המשטרה הייתה יכולה להרשות לעצמה תגובה כה מביכה ומנותקת מהעובדות שהוצגו ביחס למפכ"ל, רב-ניצב דני לוי, אלמלא השתרשו בישראל נורמות רקובות של נאמנות עיוורת ומשחיתה, בריחה מאחריות והתקרבנות כדרך חיים.
לכן, אם כבר, הפרשיות שהוצגו ב"עובדה" הן בבחינת פולקלור (מעניין וחשוב, שלא יובן אחרת) לעומת הדברים הכבדים באמת שהתרחשו בישראל וגוועו בחרחור ייגע, בין השאר בזכות עוצמתו של היקום החלופי שהצליחה משפחת נתניהו להקים ולשכלל. למעשה, אם שרה נתניהו הייתה מחזיקה קצר את צבא ההגנה כמו שהחזיקה את צבא הג'ורה שלה, אולי 7 באוקטובר היה נמנע.
"עובדה" לא עסקה אמש רק במשפחת נתניהו אלא באקו-סיסטם שלם של מאפשרים, איש-איש מסיבותיו (בעיקר חיבה לכוח), ובהם בליווייס
וישנו גם היבט נוסף שצריך לזכור, שעליו "עובדה" לא התעכבה ואף הפחיתה למרבה הצער מחשיבותו, במסגרת מונולוג נרגש שנשא עובדיה על בליווייס וה"חסד" שעשתה בסביבתה הפרטית. עם כל הצער וכמובן חוסר הנעימות לדבר סרה במתים, "עובדה" לא עסקה אמש רק במשפחת נתניהו אלא באקו-סיסטם שלם של מאפשרים, איש-איש מסיבותיו (בעיקר חיבה לכוח), ובהם בליווייס. האחרונה לא בחלה באמצעים, הנהיגה מרצונה מנגנון אפל, שלא היה בו שמץ של אידיאולוגיה, ובהיעדר הסבר אחר נקמה את נקמתה רק משום שהיא ומקורביה חשו שנבגדה אישית וחשו ששילמה על כך בחייה ממש. אבל חרטה על הצער המיותר שנגרם, על חציית הגבולות, על שותפות פעילה במעשים של רוע, לא הייתה שם. אין אלא להבין, שאלמלא שרה נתניהו השיבה לה ב"שבוע טוב" על טענותיה הקשות, מה שקרה בוואטסאפ היה נשאר בוואטסאפ.
