בחדר המקלחת של בית משפחה במרכז קיבוץ בארי נותרה על הכיור מברשת שיניים ירוקה וקטנה, ועליה מעט משחת שיניים "אלמקס" של ילדים. מעט המשחה כבר התקשתה, איבדה מצבעה. לא נעשה בה שימוש. ניתן רק לדמיין מה עבר על הילד שהתעורר כאן בשבת ב-6:15, ומדוע לא הספיק לצחצח את שיניו בבוקר האחרון בחייו.
נכנסים לבארי לאחר הטבח
(צילום: אלכס גמבורג)
מחוץ לחדר המקלחת, פגר מנופח של כלב המשפחה, בין הסלון למטבח. הכלב עטוף באדום. בצמוד אליו שובל של דם קרוש, עד לפתח הבית. אחד מבני המשפחה נגרר כאן בברוטאליות החוצה, כשהוא גם כך מדמם קשות. מעל שביל הדמים בבית נפתח לו גרם מדרגות קפיצי לעליית הגג. אולי ניסתה המשפחה לברוח מעלה מהמפלצות אך נורתה ברגע האחרון ונגררה החוצה? אילו צעקות וצרחות הדהדו בסלון הזה, הכה חמים שמרוהט באופן מארח, פשוט ונעים, כמו בבתי הקיבוצים?
בכניסה לקיבוץ הרכבים הם בעיקר לבנים, צחורים, של זק"א. חלקם ממוגני ירי, מסיביים. רק אמש, סמוך ל-18:00, סיימו המלאכים בלבן לעשות חסד של אמת, ופינו את גופת הקורבן האחרון, שאותרה מתחת לשולחן שבור. "הילד הכי קטן שמצאנו הוא תינוק ירוי, בן חודשים אחדים, הכי מבוגר שנרצח כאן בן 85", סיפר קובי מזק"א, מתנדב ותיק בן 50, שאסף חלקי גופות בפיגועי אוטובוסי התופת של ירושלים באינתיפאדה השנייה. "פה זה אחרת, ממש דומה לתיאורים שקראתי כילד על מה שעשו לנו הנאצים. זה גרוע מהשואה".
למרות שצה"ל הכריז על שליטה בעוטף עזה, אנחנו מוכנסים בשיירה מאובטחת עם האמרים עמוסי לוחמים. הליווי מנוהל כמבצע צבאי. עזה קרובה, כמעט במרחק ריצה, ורק שעתיים קודם לכן עוד התנהל קרב קשה בין חוליית מחבלים שזוהתה לכוח צה"ל, ליד זיקים.
המראות בקיבוץ בארי, שעל שמו אחת החורשות היפות בנגב המערבי, סוריאליסטיים. כל בעל תפקיד כאן נכנס עמוק יותר לעבודתו, קצינים, לוחמים, עיתונאים, כדי לנסות לפתח בולם זעזועים נפשי. מרכז הקיבוץ נראה כתמהיל מסצנות של סרטים שונים: מכוניות פרטיות מעוכות לגמרי מהטנקים שהסתערו, כמו ברחובות צור וביירות במלחמת לבנון הראשונה; בחוץ, בכביש 232 שהוא היום שטח צבאי סגור, עדיין מוטלות גוויות של מכוניות מרוססות בצד הכביש, בעיקר סמוך לחניון רעים, בדומה לשיירות המשוריינות מהצבא הרוסי, בכבישים הפתוחים של אוקראינה.
בקיר החיצוני של אחד מבתי הקרקע נבקע חור גדול, דרכו נכנס טיל אר.פי.ג'י שירו המחבלים, מהצד שצמוד לגינה המטופחת של בני המשפחה, כמו בסרט שלא צולם מעולם. בקצה הקיר הפנימי של הסלון החרב ניצב עדיין שעון קיר בגון עץ חום. 12:22, נקבעה השעה. המשפחה כאן הצליחה לשרוד חמש שעות עד שטיל קורנט השמיד אותה בתוך ביתה.
האקדמיה ללשון העברית צריכה להתכנס ולמצוא מילים חדשות שיתארו את הזוועה הזו, כי המילים כבר אזלו, מסכים איתי קצין בכיר שנלחם פה בשבת בצהריים. אין קנה מידה למה שקרה כאן. ספריה מפוארת של ספרים נהרסה לחלוטין ב"בית הנ"ט" והספר שעף עד לכניסה לבית, כאילו לקבל את פנינו, להסביר לאן הגענו, הוא מלכוד 22. ג'וזף הלר יכול היה לכתוב מהדורה מחודשת למצב בו נמצאת ישראל כיום.
בחלק מהרחובות הקטנים, עמוסי העצים הנמוכים והשיחים הפסטורליים, מפוזרים שברי רעפים ורסיסי קירות. חמאס הפך את הקיבוץ לעיי חורבות, אבל הספיק להשתמש רק בחלק קטן, מופרע ככל שזה יישמע, של האמל"ח הרב עימו פלש לישראל. יותר מ-3,000 טילי קורנט, רימוני רסס, מחסניות מלאות, מטעני כלימגור עוצמתיים נותרו כאן ומחוץ לקיבוץ ללא שימוש. נשק לחטיבה. מדי כמה דקות פיצוץ עז מתוך הקיבוץ מפיל עוד שבר זכוכית מהחלונות המנופצים. "תקין!", צועק לכולם קצין הנדסה בחוץ. אלו לוחמי יהל"ם שמנטרלים כאן את המיקושים שמלכדו את הדירות. חמאס תכנן לפוצץ את הבתים כשחיילי צה"ל ייכנסו לתוכם.
בחלק מהמקומות בקיבוץ בארי עולה עדיין ריח של גוויות. "אם היית פה אתמול ושלשום, המצב היה חמור יותר. אנשים הסתובבו עם מסיכות וסתמו את נחיריהם, או פשוט אפם התרגל לצחנת המוות", אמר אחד הלוחמים. צה"ל עשה מאמצים אדירים לפנות מפה כמה שיותר מהר את 108 הגופות של קורבנות בארי, למרות שרק ביום שני חוסל כאן אחרון המחבלים שהסתתר. הסירחון מגיע מגוויות 1,000 המחבלים בעוטף שפונו אחרונים, במהלך היממה האחרונה. הכמות כה גדולה, שלאור האילוצים המבצעיים והסיכונים הם פונו עם שופלים צבאיים, בהרמת כף, אחרי שהפכו לסכנה תברואתית וזבובים עלו מהם.
"ארץ. זבת. חלב. ודבש", נכתב בפונט חגיגי על לוח קרמיקה מפסיפס צבעוני בכניסה לבית הבא ברחוב הקטן. הישראליות ניכרת מכל פינה: עטיפת דיסק מאובק של יזהר אשדות מההופעה האייקונית ההיא בהארד רוק קפה, מוטלת על הרצפה המבולגנת; ספרים של גרוסמן וביאליק לצד ספל עם חצי קפה קר ומעופש, שנותר על השולחן. על דלת הממ"ד מודבקות תמונות גדולות של ילדים עם שיער שטני, חיוכים ענקיים על פניהם, אושר צרוף. חיים קטנים שנגדעו באכזריות חולנית.
"מהר קלטתי שהמחבלים פיתחו שיטה, ממש טכניקה להגדיל את מימדי הטבח", סיפר אמש מפקד אוגדה 99, תת-אלוף ברק חירם, שהגיע הנה ב-9:00 ולקח לעצמו את גזרת הלחימה של העיר נתיבות והקיבוצים עלומים ורעים. "המחבלים ידעו שתושבים יסתגרו בממ"דים, ומי שסירב לצאת הם פשוט פתחו את הבגאז' של המכונית שלו בחצר, הוציאו את הגלגל הרזרבי, הציתו אותו וגלגלו לתוך הבית כדי לזרז את שריפתו. מצאנו גופות של אנשים שמתו מחנק בממ"דים. אחרים נשרפו בחיים ומי שניסה לברוח מהחלון, נורה למוות".
רב-סרן נריה לנדאו, סמג"ד 890 של הצנחנים, נולד וגדל בקיבוץ סעד הסמוך, הצמוד לקיבוצי התופת נחל עוז וכפר עזה. משפחתו עדיין מתגוררת שם. בסוף השבוע האחרון הוא סגר עם כל הגדוד שבת במחנה נבי מוסא שבמורדות בין ירושלים לנבי מוסא. הגדוד היה על סף תחילת שבוע האימונים הקשה ביותר, "שבוע מלחמה". דרוכים ומצוידים, נריה מצא עצמו בשבת בבוקר על מסוקי חיל האוויר, מוקפץ עם מאות לוחמיו לשדות הקטל שהיו עד לפני חמישה ימים נוף ילדותו.
למרות המתח הנפשי והדאגה הכבדה להוריו שהסתגרו בקיבוץ הסמוך, הוא הוביל את לוחמיו לקרבות עזים מטווח אפס, להציל את מי שנותרו מקיבוץ נחל עוז. מפקדו, מג"ד 890 סגן-אלוף יוני הכהן, הוא זה שהתבקש להסביר מה קרה כאן. על הרבה פרטים גרפיים, העדיף לדלג. מדי פעם דמעה זולגת מעינו השמאלית, הנפוחה והאדומה, אבל לא מבכי. הוא נפגע מרסיס במהלך ההסתערות ולא הפסיק לרגע, לא עצר. בצוק איתן הוא נלחם לא רחוק מכאן, בחאן יונס, אבל הקרבות כאן היו אחרים לחלוטין: לפתוח זיג (זווית ירי) בין גופות של ילדים, לדלג מעל אזרחים כפותים וירויים. המג"ד הקשוח מבקש לא לדבר על החלק בזה בקרב הארוך, שנמשך כמעט יממה רצופה. "כוח אחר שלנו נשלח במקביל לחלץ תצפיתניות ולוחמי גולני שהיו תחת מצור כבד במוצב נחל עוז. היינו צריכים לחלק נכון את הכוחות", הוא סיפר.
סא"ל הכהן איבד שני לוחמים, החפ"ק שלו נפגע, מ"פים נפצעו בזה אחר זה אך כבר למחרת התעקשו לחזור הנה. עכשיו הוא חייב את כולם כשירים, בעיקר נפשית, כי החלק הקשה עוד לפניו: לחטיבת הצנחנים מיועד תפקיד מרכזי בתמרון הקרקעי ברצועת עזה, מהלך ארוך ומורכב שהולך ומתקרב. "לקחתי להם את הטלפונים, שלא ייראו שום סרטון זוועות ולא יוסטו", הוא אמר, "ובעיקר אני לא נותן להם רגע של מנוחה. גם בהפוגות המעטות כשאין משימות אני מעסיק אותם שלא ישקעו. הם בני 18, 19, ואני חייב אותם לתמרון, להכריע את חמאס. רק התחלנו".
ביציאה מהרחוב חזרה לאוטו, ניצבים ליד הגדר ההיקפית של הקיבוץ שני שלדים מפויחים ומרוסקים לחלוטין של ג'יפים. ההרס בהם כה גדול, שנדרשת דקה של התבוננות כדי להבין שאלה ג'יפים מסוג דוד ממוגן של צה"ל ולא טנדרים של חמאס. גוויות הברזל המפויחות נותרות גלעד למכה הכואבת שספג פה צה"ל בשבת, המכה הקשה בתולדותיו. חייל מסרב לקבל זאת, את הקושי באבחנה אם זה שלד של רכב צה"לי או של חמאס. הוא נועץ על חלקו העליון את דגל ישראל.
