בראש השנה הזה, למרות החדשות הקשות, אני עדיין אופטימי. בגלל המוטיבציה האדירה שהפגינו ההמונים שרצו להילחם לצד תושבי העוטף ולהציל אותם ביום הטבח הנורא באוקטובר שעבר; בגלל המוטיבציה שראיתי בכל זירות הלחימה אצל הלוחמים במילואים ובסדיר; ובגלל המוטיבציה של החברה האזרחית לסייע לנפגעים ולשמר את הבית השלישי כמדינה יהודית ודמוקרטית. הניסיון שצברתי בשנים הארוכות שבהן אני מסקר מלחמות מוכיח חד-משמעית שמי שמנצח הוא הצד שיש לו מוטיבציה, ונחוש להילחם כדי לחיות. לכן אני מאמין שנהיה כאן לדורות.
בחלוף שנה מאז טבח 7 באוקטובר 2023, הנחמה, אולי התרופה הגדולה, היא ההתאוששות המהירה, תוך שעות וימים, של החברה האזרחית בישראל ושל צה"ל מההלם ואובדן העשתונות. הלומי צער ואימה חשו מאות אנשי מילואים ואזרחים כבר באותה שבת נוראית לעזרת היישובים המותקפים, ולמעשה, יחד עם התגובה הצה"לית המגומגמת, זו הייתה מתקפת הנגד שישראל יצאה אליה מול שתי דיוויזיות הקומנדו שהפעיל חמאס בתוך שטחה.
אלמלא מתקפת הנגד הזאת של אנשי כיתות הכוננות, של היחידות המיוחדות של צה"ל שרצו ביוזמתן לתוך האש, ושל האזרחים שנטלו נשק לידיהם ובאו ממרחקים לסייע לתושבי העוטף, האסון עלול היה להיות גדול פי כמה. חמאס היה יכול לכבוש שטח נרחב בדרום ישראל, והאבדות, הזוועות והנזק היו גדולים לאין שיעור.
אבל את לקחי טבח 7 באוקטובר ואת המחדלים שהוליכו אליו עדיף להשאיר בשלב זה לוועדות החקירה ולתחקירים המוסמכים של צה"ל. אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", שיש המגדירים אותה כמלחמה קיומית, ומנקודת מבט אסטרטגית על היכולת להתקיים באזור כמדינה ריבונית יהודית, זו אכן מלחמת קיום. לכן ראוי לנסות להבין במה הצליחה ישראל ובמה פחות.
ב"שנת מלחמה", סדרת כתבות לראש השנה, ynet סוקר את תוצאות המלחמה עד כה, החל במחדל הנורא, דרך ההצלחות המרהיבות וגם הטעויות הקשות, ועד לתמונת המצב הנוכחית. זהו החלק הראשון לסקירה של רון בן ישי. לכתבות נוספות:
• היתרון הישראלי, והתרחיש שצריך למנוע בכל מחיר / חלק ב' של רון בן ישי
• עושים סדר: כל החשיפות על עצימת העיניים שקדמה לטבח
• הלגיטימציה בעולם למלחמה בעזה בשפל, ויש סיכון חדש
• ב-7/10 המערכות קרסו. כך תפקדה מאז הממשלה
שש ההצלחות העיקריות
1. ראשית, כאמור, ההתאוששות המהירה של צה"ל ושל החברה האזרחית. אלה התעשתו תוך שעות וב-8 באוקטובר כבר תפקדו הצבא ועמותות מתנדבים של אזרחים בכל התחומים. צה"ל החל לנהל מלחמה מסודרת להדיפת מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלמי שנשארו בתחומי ישראל, וארגוני המתנדבים החלו לדאוג למפונים וללוחמי המילואים שהתגייסו בהמוניהם, חלקם הגדול ללא צו גיוס. הם פשוט באו.
חיילי צה"ל, בקיבוץ בבארי אחרי הטבח ובפעילות בתוך עזה:
באותם שעות וימים ראשונים, הממשלה והעומד בראשה לא תפקדו בכלל או שתפקדו חלקית, ולא נתנו מענה לצרכים של המותקפים. במקביל, בצה"ל חששו שחיזבאללה ינצל את מומנטום ההצלחות של חמאס וינסה גם הוא להסתער לתוך הגליל, והיה צריך לחלק את הקשב ואת הכוח הזמין של צה"ל בין שתי הזירות. כל זה התבצע תוך יממות ספורות. מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלמי נדחקו חזרה לרצועת עזה והחלו לספוג הפצצות אוויריות ואש ארטילריה. על גבול הצפון התייצבו שלוש אוגדות, בעיקר של אנשי מילואים - מהסבך ההררי של החרמון והר דב ועד ראש הניקרה במערב. הן התמקמו במערכי מגננה שאבטחו מפני מהדורה צפונית של טבח 7 באוקטובר.
ההתאוששות המהירה של צה"ל ושל החברה האזרחית היא לדעתי ההצלחה נטו הגדולה ביותר בשנה האחרונה. היא שמנעה אסון כבד וקריסה איטית של מדינת ישראל. על פי התיאוריות הצבאיות, אחרי ספיגת מתקפת פתע שבה האויב חודר את קווי ההגנה, הצבא המגן נסוג לקו שני ונערך לבלימה. אבל ב-7 באוקטובר לא היה קו שני. היישובים האזרחיים היו החזית וישראל הצליחה לעצור את מתקפת חמאס ולמנוע תוצאות נוראות עוד יותר על הגבול.
2. התמרון הקרקעי מעל ומתחת לפני הקרקע בעזה, בשיתוף חיל האוויר, שב"כ והיחידות המיוחדות, הביא לפירוק רוב הכוח הלוחם של חמאס והג'יהאד האיסלמי. מ-23 גדודי חמאס נותרו רק אחד או שניים במחנות המרכז, שבהם צה"ל לא פועל בשל הערכה ששם נמצא חלק גדול מהחטופים, ומשום ששני מיליון תושבים עזתים עקורים חיים ב"מחסות פתוחים" באזור.
צה"ל לא שולט בכל הרצועה, אבל הוא יכול לנוע לכל שטח שיבחר תוך שעות ספורות. לעיתים תוך דקות. הוא יכול גם לאסוף מודיעין ולפגוע בהתארגנויות צבאיות של חמאס כמעט ללא הפרעה. שהייה סטטית בשטח עדיין עלולה לחשוף את הלוחמים לטילי הנ"ט והמטענים שנותרו בידי אנשי חמאס המנהלים מלחמת גרילה, אבל ירי הרקטות - ואפילו המרגמות - לשטח ישראל, פסק כמעט לחלוטין. למעשה, חמאס חדל להוות איום מיידי על תושבי ישראל כפי שהיה לפני 7 באוקטובר.
3. ההיפוך הדרמטי של מאזן הכוחות בין ישראל לחיזבאללה במסגרת מבצע "חיצי הצפון". קהיליית המודיעין, חיל האוויר ופיקוד צפון הצליחו להנחית סדרת מהלומות מדויקות על כל מרכיבי הכוח של הארגון באופן שלפי ההערכה הרס יותר ממחצית היכולת שלו לסכן את תושבי הגליל בפרט ואת העורף הישראלי בכלל. המהלומות הללו, שהתבססו על מידע מדויק שהביאה קהיליית המודיעין, היו מוכנות לביצוע זמן רב מראש. הפעלתן נעשתה בעיתוי הנכון, אחרי שמרכז הכובד של הלחימה הועבר מעזה, שבה כאמור הושגה שליטה ביטחונית טובה.
4. הדיפת המתקפות האיראניות ב-14-13 באפריל וב-1 באוקטובר. בעיקר הכוונה למימוש המעשי, לראשונה, של שיתוף פעולה מבצעי ישראלי-אמריקני, שהיה יעיל ביותר ובמסגרתו הונחה התשתית המעשית לקואליציה אזורית הגנתית נגד הציר השיעי.
5. פיקוד המרכז ושב"כ, בפעילות אגרסיבית, הצליחו בשלב זה למנוע אינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון. היו פיגועי טרור, בעיקר על צירי התנועה, ביישובים יהודיים ובקרבתם, אבל צה"ל פשט לתוך מחנות הפליטים, פגע בגדודי המחבלים בתוכם (בסיוע חיל האוויר והימ"מ), והצליח לקיים מרקם חיים כמעט נורמלי תוך צמצום הפיגועים ומניעת זליגתם לתוך הקו הירוק.
6. חותם את רשימת ההצלחות – שיקום ההרתעה הכללית של ישראל וצה"ל מול האזור בכלל ובפרט כלפי הציר בהובלת איראן. ההרתעה הזאת, שכורסמה מאוד ב-7 באוקטובר, השתקמה בזכות המהלומות המבצעיות והתודעתיות המפתיעות שקהיליית המודיעין וצה"ל הנחיתו על חיזבאללה בלבנון, ולא פחות מכך בפירוק של חמאס והג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. ההרס הנורא בעזה - תוצאה של לחימת מחבלים מתוך האוכלוסייה האזרחית ושימוש שלהם במטעני נפץ - מהווה גורם מרתיע באותה מידה שהוא גורם נזק תודעתי ומדיני לישראל בעולם.
עוד לפני התגובה של ישראל על שיגור הטילים הבליסטיים מאיראן, עצם הדיפת המתקפה, לצד ההצלחות בצפון, לא רק שיקמו את ההרתעה - אלא גם העלו אותה מדרגה ביחס לעבר. עד כה ההרתעה הייתה מקומית, כנגד המדינות הסובבות אותנו. כעת מדובר בהרתעה אזורית שיש לה אפילו משמעויות גלובליות. המהלומות שחיל האוויר הנחית בלבנון הוכיחו כמה אנחנו טובים בהתקפה - והדיפת כ-200 טילים בליסטיים ב-1 באוקטובר הוכיחה שאנחנו מעצמה גם בהגנה. אבל אסור להיתפס לשאננות.
חמישה הכישלונות העיקריים
1. קשה להחליט מה יותר חמור: העובדה שעשרות אלפי תושבי הצפון לא יכולים לחזור לבתיהם כמעט שנה, או הכשלון להחזיר את החטופים הנמצאים עדיין בידי חמאס. כך או כך, אין ספק שמבחינה אסטרטגית, העובדה שחיזבאללה הצליח לעקור כ-60 אלף ישראלים מבתיהם ולייצר רצועה חרבה ובוערת שרוחבה כמה קילומטרים לאורך גבול הצפון, היא כשלון חמור שלא היה כמותו מאז מלחמת השחרור. הוא נובע כמעט מסיבה אחת: סדר הכוחות של צה"ל לא איפשר לנהל מלחמה עצימה בשתי חזיתות.
2. בזירת החטופים, הכישלון הוא שלא הצלחנו לייצר תנאים ולחץ צבאי שיגרמו למרצח ופנאט דתי כמו יחיא סינוואר להסכים לעסקה שנייה לשחרור חטופים. איני נכנס לוויכוח אם ראש הממשלה בנימין נתניהו והקבינט המורחב החמיצו הזדמנויות לעסקאות, אבל התנאים הבסיסיים ברורים: חמאס יכול לספוג אבדות כבדות כמו גם הרס יכולותיו ותשתיותיו הצבאיות והאזרחיות, ועדיין להמשיך לתפקד כארגון גרילה.
המנהרה שבה נרצחו ששת החטופים בסוף אוגוסט
(צילום: דובר צה"ל)
ארגוני המחבלים לא מנהלים מלחמת תנועה שיש לה יעדים ברורים, ואם נפגע כוחם בצורה ניכרת, הם לא יכול להמשיך להתקדם. אבל ארגוני מחבלים בכלל, וברצועה בפרט, שואפים לשרוד. ומבחינה זו - השרידות בעזה היא הניצחון. לכך שואף סינוואר בשלב זה, ולכן הוא מסרב לכל עסקה שמוצעת לו. הוא עודנו מאמין שמלחמה אזורית תקל מעליו את הלחץ ותכריח את ישראל – שלהערכתו תובס בה - לקבל את תנאיו ולאפשר לו לשקם את כוחו של חמאס. הוא רוצה להיות כמו אל-קעידה ודאעש, שמשתקמים כעת בחסות הטליבאן באפגניסטן.
זאת הסיבה העיקרית לכך שכרגע אין עסקת חטופים. דעתו של סינוואר עשויה להשתנות ולהתגמש בעתיד נוכח המכה שהונחתה על חיזבאללה בלבנון והמשך התנופה שם, קל וחומר אם איראן לא תצטרף בסופו של דבר באופן מלא למלחמה. אז הוא יהיה נכון למו"מ על עסקה חדשה.
3. אי-ההצלחה למוטט את שליטתו האזרחית של חמאס ברצועה ולאפשר לישראל לשלוט בסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה, מה שהיה מאפשר לצה"ל להשיג את אחת ממטרות המלחמה. הכשלון הזה רובץ כולו לפתחם של נתניהו וחברי הקבינט שהתנגדו לכל יוזמה שהציגו שר הביטחון יואב גלנט וצה"ל למציאת ערוצים להקמת שלטון אזרחי חלופי. נתניהו ושותפיו לקואליציה מסיעות הציונות הדתית ועוצמה יהודית מתנגדים מטעמים אידיאולוגיים לשיתוף הרשות הפלסטינית בשלטון האזרחי בעזה, ואלטרנטיבה טובה אחרת לחמאס לא נראית כרגע באופק.
4. המריבות המתוקשרות עם הממשל האמריקני שפגעו ופוגעות בהרתעה, במאמץ לשחרור החטופים ובמאמץ המלחמתי בכלל. במריבות האלה אשמים שני הצדדים. האמריקנים, מפני שמשיקולי בחירות פנימיים בפרט, ובשל אסטרטגיה בינלאומית שגויה בכלל, מנסים כל העת לכבול את ידיה של ישראל. אינני מדבר על הסכמה למאמץ הסיוע ההומניטרי שוושינגטון כפתה עלינו. בעניין זה ייתכן שביידן עשה לנו טובה, כי אם ישראל הייתה מונעת סיוע הומניטרי לעקורים המצטופפים ב"מחסות הפתוחים", הלגיטימציה הבינלאומית שלנו להילחם בעזה ובצפון הייתה נשחקת לחלוטין ואולי היינו כבר נתונים לסנקציות.
אבל האמריקנים לא הסתפקו רק בדחיפת הסיוע ההומניטרי על אפן וחמתן של מפלגות הימין הדתי בקואליציה, אלא גם ניסו להשפיע בפועל על מהלך המלחמה - אם באמצעות דרישות חוזרות ונשנות להפסקת אש, הרבה לפני שצה"ל הגיע להישגים סבירים מעל ומתחת לקרקע, ואם בעיכוב הכניסה לרפיח. הם עשו זאת בין השאר באמצעות אזהרות פומביות מפני פגיעה באוכלוסייה בעיר, וזאת אף שצה"ל הוכיח להם שהוא יודע לפנות אוכלוסייה לפני שהוא משתלט על שטח. אבל הכניסה לרפיח, בעיקר בגלל האמריקנים, נדחתה בחודשים רבים, מה שמנע לחץ על סינוואר ופגע בהישג המבצעי.
5. לא הצלחנו לעצור את הסחף החמור בלגיטימציה הבינלאומית נגד מלחמה צודקת שמנוהלת כדי שתושבי דרום ישראל וצפונה יוכלו לחזור בביטחון לבתיהם, ולהיות משוחררים לשנים קדימה מאימת הפרעות ומטחי האש שצבאות הטרור שמסביב מאיימים להנחית.
רוב אזרחי ישראל עדיין מתקשים להבין איך דעת הקהל העולמית יכולה להתנכר להם, לנסות לכבול את ידיהם ולהאשים אותם בפשעי מלחמה אחרי הטבח הזוועתי ב-7 באוקטובר. להם צריך להגיד שהתופעה הזאת היא לא רק תוצאה של אוזלת יד ישראלית במלחמת התודעה והדיפלומטיה הציבורית, אלא פשוט מפני שגורמים איסלמיסטיים שהגיעו כפליטים למדינות המערב, הצליחו עם השנים לקנות אחיזה בפוליטיקה ולשנות את השיח התרבותי-אקדמי באופן שיצר בסיס עוין לישראל גם במקומות שבהם הייתה שמורה לה אהדה בסיסית מאז מלחמת העצמאות ב-1948.
השיח התרבותי שמעוות את ההיסטוריה ומצייר את ישראל כגורם קולוניאלי מרושע שמשמש ראש חץ לאימפריאליזם המערבי, בלי להתחשב בעובדות ההיסטורית ובמורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא הגורם העיקרי לכרסום בלגיטימציה. כשם שישראל מצאה דרך להפוך את הקערה הצבאית על פיה בלבנון, היא צריכה למצוא דרך להפוך גם את קערת הלגיטימציה הבינלאומית.
התמרון בעזה: לאט, מהר, לאט, מהר
כדי להבין מה הוביל להצלחות והכישלונות שפורטו כאן, וכדי להפיק את הלקחים, נדרש מבט מעט יותר מפורט לזירות הלחימה השונות, והראשונה היא רצועת עזה.
היום כבר ברור לגמרי שבלי תמרון קרקעי עצים אי אפשר היה לפרק את האיום. זאת בעיקר משום שלחמאס היה יתרון אסטרטגי שבנה לעצמו בדמות מערכים תת-קרקעיים שבהם הסתתר, שמהם ירה רקטות, שבתוכם ייצר אמל"ח ושמהם ניהל את המלחמה. צה"ל ידע שהמערכים הללו אינם נמדדים בהכרח בקילומטרים, אלא ב"מרכזי כובד אסטרטגיים". כל עוד אלה קיימים - חמאס שורד. וכל עוד הוא שורד, הוא יכול להשתקם ולהוציא התקפה נוספת על ישראל.
גם המערכים שמעל הקרקע, בתוך בתי אוכלוסייה אזרחית, נבנו בצורה של מרכזי כובד אזוריים וגם אליהם היה צריך להגיע פיזית כדי להרוג את המחבלים שפעלו מתוכם והגנו על הפירים שהובילו אל תת-הקרקע. צה"ל יצא לתמרון בהיקף של שלוש אוגדות שלחמו בצפון הרצועה. מפקד בכיר מאוד בצה"ל אמר: "אם אתה לא יוזם ותוקף, אתה מגיע במקרה הטוב לתיקו".
זו לא הייתה החלטה שהתקבלה בקלות. בשבועות הראשונים אחרי הטבח נפגש נתניהו עם כל מיני "לשעברים" דוגמת האלוף במיל' יצחק בריק, שהזהירו אותו שצה"ל לא מוכן ולא מסוגל לבצע את המשימה, שתעלה באלפי אבדות. האמריקנים ניסו להזהיר את נתניהו ואת המטכ"ל שתמרון קרקעי בעזה יהיה כרוך לא רק באבדות, אלא בעיקר בהרס שישראל לא תוכל לעמוד בו נוכח דעת הקהל העולמית.
מה שהיטה את הכף הייתה התעקשותם של שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אגף המבצעים האלוף עודד בסיוק, מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר ואלופי הפיקודים. הם שכנעו שאחרי תקופת הכנות שתימשך כמה שבועות, צה"ל מסוגל לבצע בהצלחה תמרון שבאמצעותו אפשר יהיה להשתלט על עזה, לפרק את כוחו הצבאי של חמאס, ואז לשמר את ההישג באמצעות פרימטר ביטחוני בשולי הרצועה ופשיטות אל מוקדי התעצמות והתנגדות שבהם ינסה חמאס לשקם את כוחו הצבאי.
המוטיבציה, היוזמה, התגייסות הבזק וכושר הלחימה שהוכיחו מערכי המילואים והסדיר של כוחות היבשה בזמן תקופת ההכנה, חיזקו את הביטחון העצמי של אלופי המטכ"ל שהמורל שלהם היה בשפל בשל תחושת האחריות שחשו למחדלי 7 באוקטובר. למען הזהירות הם החליטו לדבוק בתפיסת ההפעלה המסורתית של צה"ל, שלפיה תוקפים בחזית אחת שמהווה את מרכז הכובד, ובולמים בשאר החזיתות. זאת אף שלפחות חיל האוויר היה מסוגל לפצל את כוחו ולפעול בצפון ובדרום בעוצמה מלאה ועל פי התוכניות שהכין.
ההיסטוריונים יכריעו בוויכוח אם ההחלטה לפעול בעזה ולבלום בצפון תוך פינוי התושבים הייתה מוצדקת. אבל ברור שהיא הבטיחה שימוש חסכוני בסדר הכוחות המסתער של צה"ל וניהול מושכל של מלאי החימושים והחלפים של צה"ל.
בתקופת ההמתנה לתמרון הקרקעי שכלל צה"ל - בעזרת שב"כ - את שיטת ההפעלה הטקטית של כוחות היבשה והאוויר כדי שתתאים לפעולה בשטח גדול, בנוי לגובה, תוך לחימה מעל ומתחת לקרקע. בשלב הפתיחה הוחלט לתקוף בכמה צירים של גדודי טנקים, חיל רגלים והנדסה, בשילוב ובליווי צמוד של אש מהאוויר ומהקרקע. אחד החידושים היה שהאש המלווה מהאוויר (בין אם ממטוסי קרב ובין אם מכטב"מים או רחפנים), הייתה זמינה באופן מיידי בכל שלבי הלחימה לכוחות הנעים רכוב או רגלית. חיל האוויר השתלב, פשוטו כמשמעו, החל משלב התכנון ועד לחימת כוחות הקרקע. חימושים מדויקים בגדלים שונים הונחתו על הבתים והמתחמים שבהם המודיעין איתר אויב. זה נעשה לעיתים במרחק של 100 מטר בלבד מהכוחות על הקרקע. נרשמו ארבעה מקרים, מתוך אלפי גיחות ופצצות, שבהם נפגעו לוחמי צה"ל מאש אווירית ידידותית.
התקיפה הבו-זמנית של מרכזי כובד של המחבלים מעל ומתחת לקרקע התנהלה בהתחלה באיטיות. צה"ל אמנם אמר מראש לדרג המדיני שייקח כשנה לפרק את צבאות הטרור שבנו חמאס והג'יהאד האיסלמי במשך עשרות שנים, אבל התנועה האיטית בסיוע דחפורי 9D של חיל ההנדסה תסכלה בהתחלה כמה ממפקדי השטח. בעיקר, הפעולה מתחת לקרקע התנהלה בכבדות ובאיטיות.
מנגד, הלחימה מעל הקרקע דווקא התנהלה בצורה טובה אוד ומהירה אחרי מהלומות "חגורת אש" שהנחית חיל האוויר על רבי-קומות ומוקדי ההתנגדות של חמאס עוד לפני תחילת התמרון. בהתחלה יצאו גדודי חמאס מהמנהרות וביצעו התקפות-נגד במספרים גדולים על הכוחות המתקדמים, תוך שימוש אינטנסיבי במטולי RPG קטלניים מסוגים חדשים, ב"מטעני הקרבה" שהוצמדו על ידי מחבלים אל טנקים ונמ"רים. אבל מערכות "מעיל רוח" הוכיחו את עצמן וצמצמו את מספר האבדות. מתקפות נגד כאלה – למשל במוצב כוח 17 באזור ג'באליה וגם במקומות אחרים - נכשלו. לאחריהן עברו המחבלים לפעולה בחוליות קטנות שצצו מתוך פירים ופגעו בכוחות, אבל היו הרבה פחות יעילות.
המיעוט היחסי של אבדות לכוחות צה"ל בלחימה ברצועה ובצפון, נבעה גם מהמיגון וממעילי הרוח, וגם מטקטיקת המגננים שצה"ל הפעיל, אבל בעיקר כתוצאה מפינוי מהיר – תוך כדי טיפול רפואי מציל חיים – של הפצועים לבתי החולים. 346 חיילי צה"ל נפלו בתמרון הקרקעי ברצועת עזה, מתוך 715 במלחמה כולה. 4,481 נפצעו, מהם 2,298 בעזה - מתוכם 20 עדיין מאושפזים במצב קשה, 145 במצב בינוני וארבעה במצב קל.
תוכנית השלבים בצפון
היום אנחנו יודעים שנסראללה שקל במשך כמה ימים ברצינות אם לנצל את המומנטום וההלם שיצרה מתקפת חמאס, ולהוציא אל הפועל את מבצע "כיבוש הגליל" בידי כוח רדואן. את המבצע הזה מתכנן חיזבאללה כבר לפחות עשר שנים, וב-8 באוקטובר 2023 כבר היו לו 2,400 מחבלי רדואן ו-500 פעילי ג'יהאד איסלאמי פלסטיני מוכנים לפעולה וחמושים עד לשיניהם במטענים לפריצת חומת בטון וגדרות, וסולמות לטיפוס, כדי לחדור ליישובים צמודי גבול ולמוצבי צה"ל בצפון. אם הדבר הזה היה יוצא אל הפועל, זו הייתה שואה, בלי מרכאות. הרבה יותר גרוע מהמתקפה של חמאס.
אבל, ההתייצבות המהירה של שלוש אוגדות על גבול הצפון, וההיערכות היעילה להגנה של הפיקוד גם כשכל הקשב הצה"לי מופנה לרצועה, היא שכנראה גרמה לחסן נסראללה ולמפקדי חיזבאללה שייעצו לו, להחליט שלא לנסות לנצל את המבוכה וההלם בישראל אחרי המתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר בדרום.
לחיזבאללה מוכנה תוכנית מוכנה, יעילה ומסוכנת פי כמה מזו של חמאס, אבל העזתים גנבו את ההצגה. עברו כמה ימים עד שבצה"ל השתכנעו שנסראללה מסתפק בתמיכה באש ובהצהרות מילוליות רושפות על תמיכה בפלסטינים בעזה, אף שיכול היה לפלוש קרקעית לגליל כשכוח רדואן עם אמצעי האש מחפים ישבו ממש על הגדר. מה שעזר לחיזבאללה לרסן את עצמו היה העובדה שחיל האוויר הפגין מוכנות לפעולה בצפון ואנשי המילואים הצטיידו ותפסו במהירות שיא עמדות בשטחים חיוניים כדי לחסום צירי תנועה אפשריים של האויב.
מח״ט 7 לפני הכניסה הקרקעית ללבנון
(צילום: דובר צה"ל)
בפני פיקוד צפון עמדו שני איומים עיקריים. המסוכן שבהם היה כוח רדואן, שכאמור ישב על הגדרות במרחק של מאות מטרים מהיישובים והמוצבים הישראלים והיווה סכנה מיידית. האיום השני, על כלל העורף הישראלי, היו מערכי האש של חיזבאללה, שהיו חבויים בדרום לבנון כשהם מכוונים היטב אל הצפון, פחות או יותר עד קו חיפה-טבריה.
מאחר שהדרג המדיני והמטכ"ל החליטו שעזה היא הזירה הפעילה בעוד שבצפון בולמים, גיבש פיקוד צפון בהנחיית האלוף אורי גורדין מתווה לפעולה בשלבים. מטרתו, בגדול, הייתה לשחוק את חיזבאללה ולהכין את הקרקע לקראת מהלך שבנוי ממהלומות אש אווירית ותמרון קרקעי שיתפתח כשהמטכ"ל ימליץ לדרג המדיני להעביר את נקודת הכובד מהדרום. על פי מתווה זה התמקד צה"ל בשלב הראשון בהסרת האיום המיידי שנשקף מכוח רדואן. מאמץ נוסף היה הדיפת ניסיונות חדירה של חוליות מחבלים מארגונים פלסטיניים שונים.
הסכנה שנשקפה מכוח רדואן ומהאש העצימה, קצרת הטווח, של טילי הנ"ט (הבורקאנים והפאלקים) בנוסף לרקטות האחרות, הייתה הסיבה לפינוי המאסיבי של כ-60 אלף תושבים מבתיהם בגליל לאורך הגבול. חלקם התפנו על פי הוראה וחלקם מיוזמתם. הם עדיין לא שבו לבתיהם.
בשלב הראשון הצליח פיקוד צפון להרחיק חלק ניכר מכוח רדואן 8-5 קילומטרים מהגדר באמצעות הפצצות אוויריות ואש ארטילרית. אנשי חיזבאללה זנחו את המערכים החפורים היטב, חלקם בונקרים וחלקם תעלות, שהסתירו אותם מתחת לסבך ההררי הלבנוני. בשלב השני, על פי הפרסומים, החל צה"ל להכניס כוחות קרקעיים קטנים לפשיטות חשאיות על המערכים הללו ועל כלי הנשק והאמל"ח הרבים שנשארו בהם. במקביל שיפר מערך השדה את האיתור והפגיעה במשגרי טילי הנ"ט. גם הם נאלצו לסגת אחורה והפכו פחות יעילים. עם הכט"במים ורקטות הבורקאן והפאלק הכבדות שהפעיל חיזבאללה על פי משוואות שניסח נסראללה שעקרונן עין תחת עין, לא הייתה הצלחה רבה.
בשלב השלישי, במקביל לניסיונות לפגוע בכטב"מים וברקטות העצימות, עבר פיקוד צפון לכרסם בשדרת הפיקוד והשליטה של חיזבאללה לקראת אפשרות של פגיעה במערכי האש ובעיקר של תמרון קרקעי בהיקף כזה או אחר לתוך שטח לבנון, עד לליטני ואולי אף מעבר לו. מפקדי שטח של חיזבאללה החלו להיעלם בסיטונות מפני שצה"ל הפעיל מודיעין מדויק ואש אווירית שסיכלו אותם אחד אחרי השני.
באוגוסט החל השלב הרביעי: מבצע "חיצי הצפון". הפתיחה שהיממה את חיזבאללה ואת העולם הייתה במהלך המיוחס לישראל של פיצוצי ביפרים ומכשירי קשר, אבל השיא הגיע בחיסול נסראללה ביום שישי האחרון. השבוע, בלילה שבין שני לשלישי, התחיל השלב החמישי, שבמסגרתו צה"ל מנהל מבצע קרקעי מוגבל לניקוי של מערכי האש ונקודות הזינוק של כוח רדואן בצמוד לגבול. המטרה היא למנוע מחמושי חיזבאללה לירות בכינון ישיר ומטווח קצר על היישובים והמוצבים צמודי הגבול ועל יושביהם. כשתושג מטרה זו, אפשר יהיה להתחיל לממש את מטרת המלחמה: להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם בביטחון.
יו"ש: רק לא אינתיפאדה
במקביל ללחימה בעזה פתחו פיקוד מרכז ושב"כ במלחמה אגרסיבית ביהודה ושומרון. המטרה הייתה לא לאפשר לגדודי המחבלים שהתארגנו במחנות הפליטים בהשראת חמאס ואיראן לפגע בהתנחלויות ובתוך ישראל, ולמנוע פריצת אינתיפאדה שלישית בהיקף מלא, שבה תיקח חלק כל אוכלוסיית יהודה ושומרון, ותכביד על צה"ל שכוחותיו מתוחים ממילא עד קצה גבול היכולת. המאמץ הזה הצליח ומצליח.
המתקפות מאיראן: לידתה של תשתית אזורית
הישג חשוב במלחמה היה כאמור בלילה שבין 13 ל-14 באפריל, כאשר איראן ושלוחיה תקפו את ישראל במטחי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מי נפץ. כדי להדוף את המתקפה הזאת הכינו פיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) והמטכ"ל של צה"ל תוכנית מפורטת שהצליחה מעל ומעבר למשוער. בכך הונחה לראשונה תשתית שעליה יש סיכוי טוב שתוקם מערכת הגנה אווירית אזורית בהשתתפות מדינות ערב הסוניות מפני הטילים, הכטב"מים ואולי הנשק הגרעיני שיהיה לאיראן.
עדות נוספת ליכולות היירוט הללו קיבלנו ב-1 באוקטובר, כשרוב מתקפת הטילים הבליסטיים האיראנית יורטה ובכל מקרה לא גרמה לנזק משמעותי. עד כה, לא הצליחו האיראנים לגבות מישראל את המחיר שרצו על כל המהלומות שספגו לאורך המלחמה.
זהו החלק הראשון לכתבתו של רון בן ישי. לחלק השני, שעוסק במכפילי הכוח של צה"ל במזרח התיכון ובלקחים שעליו להפיק, לחצו כאן.
