חברי לשכת עורכי הדין ילכו מחר (שלישי) לקלפיות לבחור ראש לשכה ומועצה ארצית. הבחירות הפעם נחשבות לקריטיות משום שהתוצאות יקבעו מי יהיו השניים שיישבו מטעם הלשכה בוועדה לבחירת שופטים. אם ינצחו אפי נוה ועושי דברו אנחנו עשויים לקבל הפיכה משפטית בכביש עוקף, דרך הוועדה; אם ינצחו עמית בכר ועושי דברו הקואליציה תצטרך לקדם את ההפיכה שלה בכביש הראשי, דרך הכנסת. אין פלא, לכן, שהקואליציה התגייסה בכל כוחה למען נוה ושותפיו; אין פלא שהמחאה התגייסה בכל כוחה למען בכר.
הבחירות הן מחזה מרתק מסיבה נוספת: החוצפה. ההתמודדות של נוה לתפקיד נושאת מטען כל כך כבד של חוצפה, שהיא כמעט חיננית. נוה הוא עבריין מורשע. בפרשה אחת, מתקופת כהונתו הקודמת כראש הלשכה, הוא נחשד במעורבות במינויה לשופטת של עורכת דין שקיימה איתו יחסי מין, מה שכונה "מין תמורת מינוי". סגירת התיק הותירה אחריה ספקות כבדים.
בפרשה שנייה הוא נתפס בנסיעה עם המאהבת שלו לחו"ל. הוא הורשע בכניסה ויציאה מהארץ שלא כחוק ובקבלת דבר במרמה. די היה בגרסאות שהשמיע נוה בשתי הפרשיות כדי למנוע ממנו משרה ציבורית בישראל. אבל הוא בשלו: בעיני עצמו הוא ראוי לקבוע מי יהיו השופטים בישראל, מי יישב בעליון, במחוזי, בשלום, מי ירשיע ומי יזכה.
מלכתחילה לא היה מקום לשתף את הגילדה של עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים. לא טוב שעורכי דין מעורבים בבחירת השופטים שיכריעו בתיקים שלהם. זה פתח לפרוטקציה, שחיתות, סחר מכר בבוררויות ופסקי דין מוטים. מה גם שהנהגת הלשכה נחשפה בשנים האחרונות שוב ושוב בקלונה. לא רק על עצמה המיטה קלון - גם על השופטים שהסתחבקו איתה, מול המצלמות ובסתר.
ההתמודדות של נוה הופכת את הבחירות בלשכה ממחזה דרמטי למחזה אבסורד. מילא האיש - מודעות עצמית לא הייתה אף פעם חלק מהעולם שלו. אבל מה אפשר לומר על אלה שתומכים בו; מה אפשר לומר על כל חכמי המשפט, שיודעים למצוא תת-סעיפים בחוקים נידחים כדי להרחיק את הקליינטים שלהם מעונש, אבל לא מוצאים סעיף אחד שימנע מעבריין מורשע לסחור במינוי שופטים בישראל.
180 הצעות חוק, חלק גדול מהן מטורללות, הועלו עד היום על ידי נציגי הקואליציה בכנסת. שמונה הצעות חוק זכו עד היום לקידום, ואחרות ממתינות בדרך. בניסיון להבין את מהות השינוי קראתי לתקופת הזאת "עונת הביזה". אולי נכון יותר, בהשראת ההתמודדות של נוה, לארוז את התקופה הזאת תחת הכותרת "לנרמל את החוצפה". חוצפה הוא מונח שמח יותר, כמעט חיובי. הוא קונה לישראלים מעריצים בעולם. Chutzpah, אומרים האמריקנים.
חוצפה הוא התיקון לחוק העונשין, שעבר בשבוע שעבר בקריאה טרומית בכנסת. התיקון, פרי רוחם של משה גפני, יעקב אשר וישראל אייכלר, אומר שגינוי של חרדים ייחשב להסתה לגזענות וצפוי לעונש של עד חמש שנות מאסר. האמת היא שהחרדים, כמו קבוצות אחרות בחברה הישראלית, סופגים במרחב הציבורי ביטויי ניכור ושנאה. השיח הציבורי בלתי נסבל, בעיקר ברשתות. אבל הנהגת החרדים האשכנזים, ביחס המתנשא שלה כלפי החרדים המזרחים, באפליה העדתית שנהוגה במוסדות החינוך שלה, גם ביחס שלה כלפי רפורמים וכלפי חילונים, בעיקר כלפי עולים מרוסיה, גם ביחס שלה כלפי נשים, היא אלופת הגזענות. קשוט עצמך תחילה, אמרו אבותינו.
או דוקטור (מאוניברסיטת IUBC באוקראינה) ניסים ואטורי, פושט רגל בעבר, האיש שמתגורר בשלוש כתובות, סגן יו"ר הכנסת. בסוף השבוע הוא הציע לציבור דרך פעולה: "בשדה הקרב מוציאים להורג לוחם שבוגד בך", אמר. אתמול, בראיון לרדיו, הוא הבהיר שהוציאו אותו מהקשרו. הוא לא התכוון להרוג את אנשי תנועת המחאה - "צריך רק לבעוט בהם ולהעיף אותם". לוואטורי אין מושג על מה הוא מדבר - לא לגבי המצב ביחידות הרגישות ביותר של צבא המילואים ולא בהשלכות שלו על הצבא הסדיר. לחוצפה שלו יש שתי אחיות: הבורות וגסות הרוח.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיחצוף הוא עמיחי אליהו, שר המורשת, שמציע לגלגל את נגיד בנק ישראל מכל המדרגות, לא פחות. חצוף הוא שיקלי, שר התפוצות, שמבקש לתקוף את אהוד ברק - מהלך לגיטימי - ובמקום זה מתנפל בגסות על מבוגרים באשר הם ומפיץ את דיבת ישראל בארגונים יהודיים באמריקה. חצופה השרה דיסטל-אטבריאן שמכנה את עמיתתה גילה גמליאל "מפגרת". חצופים דודי אמסלם, שלמה קרעי ומירי רגב, שמגרשים בהתקפות אגו הרסניות את מעט האנשים הטובים שנותרו בחברות הממשלתיות. חצוף איתמר בן גביר, שאין לו מושג בניהול ועד בית אבל דורש סמכות לעצור את כולנו. כולם טלי גוטליב: ההבדל הוא רק ברמת הווליום.
בנימין נתניהו הוא מורה מחליף בכיתה שאיבדה רסן. מכיוון שהוא לא יכול להרגיע את שריו הוא מצטרף אליהם: אתמול הודיע שהוא מתיר את רסן ההפיכה. זה המורה, ואלה תלמידיו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
