בשעה שהשורות האלה נכתבות, עשרות ילדים ישראלים ותינוקות, כמו גם נשים, קשישים וגברים, נמצאים בשבי חמאס ברצועת עזה. במשך כמעט שלושה שבועות.
זה משפט בלתי אפשרי. המילים בו לא מתחברות. התודעה הישראלית טרם קלטה אותו. נדמה לי שהגנרלים והפוליטיקאים שלנו ממשיכים לדבר בשפה הישנה. הם מדברים בעברית שלפני 7 באוקטובר. זו שהתייחסה לחיילים. שחשבה על הנווט רון ארד או להבדיל – גלעד שליט. אך כאן לא מדובר בחיילים או לוחמים, אלא באזרחים. במהות הקיום בארץ ישראל, שעליה המערכות כולן, ובראשן צה"ל, היו חייבות להגן. ונכשלו בצורה מחפירה, ומערכתית. החובה כלפי האזרחים האלה כפולה, משולשת, מרובעת.
טורים נוספים של נדב איל:
אינני מכיר מדינה בעולם שהייתה מאפשרת העברת ציוד וסיוע הומניטרי כלשהו, כלשהו, לידי אוכלוסייה במדינת אויב שפתחה נגדה במלחמה וחטפה מאות מאזרחיה ובהם תינוקות. אינני מדבר משפטית או מוסרית, אלא פרקטית: אני מעריך שאין מדינה, כולל שוודיה, שהייתה נוהגת כך. במקביל, אינני מכיר אף מדינה בעולם שלא הייתה שוקלת, במקרה של חטיפה המונית שכזו, את שחרור כל האסירים של הצד העוין. שני המרכיבים, ההקשחה והנכונות לעסקה, מבטאים עיקרון עליון: נעשה הכול.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
התקשרתי ביום רביעי בלילה לגילי רומן. אחותו, ירדן רומן־גת, חטופה. היא ובעלה אלון ובתם בת ה־3, גפן, נלקחו בידי המחבלים מביתם שבקיבוץ בארי. ליד גבול הרצועה, כאשר רכב חמאס האט, אלון, ירדן וגפן קפצו ממנו. חוליות המוות של חמאס רדפו אחריהם; ירדן מסרה את גפן הקטנה לידי בעלה, שירוץ מהר יותר. והוא רץ. הם לא יודעים מה קרה לירדן, אך לא נמצאו בשטח סימנים כי נפגעה. ההערכה היא שנלכדה והיא חטופה.
שאלתי את גילי רומן מה שלום אחייניתו הפעוטה. "גפן ילדה מדהימה. היא מאוד משתפת פעולה. היא מבינה את הסיטואציה, היא מבינה שאנחנו עושים מאמצים", אמר לי רומן. "בלילות הראשונים היה די קשה. היא קמה באמצע הלילה בצרחות של 'איפה אמא'. אבל זה לא מרכיב יומיומי. לפעמים היא מספרת לנו מה היא עברה. יש לה אמונה גדולה שזה דבר זמני. היא רק בת שלוש וחצי אבל משתדלת להחזיק. אבא שלה, אלון, מאוד מחויב. גם אשתו וגם אחותו בשבי. הוא מאוד חזק".
לקחתי ממנו את המשפט הבא: "יש לה אמונה גדולה שזה דבר זמני".
משפחת רומן־גת התמקדה בפעילות בינלאומית, בעיקר בגרמניה. לירדן יש אזרחות גרמנית, ובמשפחה מאמינים שיש כוח למעורבות הגרמנית בפרשת החטיפה. "הדגשנו מאוד שזה לא רק סיפור ישראלי, יהודי, אלא סיפור שקשור לכל אחד מהם במערב. השאיפות של האיסלאם הרדיקלי לא יפסחו עליהם. הם לא עושים לנו טובה. אני חושב שזה נקלט. בשום שלב לא דובר בשחרור ישראלים עם אזרחות זרה בלבד. הם אמרו שהמחויבות שלהם היא כללית – לשחרור החטופים כולם".
במקום להתחיל ולספר על מעללי הממשלה המעורערת והמערערת, אולי כדאי לפתוח בסיפור של סרן בר זונשיין, בן 23 מהרצליה, מפקד פלוגת טנקים בגזרת כיסופים, בבוקר 7 באוקטובר.
זהו אחד הסיפורים הכי יוצאי דופן ששמעתי על הקרבות באותו יום. קרבות שנבעו ממחדל והצריכו גבורה. לעיתים קרובות, מה שמתחיל באחד, מחייב את השני.
זונשיין הוא מ"פ בגדוד 77 של חטיבה 7, חלק מהכוחות שהחזיקו את הגזרה הדרומית של רצועת עזה. הוא הוצב במוצב קטן שנקרא "מארס", על גבול עזה, עם הפלוגה המסייעת של גדוד 51, גולני. "מתחיל האירוע, סביבות 6:30 בבוקר. אומר לי המפקד מעליי שיש פשיטה של מחבלים ליד נירים ואומר לי לנוע לשם. זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו".
הוא מתקדם, טנק בודד, לא יודע ולא מבין כי הגדר פרוצה ומאות רבות שועטים לעבר הקיבוצים. "אני נוסע דרך השדות. בעין השלושה אני נתקל בחוליה ראשונה של מחבלים. הורג אותם עם המאג. מגיע לכיוון נירים. מזהה שם שתי חוליות מחבלים בתנועה לכיוון הקיבוץ. יורה עליהם במאג ואז דורס אותם. בשלב הזה אנחנו מקבלים דיווח על פשיטת מחבלים גדולה על מוצב כיסופים". הטנק של זונשיין משנה כיוון ומתקדם לכיסופים, לא רחוק ממוצב מארס שממנו החל. "לכיוון הגדר אני נתקל במארב של שתי חוליות נ"ט. יורים עליי משני כיוונים. אני נותן אש קצרת טווח. עולה טיפה למעלה, מזהה את מקור הירי. הורג את שתי החוליות". מדובר במטולי אר־פי־ג'י. "בשני טילים מעיל רוח (מערכת הגנה בטנקים) טיפלה, ושניים הרגשנו את הפגיעה שלהם. אין חדירה".
בשלב הזה, המ"פ זונשיין מקבל קריאה מאחד הטנקים שלו – זה שהוא חלק מהכוח שמגונן על נירים, ניר עוז ומגן. "הוא אומר לי שהוא פגוע, על הגדר, ושמקיפים אותו מחבלים. הוא ספג נ"ט שחדר את הטנק. המט"ק עם רסיסים בצוואר, והטען עם פגיעה קשה. אני נוסע אליו שוב דרומה. הטנק שלו לא יכול לצודד כי הוא פגוע. אני פוגש אותו, ואומר לו – סע אחריי. בדרך, אנחנו מזהים חדירה מסיבית של מאות מחבלים. אני מזהה שם את הטנק של המ"מ. הוא שרוף לגמרי ועולה באש. ואנחנו מזהים שני טנדרים לכיוון הרצועה, ואפשר לראות בהם בבירור – זה מראה שאי־אפשר לשכוח – שעומדים אנשים בטנדר והם עם המון גופות. אני מנסה לחצות גדר לכיוון הרצועה. יורה שני פגזים לכיוון הרכבים האלה. לא יודע אם פגעתי או לא, היה הבזק. בשנייה שאני יורה, אני מקבל שלושה־ארבעה טילי נ"ט ביחד. לא ארוכי טווח, אלא קצרי טווח. מכלי הסולר שלי נפגעים ומתחילים לנזול. אני מבין שאני לא יכול לבצע מרדף לתוך הרצועה, אני נסוג אחורה. בשלב הזה מקיפים אותנו מאות מחבלים. אני מתחיל לירות במאגים, פגזים. לדרוס עשרות. הייתה התקהלות של שמונה־תשעה שניסו לעלות על הטנק השני, הרגתי אותם".
צריך להסביר כי עד השלב הזה, זונשיין ושאר הכוחות לא מבינים שמדובר בפלישה למדינת ישראל. הם נעו ממקום למקום בגלל דיווחים על חוליות; מחנה האוגדה נופל, מפקדים מרכזיים נהרגים. הוא בתנועה מאירוע תקדימי אחד, שמעולם לא התרחש (פשיטה של שתי חוליות על קיבוץ), לאירוע תקדימי אחר (פשיטה על כיסופים) לאירוע שלישי של טנק שנוטרל ומוקף בידי חמאס. מכשירי הקשר של הטנק פגועים, והמ"פ שומע רק קטעי מילים. "כיסופים חוליה". "נירים שתי חוליות". "עין השלושה להגיע".
הם שני טנקים כעת: אחד עם אנשי צוות שנפצעו וזקוקים לטיפול רפואי מיד, ואינו יכול לצודד. השני, של זונשיין, סובל ממכלי סולר פגועים, וגם לא יכול יותר להטות את קנה הטנק (אבל יכול להוריד ולהעלות אותו). הם נוסעים לקיבוץ מגן. "שם אני שומע על היתקלות בכניסה ליישוב. שמנו את הטנק הפגוע במין מחפורת כזו גבוהה ליד קיבוץ מגן. המאג שלו עוד היה יכול לירות. אמרתי לו – 'כל מה שבא בחזית אליך, תירה בו'. ואז חזרנו. בכניסה למגן ליד הגדר הרגנו חוליה של ארבעה מחבלים. אחרי מגן אני שומע שיש חדירה בכיוון רעים. אני נוסע לשם. ליד מטה האוגדה הטנק שלי הפסיק לעבוד לגמרי, שמן וסולר פגועים". הם מחליטים לצאת מהטנק. "אנחנו יורדים כל אנשי הצוות, עם מאג. אנחנו בצומת גמה, ועוברים שם כלי רכב. אני מחליט שצריך לחזור למוצב מארס, שממנו יצאתי, כי שם יש עוד טנק שעומד ריק. זה הטנק של הסמ"פ. הוא נמצא בבית. אמרתי – אני אגיע למארס, אעלה על הטנק ואמשיך".
"איפה שעמד טנק הצלחנו למנוע טבח. זה היה ככה בכרם שלום וגם בסופה. לא נמנעו כל מקרי הרצח, אבל טנקים הצליחו לעצור את החדירה משמעותית"
בשלב הזה, סרן זונשיין ראה יותר לחימה מול מחבלים ממה שראו רוב המח"טים הנוכחיים בצה"ל. הוא נמצא בשטח, בלי פיקוד בפועל, בלי טנק, כאשר המחבלים שולטים למעשה באזור וביישובים השונים, והוא מתכוון לתפוס טרמפים כדי לעלות על טנק חדש ולהמשיך להילחם. "בצומת כבר הבנתי את גודל האירוע. בייחוד לאור ההיתקלות שלנו עם מאות המחבלים. אני רואה כמה עמוק המחבלים חדרו, לאור הטבח בצומת גמה והטבח על הכבישים. ניסינו למצוא מכונית שעובדת מאלה שהם ירו עליהן. שום דבר לא עבד. מגיע רכב של הימ"ס, והם בתנועה מהירה לכיוון כיסופים. עצרתי אותם. הם אומרים שיש להם רק מקום אחד על המכונית. עכשיו, במוצב מארס יש לי שני אנשי צוות מחכים. חסר לי תותחן, וכמובן אני, מפקד הטנק".
הוא משאיר מאחור חלק מאנשי הצוות כי לימ"ס אין מקום, ונכנס לתא המטען (!) כדי לחזור ללחימה. "לקחתי את התותחן שלי, הוא ישב מקדימה. אני נכנסתי לתא המטען. השארנו אותו קצת פתוח". הרכב של הימ"ס מנסה להגיע להיתקלות באחד היישובים, אז הוא מוריד את התותחן ואת זונשיין לא רחוק מצומת כיסופים. הטנקיסטים מתחילים ללכת ברגל למוצב שלהם, כאשר בשדות החקלאיים שורצים מחבלים על אופנועים וטנדרים. "כשאני מגיע לאזור המוצב, אני רואה בשדות החקלאיים, מרחוק, את הטנדרים האלה ועשרות מחבלים בתנועה מעין השלושה לכיוון המוצב. אני רץ לעבר המוצב, מנופף להם בידיים שלא יירו בי. כשאני מגיע, מסתבר שהמ"פ של המסייעת (של גדוד 51 בגולני, נ"א) לקח את שני הטנקיסטים שהיו לי, לקח את הטנק, ויצא איתם להילחם. אנחנו מתארגנים שם בעמדות, המחבלים בתנועה למוצב, ואז אנחנו נותנים מכת אש על כל המוצב".
יש להם בעיה. בגלל הפשיטה בבוקר, נשארו המרגמות מחוץ למוצב. זונשיין מארגן חיפוי עם מקלעי נגב, מוציא שתי חוליות מהמוצב לאסוף את המרגמות, "ואז החזרנו אותן למוצב והתחלנו לתת מכות עם מרגמות". בשלב הזה, המ"פ של המסייעת וזונשיין יוצרים קשר ברשת הקשר. הם מסכמים על החלפה: החי"רניק שהפך לטנקיסט (מגולני) יחזור ללוחמיו, והטנקיסט שהפך לחי"רניק (זונשיין) יקבל את הטנק שלו בחזרה.
זונשיין חוזר לטנק. הוא נמצא בלחימה כרגע שמונה שעות רצוף, ומג"ד 51 עולה מולו בקשר. מתחולל קרב בתוך קיבוץ כיסופים. המג"ד יוצא מהמוצב וזונשיין נוסע בטנק ממוצב מארס. "זיהיתי שלושה אופנוענים, הרגתי אותם. ליד גן הנופלים. בגדר ההיקפית של הקיבוץ יש עוד חוליה, אני הורג את כל החמישה. היו שניים שברחו לשדות, הרגתי גם אותם. ומאותו רגע אני ומג"ד 51 צמד שפועל יחד עד יום שני בצהריים. היו לי עוד היתקלויות. ליד מוצב כיסופים שני מחבלים שהרגנו. בשדה פתוח. בשבת בלילה יש היתקלות בתוך קיבוץ כיסופים, ואני נכנס עם הטנק לקיבוץ ויורה פגזים לתוך בית והורגים שם עוד חוליית מחבלים".
אם מחשבים את הטנקים שנפגעו, החל משבת בצהריים ועד שהגיעו תגבורות משמעותיות ביום ראשון אחר הצהריים, הטנק של זונשיין הוא היחיד התקין בגזרה כולה (19 קילומטר). ביום ראשון נמשכות ההיתקלויות. "מזהים שישה מחבלים ליד עין השלושה. הרגנו אותם. עוד שני מחבלים ליד מארס. ביום שני יש כבר סריקות ביישובים, ואז יש היתקלות גדולה ברפתות של קיבוץ כיסופים". הוא מתאר סיטואציה שבה החזיק מחבל בישראלי חבר כיסופים, חטוף. הם קוראים לישראלי לברוח, הוא עושה זאת והטנק באותו יורה פגז ומחסל את איש חמאס.
זונשיין אומר שאם מחשבים "עד הקצה" של יומיים וחצי ימי הלחימה, "זה בין 70 ל־90 מחבלים".
שאלתי אותו מה המסקנות הראשונות שלו מהקרב, כמפקד בשטח. "איפה שעמד טנק הצלחנו למנוע טבח. לא הצלחתי להגיע לניר עוז. לא הגעתי לרעים. אבל כל מקום שהיה בו טנק, יצאנו טוב יותר. זה היה ככה בכרם שלום, וגם בסופה. לא נמנעו כל מקרי הרצח, אבל טנקים הצליחו לעצור את החדירה משמעותית. בנוסף, יש לנו המון ביטחון בכלי ובמכונה הזו. ספגנו מטענים ואר־פי־ג'י וגם רחפנים, והטנק המשיך. הרגשנו ביטחון בכוח האש. בנקודה מסוימת היינו מול מאות אנשים. וטנק אחד לבד חיסל והרתיע אותם. בכל פעם שהתנהלנו לפי תורת לחימה, בתרגולת מוכרת, ידנו הייתה על העליונה. והתעשתנו מהר. אחרי ההיתקלות השנייה, הבנו".
שאלתי אותו על המלחמה כולה. מסיפורו, שמתי לב לשתי נקודות: ביום לחימה בערך, חצי מהטנקים בפלוגה הוצאו משימוש. וזה ללא שימוש בטילי קורנט. הנקודה השנייה היא היעדר פיקוד ושליטה ברמה חטיבתית, או אוגדתית, בשל ההפתעה ונפילתם בקרב של מפקדים בולטים בגזרה. "נכון, הופתענו. אבל התעשתנו. אני אומר לך בבטחה – היכולת שלנו כצבא לעמוד בפני הדבר הזה היא מובטחת. אנחנו ננצח את המלחמה ב־100 אחוז, איפה שהיא תהיה, בדרום או בצפון".
בגזרה מדברים על זונשיין בעיניים נוצצות. אפשר להבין מדוע. הנחישות של הצוות ושלו להילחם, אם צריך עם טנק פגוע, בלי טנק, או עם טנק שהחליף. לא לעצור; להגיע לטנק הבא בבגאז' אם צריך. לגדוד 77 בחטיבה 7 יש מוניטין, מימיו של אביגדור קהלני והקרב בעמק הבכא. המ"פ הצעיר הזה לא בייש את הפירמה.
השבוע זימן בנימין נתניהו את עם ישראל לשמוע את דבריו לאומה. שבועות חלפו מפרוץ המלחמה, מהמחדל הנורא. נתניהו לא עונה על שאלות של עיתונאים. דבריו ביום רביעי היו קשורים ב־100 אחוז לסקרים האחרונים. הם היו קשורים באפס אחוז לטובת המאמץ המלחמתי.
בנאום היה חלק שנראה ונשמע כמו מערכון של "ארץ נהדרת". אחרי משחק מקדים ארוך, החליט נתניהו סוף־סוף לעסוק במילה הנשכחת הזו, אחריות. "כראש הממשלה אני אחראי..." אמר נתניהו; מדינה שלמה עצרה את נשימתה. ולכן הוא המשיך, "להבטחת עתידה של המדינה – וכעת תפקידי להוביל את העם לניצחון מוחץ". הנשימה של הישראלים התחדשה: שוב, נתניהו לא לקח אחריות על 7 באוקטובר.
המשפט הזה מייצג את מפעל הבולשיט שייצר נתניהו. הוא ממחיש את הסטנדרט הירוד שתרם לשבת השחורה. מה הוא בעצם אומר? ראש ממשלה אחראי רק "להבטחת עתידה" של המדינה? אם כך – האם האירוע שהתרחש ב־7 באוקטובר איננו תחת אחריותו כי הוא "בעבר"? האם לא היה באחריותו רגע לפני שהתרחש – שהרי אז הוא היה נעוץ בעתיד? האם ראש הממשלה הוא נציב הדורות הבאים?
האמת, שיש לי סיפור על סטנדרטים.
במשרד ראש הממשלה עובד אדם בשם דניאל גרינברג, כבר כמה חודשים. בכרטיס ביקור שהגיע לידיי, עם לוגו של משרד ראש הממשלה, הוא מוצג כ"עוזר בכיר" למנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי. אותו שלי שתפקודו הכושל כבר הפך לשם דבר במשרדי הממשלה. שלי היה ראש מטה הליכוד בבחירות. גרינברג עבד במטה, בהתמחות במגזר הערבי. איכשהו, וכמקובל במפלגת השלטון, דרכיהם הצטלבו שוב.
השם דני גרינברג צילצל לי מוכר מימיי ככתב פוליטי בסוף שנות ה־90. גוגל קצר העלה שהוא הוגדר בעבר כיועץ לענייני מיעוטים של נתניהו בליכוד. בדיקה נוספת, שערך השבוע עמיתי כתב המשפט גלעד מורג, העלתה את הממצאים הבאים: גרינברג הוא פושט רגל עם תיק פתוח משנת 2016. החלטה של שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה מסוף ספטמבר מספרת שתלויה ועומדת נגדו החלטה על מאסר – כבר מחודש ינואר. באחת מהחלטותיה הקודמות קבעה השופטת בנוגע לחברה בבעלות הנ"ל כי "לטעמי הוכח כי החברה נוהלה מתוך כוונה לרמות את נושיה ולהעלים מהם את העובדה כי הרוח החיה בה נתון בקשיים כלכליים ובחובות, והוא נוטל התחייבויות בשמה מבלי שהוא נושא תפקיד כלשהו בה". לאחרונה דחתה בקשה לביטול פקודת המאסר. הביצוע נדחה ל־2 בנובמבר.
כשדיברתי עם גרינברג, הוא אמר לי בתחילה שהוא בא כמתנדב והוא מסיים את תפקידו. בהמשך אמר ש"ביקשו" ממנו להישאר עד תום המלחמה. בדיקה קצרה במשרד ראש הממשלה ובנציבות שירות המדינה המחישה שהוא עובד בתקן רגיל של "רכז". לא כמתנדב, לדבריהם. כאשר הצגתי לאנשי משרד רה"מ את כרטיס הביקור שעליו נכתב שהוא "עוזר בכיר" למנכ"ל, הם אמרו לי שזה לא הודפס ולא אושר בידי המשרד ושהכיתוב "אינו משקף את תפקידו בלשכה". שלחתי את צילום כרטיס הביקור לגרינברג, וכתבתי לו שבלשכה מסרו שזה לא כרטיס שהדפיסו. בתגובה, הוא שלח לי את צילום השלט בפתח חדרו במשרד ראש הממשלה, נכתב שם שהוא "יועץ בכיר למנכ"ל". בקיצור, נדמה לי שאתם מבינים מה קורה פה.
מסתבר שעמיתי, נחום ברנע, כתב לפני שנים רבות על נתניהו, גרינברג – ואיסלאם קיצוני. הנה קטע מטור של ברנע ב־2002 ב"העין השביעית". "בתחילת 98' הקימו אנשי התנועה האיסלאמית התנחלות בלתי חוקית בלב נצרת. ההתנחלות קמה על מגרש ריק במרכז העיר, שיועד לבניית כיכר ציבורית. האיסלאמיסטים גמרו אומר לבנות שם מסגד, שיאפיל בגובהו על כנסיית הבשורה הסמוכה... למרבה ההפתעה, שני עסקני ליכוד היו מעורבים במיזם מהצד המוסלמי. ראש הדסק הערבי בליכוד, דני גרינברג, תמך בו בגלוי. חבר הכנסת גדעון עזרא התגאה באוזניי שהוא הכוח המניע מאחורי גרינברג (אחר כך, כשהעניין הסתבך, חזר בו). החשבון הפוליטי היה פשוט: התנועה האיסלאמית מתנגדת להשתתפות בבחירות. מכיוון שהערבים תמכו בתקופה ההיא במועמד השמאל לראשות הממשלה, החרמת ההצבעה תיטיב עם מועמד הליכוד".
וכך סיכם ברנע, לפני 21 שנים: "הקמפיין להקמת המסגד חיזק מאוד את השפעתו הפוליטית ואת יוקרתו של הפלג הצפוני, אוהד חמאס, של התנועה האיסלאמית... יש אנשים שיראו בקשר שקושרים נגד המדינה יהודים ומוסלמים אוהדי חמאס מעשה בגידה".
עובדתית, מי שכמעט איפשר לראאד סלאח מסגד בכיכר הבשורה בנצרת (המבנה נהרס לבסוף), העביר ברבות הימים כסף לחמאס. מי שסבר שהפיצול בחברה הערבית, בין מתונים לקיצוניים, ישרת אותו, יישם את אותו המודל על הגדה המערבית ורצועת עזה. איך זה נגמר, כולנו יודעים.
גרינברג שלח לי כמה הודעות בעקבות פנייתי. הוא סיפר שהוא כעת בקריית־שמונה מטעם משרד רה"מ מסייע לפינוי משפחות בשל המלחמה; שבנו משרת כמג"ד ובן נוסף בפלס"ר גבעתי ושניהם כעת בקו החזית בדרום; שמשפחתו בארץ ישראל מ־1522; שמתקיימים נגדו הליכים משפטיים שונים כפועל יוצא של "מאבק גירושים מכוער" מול אם ארבעת ילדיו, שנמשך שנים; שצו המעצר לא מומש, שהוא הוקפא ושיש הליך משפטי לביטולו; שעורך דינו פנה לפסילת השופטת – ושהוא כשיר, על פי "חוות דעת משפטית", לשמש בתפקידים ציבוריים.
כדי שהשבת השחורה לא תחזור, ישראל תצטרך להשתפר. המערכת הציבורית חייבת לשאוב את הכוחות הטובים ביותר. זה לא יקרה עם התרבות הפוליטית הרקובה שהושתתה כאן. היא מוכתבת בידי הקודקוד. בידי נתניהו
ממשרד ראש הממשלה נמסר כי גרינברג נקלט במשרד "לאור ניסיונו מתפקידים קודמים במערכת הביטחון" בתהליך "שגרתי" וכי "מנכ"ל המשרד אינו מעורב בנושאים משפטיים ואישיים של העובד הנ"ל" והוא לא ידע על כך דבר. להבנתי, נפתח שם בירור בסוגיית כרטיס הביקור.
אינני מכיר את גרינברג. חשוב להדגיש שהליכי פשיטת רגל ואפילו החלטות הכוללות את השורש רמ"י במסגרתם אינם פליליים. בשיחותיי איתו, הוא הדגיש את תרומתו למדינה במערכת הביטחון ולא ניסה לחמוק ממתן מענה. במשרד רה"מ טענו באוזניי שהוא "עושה עבודה טובה מאוד" בסיוע בפינוי התושבים בקריית־שמונה.
אין ספק שיש צורך ב"עבודה טובה" שם; בממשלה ובחברה האזרחית יש הסכמה שפינוי התושבים בידי הממשלה בקריית־שמונה מתנהל בצורה מזעזעת. צריך להזכיר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי – לשעבר ראש המטה של הליכוד, היכן שגרינברג עבד אף הוא – סיכל לאחרונה את מינויו של איש מקצוע, אודי אדירי, כדי לתאם את עבודת משרדי הממשלה.
כדי שהשבת השחורה לא תחזור, ישראל תצטרך להתהפך, להתרומם, להזדכך, לחזור לעצמה ולהשתפר. המערכת הציבורית חייבת לשאוב אליה את הכוחות הטובים ביותר, הנקיים ביותר. זה לא יקרה עם התרבות הפוליטית הרקובה שהושתתה כאן. כדי להסיר ספק: היא מוכתבת בידי הקודקוד. בידי בנימין נתניהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
