ההצבעה השבוע בכנסת הרגישה כאילו כל האצבעות שהורמו בעד החקיקה התאגרפו ליד אחת שנתנה בוקס בבטן למיליונים של ישראלים, אבל זה לא נוקאאוט. החוקים טרם אושרו סופית, המאבק הדרמטי על מדינת ישראל עדיין בעיצומו וצריך להימשך, בכל הכוח.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זהו אירוע היסטורי. בשנת ה-75 למדינת ישראל מתרחשת התנגשות טקטונית של תפיסות ביחס לציונות. יצא מעל פני השטח במלוא עוזו ובכוונת מכוון פוליטית, ויכוח שבמשך שנים פעלנו לגשר עליו כדי לחיות יחד כאחים ולא רק כסיסמה.
גם במאבק וגם בהידברות צריך להכיר במחלוקת האמיתית. זו לא רפורמה משפטית, ואפילו המילים הפיכה משטרית לא מבטאות את מה שנמצא לפתחנו, והמאבק הוא לא בין נציגי העם הנבחרים לבין הרשות השופטת אלא בין שתי זהויות ותפיסות ביחס למדינת ישראל.
צד שרוצה לשמור על ישראל כמדינת העם היהודי עם דמוקרטיה מהותית של זכויות, שוויון וחופש, יחד עם מערכת אכיפת חוק ומשפט, שומרי סף ותקשורת חופשיים ועצמאים שיוכלו לשמור ולאכוף אותם. זוהי הציונות של הרצל, ז’בוטינסקי, בן-גוריון ובגין ואני גאה להשתייך אליה.
בצד השני הקואליציה מובילה מהלכים לכינונה של מדינה יהודית-דתית הלכתית ולא דמוקרטית בין הים לירדן, שבה לא "עליונות המשפט" כדברי בגין אלא עליונות הפוליטיקאים והרבנים.
המכנה המשותף לכל חלקי הממשלה הוא הרצון להרוס את הדמוקרטיה בישראל וזו בדיוק סיבת התהום הפעורה בינינו. החרדים רוצים מדינת הלכה ומאמינים שמקור הסמכות הוא ההלכה והפרשן הוא הרב. מפלגות העליונות היהודית, בנוסף לאמונה הדתית רוצים למנוע מעורבות בג"ץ בפעולות לא חוקיות ביהודה ושומרון והרס הדמוקרטיה הוא מבחינתם מדרגה בדרך אל המטרה הסופית: סיפוח ומדינת אפרטהייד.
"המאבק הפתיע את הממשלה ובעיקר את ראש הממשלה. תוכניותיו להסתובב בעולם ולהציג את עצמו כמנהיג בינלאומי שובשו בעקבות המחאה והוא נדרש לתת תשובות על המהלכים האנטי-דמוקרטיים. זוהי לא פגיעה בישראל. להפך, העולם ניצב בצד ישראל היהודית והדמוקרטית יחד איתנו הישראלים שנאבקים עליה"
הליכוד הפך ממפלגה לאומית וליברלית ללאומני, ובראשו ראש ממשלה נאשם בפלילים שהאינטרס האישי שלו הוא הרס מערכות אכיפת החוק והמשפט, ויצירת תלות שלהן בפוליטיקאים ובראש וראשונה בו.
כדי להשיג את המטרה הוא שיחרר את הרסן ונתן צ'ק פתוח לכל הקיצוניים לעשות כרצונם.
התוכנית היא להרוס את הדמוקרטיה במספר שלבים.
הבעיטה הראשונה בדמוקרטיה הישראלית בוצעה בחקיקת חוק יסוד הלאום והסירוב לכלול בו את המילים "שוויון", "יהודית ודמוקרטית" או "מגילת העצמאות". המטרה הייתה לקבע בחוק יסוד את העליונות היהודית על פני הדמוקרטית ובכך למחוק את המקף שחיבר אותם יחד עשרות שנים.
השלב השני הונח עכשיו על השולחן. מטרתו החלשת והוצאת סמכויות מהמוסדות שתפקידם בדמוקרטיה לאכוף על השלטון התחשבות בזכויות האזרח וביטול חקיקה אי-שוויונית או דתית שפוגעת בהן. הדרך עוברת דרך שליטה פוליטית בבתי המשפט, היועצים המשפטיים שומרי הסף, הפרקליטות, המחלקה לחקירות שוטרים. כך ניתן לתחזק שלטון פחד, מקארתיזם ושחיתות. יחד עם ההשתלטות על התקשורת גם לא נדע מה קורה במסדרונות השלטון האפלים ונקבל רק את התעמולה יחד עם נרטיב השקר של השלטון.
השלב הבא יגיע. הוא כבר הובטח - שר המשפטים הבהיר שכל מה שכבר הונח הוא השלב הראשון. הוא לא נקבע סתמית, הכל מתוכנן. בשלב הזה פוגעים ביכולת של המערכת לפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם ובשלב השני תהיה פגיעה ישירה בזכויות ממש. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ממנו שואב בית המשפט את ההגנה על זכויות האדם כבר על הכוונת. הטענה שאין הוא חוק יסוד אלא חוק סתם כבר נשמעה וחקיקה דתית כבר על השולחן.
ובמונחי קרב: עד עכשיו ראינו ארטילריה שנועדה להצדיק את המהלכים. המונח "פקידים" הומצא כדי לזלזל ולגמד ו"אליטות" ו"פריבילגים" נועד כדי להגביר שנאה, ולקינוח הם מדברים על השבת אמון הציבור במערכת המשפט. כמה ציני. מעשה צ׳רלי צ’פלין ששבר חלונות והציע עצמו כזגג.
עכשיו הגיע השלב שבו פוגעים קודם בבסיסי חיל האוויר של הצד השני כדי שלא יוכלו לספק הגנה כשהקרב האמיתי יתחיל ולכן פוגעים במי שיכול לספק הגנה לזכויות.
הדבר הבא יהיה פגיעה בזכויות עצמן. מול זה אנחנו ניצבים, לא פחות וכך צריך להתייחס לזה.
החלק היפה והמעודד הוא שהציבור הבין מה מונח על הכף. שהסיפור הוא עצם קיומה של ישראל הדמוקרטית ויצא להיאבק עליה.
המאבק הפתיע את הממשלה ובעיקר את ראש הממשלה. תוכניותיו להסתובב בעולם ולהציג את עצמו כמנהיג בינלאומי שובשו בעקבות המחאה והוא נדרש לתת תשובות על המהלכים האנטי-דמוקרטיים של ממשלתו. זוהי לא פגיעה בישראל. להפך, העולם ניצב בצד ישראל היהודית והדמוקרטית יחד איתנו הישראלים שנאבקים עליה. זהו הישג עצום למחאה ולא היה קורה בלעדי אותם מאות אלפים שיצאו לרחוב וקולם נשמע מקצה העולם ועד קצהו.
"היו לי ויכוחים רבים עם נשיא בית המשפט העליון ברק ודברים רבים תוקנו במהלך השנים, אבל גם בשיאו של ויכוח מעולם לא חשבתי לפגוע או להשתלט פוליטית על בית המשפט"
המאבק הזה הביא לקריאת נתניהו להידברות. הוא זקוק לה כדי לצאת מהמצוקה שבה הוא נמצא בזכות המחאה. הוא נזקק לתעודת הכשרות מהאופוזיציה. זה הישג בלעדי של המחאה והאופוזיציה צריכה לנהוג בו באחריות, שלא לומר חרדת קודש.
בתרגיל הידוע הוא קורא להידברות ללא תנאים מוקדמים, כך ההידברות עצמה תשמש בידו כדי לומר למבקריו בעולם שהוא פועל כדי להגיע להסכמות ובינתיים תמשיך הקואליציה להביא עוד הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות ולאיים על שומרי הסף ובמילים אחרות: נמשיך להרוס את הדמוקרטיה ואתם תיתנו לי את הלגיטימציה בעולם.
לא יקרה.
התרגיל מוכר, שמעתי אותו בעבר, רק שהפעם מדובר בנו אזרחי ישראל. לכן עצירת החקיקה היא קריטית. דמי כנות אם תרצו כדי לוודא שאכן מדובר בהצעה כנה. זו לא עיקשות סתם. למדנו מניסיון החודש האחרון. חזרתי והקשבתי לנאום השר לוין כשהציג את שלב א' בתוכנית. תהיה הידברות, הוא הבטיח, כל המתנגדים ישמעו בוועדת חוקה - המקום הטבעי לדיון ולהגעה להסכמות. והמתנגדים הגיעו. לא רק שחברי האופוזיציה לא החרימו את הדיונים כמנהג חברי הקואליציה הנוכחית בכנסת שעברה, אלא הם התייצבו לדיון עם טיעונים מנומקים: חברי כנסת בהווה ובעבר, משפטנים, אנשי אקדמיה, שופטים בדימוס, נציגי היועץ המשפטי לממשלה שניסו להאיר ולהעיר. דבריהם נחתכו בבריונות, הם הושפלו בגסות על ידי יו"ר הוועדה ואף מילה לא שונתה בחוק, מה שלא הפריע לראש הממשלה לקונן על כך שהאופוזיציה לא מוכנה לדבר. האופוזיציה דיברה ועוד איך, המפגינים זעקו מנהמת ליבם רק לא היה מי שיקשיב.
אני מאמינה שהידברות לשם איחוי הקרע ואחדות היא מטרה ראויה, אבל לא הידברות סרק אלא ההידברות עצמה צריכה להתחיל מיצירת מכנה משותף שמהווה בסיס לחיים משותפים ובדיקה האם קיים כזה, כי לצערי המובן מאליו שחיבר בינינו כל השנים כבר לא מובן מאליו.
אם גם הממשלה שותפה לדאגה מהקרע בעם, הדרך היחידה לנסות ולמנוע את ההתנגשות בין חלקי החברה הישראלית זה אם תתכבד הקואליציה ותעצור את המהלך הדורסני - גם את החקיקה וגם את האיומים המפורשים נגד שומרי הסף. כפי שמבקשים מאיתנו לכבד את הכאב, התסכול והעמדות של צד אחד, מתבקשת גם הקואליציה לכבד אותנו. למחוק מהלקסיקון את הטקסט של "בוגדים", "שונאי ישראל", "משת״פים עם האויב" ושאר כינויים וכך נוכל להגיע לשולחן ההידברות.
הדיון צריך להתחיל במהות. האם מגילת העצמאות שמפרטת בצד קיומה של מדינת העם היהודי את זכויות אזרחיה מקובלת כבסיס חוקתי. האם מדינה יהודית משמעה מדינת העם היהודי או מדינה דתית. האם אנו מסכימים שהדמוקרטיה בישראל כוללת את זכויות המיעוטים וזכויות האדם. האם אנו מסכימים שהמוסדות הדמוקרטיים, גורמי אכיפת חוק ומשפט ושומרי סף יהיו עצמאים ולא כפופים לפוליטיקאים במישרין או בעקיפין והאם בדמוקרטיה שלנו תהיה תקשורת חופשית.
ולא מדובר על הסכמה על סיסמאות אלא הסכמה על המשמעות המעשית שלהן.
אם לא ניתן להסכים על זה אז פשוט ממשיכים להיאבק בכל הכוח. הרי לא נוכל להסכים על מה שסותר את הציונות ופוגע בזכויות יסוד של אזרחי ישראל בזכותם לשוויון ולחופש.
בסיס מוסכם יכול להיות התחלת האיחוי, ורק אם הבסיס מוסכם אפשר לעבור לדיון מעשי של איך הדברים באים לידי ביטוי בחקיקה, כמה ומי יהיו באיזה ועדה ומי יתגבר על מי ובכמה אצבעות.
הרי איך אפשר לקיים דיון על פסקת התגברות ולתת לחברי כנסת את הכוח הזה כשרוב נבחרי הציבור בכלל לא מכירים בזכויות הדמוקרטיות ומתחרים מי ינהג ב-D9 להרוס את בתי המשפט. ואם הקואליציה לא מסכימה שבדמוקרטיה הישראלית צריך לשמור על עצמאות בתי משפט ופועלת לפוליטיזציה שלהם איך אפשר לתת להם עוד כוח בוועדה.
לעומת זאת, לתחושת אי-ייצוגיות וניכור שאכן קיימים ניתן לתת פתרונות אחרים, בלי שליטה פוליטית על בית המשפט. היו לי ויכוחים רבים עם נשיא בית המשפט העליון ברק ודברים רבים תוקנו במהלך השנים, אבל גם בשיאו של ויכוח מעולם לא חשבתי לפגוע או להשתלט פוליטית על בית המשפט כי ראיתי גם את הפוליטיקאים שמגיעים לוועדה לבחירת שופטים. לא ייצוגיות הם חיפשו, אלא חלקם חיפשו מינוי מקורבים לבעלי כוח פוליטי. זה לא ירפא את הכאב או את אי-האמון, זה רק יגביר אותם.
הרצון הכן להוריד את הלהבות ולהביא לשקט מביא גם להצעות שמציעות פתרונות טכניים לחוק אחד או שניים. אין לי ספק שמי שמציע אותם מרגיש כמי ששם את אצבעו בסכר. אלא שבמקרה הזה אין בכלל סכר. הכל פרוץ והשיטפון כבר כאן. אם תהיה הסכמה על עניין אחד בלי להגיע להסכמות על השאר היא תנוצל לרעה לצורכי לגיטימציה לנתניהו, להחזיר את המפגינים לבתיהם וכהרשאה להמשיך בכל הכוח בשאר ההצעות להחלשת הדמוקרטיה - אלה שכבר הוצעו ואלה שעוד יבואו.
כל ניסיון להתייחס למתקפה על הדמוקרטיה כרפורמה משפטית או להציע הצעות פשרה שייתנו פתרון חלקי יפגעו במאבק הכולל ויספקו שקט רגעי שינוצל לקדם את שאר התוכנית.
הדיון המהותי הוא חשוב. אני שומעת את הקולות בדבר אחדות העם. אני מאמינה שעם לא יכול להיות מאוחד רק בגלל שיש לו אויבים אלא עם צריך מכנה משותף, חזון משותף, ערכים משותפים. זה נכון לישראלים ונכון לעם היהודי כולו. אחדות כזו נוצרה ביום אחד כשחתמו כל ראשי ההנהגה על מגילת העצמאות. אני מקווה שנוכל לחזור אליה.
יש שתי אפשרויות עכשיו - או ליצור מכנה משותף מהותי, או להילחם על שמירת הקיים ולא לאפשר שום שינוי בעקרונות ובערכים הדמוקרטיים של ישראל. זהו קרע עמוק. לא בחרנו בהתנגשות הזו, אבל אם יתברר שאכן הפער הוא על המהות, הרי שאם יש משהו גרוע יותר מהתנגשות הוא הורדת ראש והסכמה בשתיקה מול הרס הציונות וכל מה שאנחנו מאמינים שהוא מדינת ישראל.
בדרך להפגנה בחיפה הזכירו לי שעברו ארבע שנים מהיום שעזבתי את הפוליטיקה. נזכרתי בשילוט החוצות של התנועה בראשותי שקבע "היחידה להגנת הדמוקרטיה". אז הרגשתי בודדה במערכה ועכשיו מאות אלפים יוצאים מהבית, ממרחב הנוחות שלהם וצועקים ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה וזה לא רק מרחיב את הלב ונוסך תקווה;
נולד מחנה בישראל. תמיד הם היו שם, ישראלים, ציונים, דמוקרטים וליברלים. הם יכלו להיות דתיים וחילונים אבל מאמינים שמדינה יהודית ודמוקרטית חד הם. המתקפה הברוטלית על ציפור נפשם חיברה ביניהם למחנה אחד, זהות משותפת. אנשים שגאים בה רוצים להיות חלק מהקבוצה הזו ומוכנים להילחם יחד על הערכים שלנו. מחנה שהמכנה המשותף שלו הוא לא רק נגד אלא בעד ערכים. אלה הערכים שבמגילת העצמאות. הערכים שאותם מסמל דגל ישראל וההפגנות החזירו אותו אלינו. כשאנחנו מניפים אותו הוא מסמל יהודית ודמוקרטית, לא לאומנות אלא לאומיות. ההפגנות הבהירו גם שההשתלטות של הימין הלאומני המשיחי על סמלי ישראל הסתיימה.
המחנה הזה מבין מה מונח על הכף. הוא ימשיך להיאבק ורק יגדל. עד עכשיו לא אהבתי את המשפט שככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב, ונתניהו וחבורתו בוודאי לא התכוונו לכך, אבל הפעם זה נכון.
טירוף החקיקה שנחשף במלוא כיעורו הוציאו הרבה טוב מאזרחי ישראל והמאבק רק התחיל.
