ביום שישי, 6 באוקטובר, התכנסה משפחת שטיינברכר לארוחת חג בביתה של האחות ימית אשכנזי בקיבוץ כפר עזה. דורון (31) היא דודה במשרה מלאה, האחיינים שלה הם אהבותיה הגדולות, והיא מבלה איתם בכל רגע פנוי. "לילדים היה הרבה זמן 'דודו' לפני שהיא נחטפה", מספרת ימית בחיוך עצוב.
בבוקר יום שבת התעוררו בקיבוץ לצלילי הרקטות והתופת של חמאס. "כתבתי לדורון - 'אחות, הכל בסדר?'. היא ענתה לי 'סיוט, מנסה לחזור לישון, אכלו את הראש', ואז כמובן שאלה 'איך הילדים?". שעות ספורות לאחר אותן התכתבויות דורון נחטפה על-ידי מחבלי חמאס, ומאז היא מוחזקת בשבי ברצועת עזה. אות חיים אחרון התקבל ממנה רק בחודש ינואר.
אחותה של דורון שטיינברכר בריאיון ל-ynet. הספיקו לדבר בבוקר 7/10
(צילום: מיקי שמידט)
ימית המשיכה לספר על דורון, ועל מסירותה לאחייניה. "בחמישי שלפני אותה שבת עודד בעלי ואני היינו עם האחים שלו בפסטיבל התמר, וגם אז היא שמרה על הילדים. היא מסוגלת להתקשר אליי ולהגיד שיש לה רבע שעה לפני העבודה, ואז היא קופצת לגן שעשועים לשחק איתם. היא זו שמכינה את עוגות יום ההולדת שלהם. היא פספסה כבר שלושה".
דורון היא אחות וטרינרית, ומאוד אהבה את המרפאה שבה עבדה בניר עקיבא. מאז 7 באוקטובר סגר ד"ר איתי סבג את המרפאה - גם הוא מחכה שדורון תחזור. "איתי דואג להיות איתנו בקשר, כל החברים שלה" אמרה ימית. "היא הייתה מאוד מחוייבת לעבודה. בכל פעם שהתחיל איזה סבב או מבצע היא הייתה מגיעה עם הצבע האדום כדי לטפל בחיות שנמצאות שם. גם כשהיא הייתה ילדה היא הייתה לוקחת את החיות הביתה מפינת החי של בית הספר והיינו צריכים לטפל בהן כל החופש הגדול".
7 באוקטובר
דורון נהגה לקום בשבת בבוקר מוקדם ולרוץ מסביב לקיבוץ, וגם אביה רוני הקפיד לצאת לרכיבה באופניים מדי שבת. "כשאכלנו אצלי בשישי שניהם סיפרו שהם לא ילכו בשבת הזו. לדורון לא היה כוח ואבא שלי אמר שהוא רוצה זמן איכות עם הנכדים. זה היה מוזר כי לשניהם הכושר של שבת היה קודש הקודשים. ב-6:36 כבר קמנו לתופת".
"דיברנו במהלך כל הבוקר", תיארה ימית. "אבא כתב שיש מחבלים ליד הבית ושמראים בטלוויזיה את השער האחורי של הקיבוץ. דורון כתבה שהם בשכונת הדור צעיר ושהיא שמה כורסא ומקרר על הדלת. היא שאלה אם יש כיתת כוננות ב-8 בבוקר. עוד לא ידענו אז מה המצב של כיתת הכוננות. ב-10:16 כתבתי לה שמנסים להיכנס אלינו הביתה. ב-10:38 היא לא ענתה לי. כתבתי לה 'אחות, אני אוהבת אותך. תעני. בבקשה תעני. אני לא יודעת מה לחשוב, אני אוהבת אותך, כל כך מודאגת, אוהבת אותך כל כך'. לחברות שלה היא שלחה לקראת 11 הקלטה שבה היא אומרת 'תפסו אותי, תפסו אותי'".
"ניסינו להתקשר אליה, חשבנו שהיא נפצעה קשה", סיפרה ימית. "התחלתי לעשות תהליכי פרידה ממנה עם עצמי, חשבתי שהיא נרצחה. לא חשבנו שלוקחים אנשים לעזה. כשחולצנו אמרתי שהיא מנותקת קשר מ-11. עכשיו זה נשמע לי מושג תמים. שלחנו לכל החיילים והקצינים שנכנסו לקיבוץ את המספר שלה ושאלתי מה קורה בשכונת הדור צעיר. ההורים שלי ראו מהמרפסת שלהם את הדירה של דורון ואת בתי השכונה, ואבא ראה שהדירה עולה באש. בראשון בערב הודיעו לנו שיש מהדור-צעיר בקיבוץ נרצחים וניצולים - ואין את דורון. לא מוצאים אותה. ואני ניסיתי להבין - איך בן אדם הולך לאיבוד?".
מצבה בשבי
חפציה של דורון - הארנק, הטלפון, המחשב - לא נמצאו בחדרה לאחר המתקפה. גם ההודעה ששלחה לחברותיה לא הותירה מקום לספק, אך במשך חודשים ארוכים לא הייתה למשפחה ודאות על חטיפתה של דורון, ובמיוחד לא על מצבה. "במשך שבוע היא הייתה מוגדרת נעדרת, ואז הפכה ל'ככל הנראה חטופה'. אנחנו הפכנו את זה לחטופה מבחינתנו. לא היו סרטונים שלה בטלגרם מהחטיפה או לאחר מכן, וגם המשוחררות שחזרו לא ראו אותה. ביום ה-107 חמאס צילם סרטון שלה. זה היה סימן החיים הראשון והאחרון שלנו, ועם כמה שזה אבסורד - זה מה שנתן לנו אוויר. אבל עדיין, רואים בעיניים שלה כמה קשה לה - היא חיוורת ורזה".
"אני מודאגת", הדגישה ימית. "היא לא לוקחת את התרופה שהיא צריכה, ואני לא יודעת אם פגעו בה מינית או לא. לפעמים אני אומרת לעצמי - 'הלוואי שחמאס יפרסם סרטון, שתהיה לי הצצה לאיך היא נראית עכשיו'. אני גם מפחדת שיעשו מבצע לחלץ אותה ויפצעו או יהרגו חיילים, ובמקביל אני חולמת לקבל שיחת טלפון: 'תגיעו לתל השומר, דורון חולצה בלילה'".
רגעי המשבר
"החודש היינו אמורים לטוס בפעם הראשונה עם כל המשפחה וכל הילדים לכבוד יום הנישואים של ההורים", ציינה ימית. "כל הזמן אמרנו - עד יולי היא בטוח תחזור. לפני חודש ביטלנו את המלון והטיסה. אלו הרגעים שאני חוטפת את הכאפה ומבינה - היא בעזה. אני יושבת ומסתכלת על השמיים בבית שלי וחושבת - היא במנהרה? מה קורה איתה?".
העשייה מסביב מחזקת את ימית, אבל גם מעלה הרבה קשיים בפני עצמה. "אנחנו יושבים ומעלים זיכרונות, וזה קו דק בין אדם שלא איתנו, כי היא באמת לא איתנו - אבל היא תחזור. אני פשוט יודעת שהאחות שישבתי איתה לארוחת ערב ב-6 באוקטובר היא לא האחות שאני אקבל בחזרה, וזה מרגיש שכל יום שהיא שם - יוסיף שנה לשיקום".
נקודה נוספת שמקשה במיוחד על ימית היא השיח מול ילדיה, שמתגעגעים לדודה "דודו" שלהם. "הייתה שיירה וטקס בשפיים (לשם פונה קיבוץ כפר עזה, י"צ') ופתאום רועי, הילד שלי, שואל אותי: 'אמא, היה פה טקס ל'דודו'? היא עדיין פה?'. או כשדיברתי עם ליבי, הילדה, על מה זו עסקה, והיא שאלה: 'מה אנחנו יכולים לתת להם?', ועשתה משא ומתן עם עצמה - 'אני לא רוצה שיקחו לי משהו מהבית שלי. אולי ניתן להם נשק? אבל לא, הם יירו עלינו. אז אולי נביא בובות לילדים והם יביאו לי את דודו?'. זה מרגיש כאילו שיש שלושה יקומים מקבילים: העולם; משפחות החטופים שמנסות לנהל איזושהי שגרה של בית וחיים בשביל הילדים; ויש את דורון - שנמצאת ביקום משלה, אלוהים יודע איפה".
העשייה להשבתה - והתקווה
ימית יודעת ועומדת מאחורי האמירה שהחטופים שנותרו לא יוכלו להיות מחולצים כולם במבצע הירואי, אלא רק בעסקה. היא מתאמצת להשאיר את אחותה בתודעה, מתראיינת, מדברת בעצרות, ונפגשת עם אנשי מפתח - אבל היא עדיין לא מצליחה להחזיר אותה. "לפעמים אני לוקחת אוויר. יש שבועות שאני לא מתראיינת, ואז מתפתח איזשהו מצפון שאני לא עושה מספיק. אבל אני יודעת שאם אני אשב באולפן או אגיע לכיכר זה לא יחזיר את דורון. אני לא יושבת בשולחן המשא ומתן, אלא זאת רק הדרך שלי לשמור את הנושא בתודעה".
"אני שומעת הרבה 'אם אחותי הייתה חטופה הייתי עושה ככה וככה'. כולם חכמים גדולים ואף אחד לא רוצה להיות בנעליים שלנו. עכשיו כבר חזרו תוכניות הריאליטי, המנחים והמשתתפים עולים עם דיסקית או סיכה, וזהו - הם יצאו מידי חובה. החיבוק שהיה בהתחלה, כשכולם צעקו איתנו - אני רוצה שזה יחזור ויישאר עד שתיחתם עסקה וישובו כל החטופים. דורון מילאה את חובותיה כלפי המדינה ונחטפה מהמיטה שלה בפיג'מה. המדינה חייבת להחזיר אותה".
