אריק שרון שמר הכול. ניירות אישיים, שרבוטי זיכרונות, פרוטוקולים פוליטיים בכתב ידו, מכתבי אהבה למרגלית ולילי, תכתובות צבאיות מפעילות יחידה 101 ומלבנון, שירים קצרים, ציור שקיבל מהילד, ואפילו קבלות ופתקים שהושארו על שולחן המטבח. "וכל החומרים שהוא אסף לאורך השנים, הונחו באי־סדר בתוך מכולות ברזל בחצר בחוות השקמים", מספרת מרית דנון, שהייתה מזכירתו של שרון בעת שכיהן כראש הממשלה. "כששרון אושפז בינואר 2006, אחרי שלקה באירוע מוחי שהכניס אותו לתרדמת, שאלה אותי העוזרת האישית שלו, מירב כתריאל, אם אני רוצה לעזור לה בארגון כל החומרים האלה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
דנון הפשילה שרוולים וצללה אל ערימות הניירות, ששרון אגר בכפייתיות מאז היה נער בן 13. "במשך חודשים הוצאנו דברים מתוך המכולות, וניסינו לסדר אותם לפי סדר הגיוני", היא מספרת. "הניירות היו במצב פיזי נוראי. מתפוררים, מצהיבים, אכולים בידי עכברים. עבדנו עם כפפות גומי. הכול היה בערבוב אחד גדול".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
החיטוט העיקש של דנון בארכיון האישי והמתפקע של שרון הוליד את הספר החדש "מגירות חייו" (הוצאת "ידיעות ספרים"). באמצעות הפתקים שנאספו, מגולל הספר את קורות חייו המרתקים של שרון, מילדותו בכפר מל"ל, דרך הקריירה הצבאית המזהירה וסיפור משפחתו המטלטל, ועד הסערות הפוליטיות שבהן נטל חלק. אך בעיקר, חושף הספר פן אינטימי, סודי, של אריק שרון, האיש שחשבנו שאנחנו יודעים עליו הכול.
דנון שימשה בעבר כמזכירתם של ראשי הממשלה שמיר, רבין, פרס וברק. אבל בשרון, היא אומרת, היה משהו אחר, שונה כל כך מהתדמית התקיפה והבוטה שהתקבעה בזיכרון הציבורי. הוא היה, מניסיונה, ראש הממשלה האנושי מכולם. "הוא היה בן אדם מאוד ורבלי ומשתף, ובמשך חמש השנים שבהן עבדתי איתו, היו לנו כל הזמן שיחות", היא נזכרת. "הייתה לו מין אינטליגנציה רגשית ורגישות גדולה לבני אדם".
הדמות המורכבת שלו, היא אומרת, באה לידי ביטוי גם בפתקים שצרר. "הבן אדם ששמו אריאל שרון לא היה רק עגול פיזית, אלא גם עגול מאוד מבחינה אישיותית", היא מחייכת. "הפתקים שלו עזרו לי להבין עד כמה".
כעת אנחנו מפרסמים מקבץ מהפתקים, הרישומים והמכתבים האלו, ששרון כתב בעצמו או שהקרובים אליו כתבו אליו. אפשר להתגעגע אליו, או לבקר את מורשתו - אבל דבר אחד ברור: הניירות המתפוררים מהמכולה מהווים הצצה נדירה אל נבכי נפשו של האיש ששינה לגמרי את המדינה.
כבר מגיל שמונה סייע אריק, שנחשב לתלמיד בינוני, להוריו בשמירה מפני גנבים ובעבודות המשק החקלאי. בתיכון נשלח לגדנ"ע והתבלט ביכולותיו הפיזיות, ובהמשך הצטרף להגנה. עם סיום לימודיו בגימנסיה גאולה בתל־אביב השתתף באחד מקורסי המ"כים הראשונים של הפלמ"ח, שנערך בקיבוץ רוחמה שבנגב.
"אריק יקירי!" כתב לו לשם אביו, שמואל. "את מכתבך הראשון קיבלנו. הגיע אלינו אחרי 5 ימים. אומנם, המעטת בכתיבה להפליא, אבל גם זה היה לנו לנחמה. אין לנו כל חדשות בבית. עכשיו גומרים את השקיית הקלמנטינות. יש עליהן הרבה פרי וצריך לשמור עליו כי זו התקווה היחידה השנה. אבטיחים יש לנו מצוינים, שזיפים, תפוחים. אינני יודע אם אתה אוכל שם פירות". בתחתית המכתב חתם "שלך אבא", באותיות גדולות ומודגשות.
שרון שמר את המכתב, שנשלח ב־19.4.1945, עד יומו האחרון.
הוריו של שרון, דבורה (וְיֶרָה) ושמואל (סמוּאיל), נולדו בבלארוס. במלחמת העולם הראשונה ברחו לגיאורגיה, שם הכירו ונישאו. הם עלו ארצה ב־1920 והתיישבו בכפר מל"ל, מושב עובדים שבו התקשו להשתלב בשל עמדותיו הליברליות של שמואל. ב־1926 נולדה בתם הבכורה יהודית (דיתה), ושנתיים אחריה נולד אריאל (אריק).
ב־1986, והיא כבר בת 86, התאשפזה האם דבורה בבית החולים. בנה אריק, אז שר המסחר והתעשייה, התיישב לצד מיטתה. האם הפליגה חזרה אל הימים הקשים בבלארוס, והבן אריק רשם: "אבא היה זורע ירקות, אמא הייתה מבשלת ומטפלת ב־10 ילדים. מהם שני בחורים נהדרים, נפטרו מחנק מדיפטריה... גידלו 10 ילדים על תפו"א, על גזר, על סלק, על כרוב, כרובית. לגוי היה חלב, הייתה פרה, קצת ביצים, קצת. ליהודים לא היה. אח"כ הייתה פרה".
שנתיים מאוחר יותר, תלך דבורה לעולמה.
במלחמת העצמאות שימש שרון, שהתבלט כנווט מיומן, בתור מפקד מחלקה. הוא פיקד על כמה פעולות מתוחכמות, נפצע קשות בבטנו בקרב על לטרון, וניצל רק הודות למסירות חייליו, שגררו אותו משדה הקרב והובילו אותו לקבלת טיפול רפואי. הוא החלים, חזר למלחמה, ולאחריה התקדם בסולם הדרגות. ב־1950 נשלח שרון, רב־סרן בן 22, לקורס מג"דים. מפקד הקורס היה יצחק רבין.
"הנדון: בקשת שחרור מהתעמלות בוקר", כותב החניך שרון למפקדו רבין. "במשך החודשים האחרונים אני סובל מהתקפות קדחת חוזרת, הנשנות בערך אחת לשבועיים ומקבל באופן קבוע חינין. מאחר שקבלת החינין גורמת לחולשה אבקש לשחררני מהתעמלות הבוקר".
רבין אישר את הבקשה.
באוגוסט 1953 מונה שרון למפקד יחידה 101, שהוקמה לשם ביצוע פעולות תגמול ונודעה בתעוזה וביצירתיות שלה. פתק אחד מאותה תקופה חושף כי כמפקד, הוא לא עסק רק במבצעים. ביומנו האישי הוא רושם ביום ראשון בשבוע, י"א בתשרי, 20 בספטמבר 1953:
1) סדר יום קבוע.
2) יציאה מסודרת מהמחנה.
3) התנהגות נאה ברחוב ופחות לעורר את תשומת לב הציבור משְני המִינִים.
4) להשתדל לשמור על סודיות פעולות שנעשו ושייעשו.
5) ניקיון במשתנוֹת.
אחד ממעריציו הגדולים של אריאל שרון היה דוד בן־גוריון, שנהג להיוועץ בו בענייני ביטחון והעריך מאוד את דעתו. בין השניים נרקמו יחסי ידידות מיוחדים, שמגיחים מתוך התכתבויות ביניהם, אותן שמר שרון בקפידה. ב־20 בפברואר 1967 קיבל שרון את הפתק הזה, בכתב יד משדה בוקר: "אריק יקר ודגול - שמחתי לשמוע כי נעשית אלוף - בעיניי היית אלוף כבר לפני כמה שנים, אולם מה שנשתנה אצלך שכמה חסרונות שהיו לך אז - נדמה לי - שאינם עוד. גם כשראיתי וידעתי חסרונותיך, האמנתי שתתגבר עליהם - ואמונתי לא הוכזבה. ועוד נתכנו לך עלילות! בהוקרה ובידידות, ד. בן־גוריון".
בנם של אריק ומרגלית, גור, נולד בעת ששרון היה מח"ט הצנחנים. בפתק צבעוני, שנשמר ללא תאריך, כותב הילד גור לאביו:
"שלוֹם
אבא אני תוֹרן
ואני תוֹרן טוֹב
חזוֹר מהר. אני ילד
טוֹב ואוֹהב
מגורי".
בפתק אחר, שנכתב אחרי שמרגלית נהרגה, האלמן אריק מסכם את אחת הנקודות שעלו בשיחה עם בנו גור: "אני לא רוצה אבא חורג. לא רוצה שלא תהיה לי אמא וגם לא אבא".
בתקופת הפיקוד על 101, כך נדמה, הפנימה מרגלית את אורח חייו הצבאי של בן זוגה. "לאריק האהוב עליי מאוד מאוד שלום", היא כותבת בפתק שהשתמר כשהוא מקומט, מוכתם ודהוי. "מכיוון שאני חוזרת מאוחר היום החלטתי להשאיר לך את המפתח בכדי שתוכל לנוח בביתנו החביב על שנינו כל כך. תקוה אני שהצלחתם... אריק החביב, לפנות ערב תדליק בבקשה את הגז במקום שנמצא הצלי כיון שהוא עוד לא לגמרי מוכן, עוד צריך להתגן (להיטגן) בערך שעה".
כמה חודשים מאוחר יותר, בני הזוג יתחתנו. "שלך, שלך, שלך, שלך, שלך ילדונת חביבה שלי", כותב אריק לאשתו. "אנא בואי אל בעלך החביב והמתגעגע אליך. אני במחנה, לא אכלתי צהרים ולא ערב. ממתין לשוקי כבשים. מקווה לזלול איתך יחד. תגיעי עד 20:00. את מוכרחה לבוא".
ערב מלחמת העצמאות הכיר שרון את מרגלית, עולה חדשה מרומניה, שהגיעה ארצה עם אחותה הקטנה, לילי. בעיצומה של המלחמה כותב אריק בן ה־21, שחזר לחופשה מהקרבות, לחברתו מרגלית בת ה־17: "אני מבין את כעסך הערב - אני נמצא בחופש ולא בא אליך. אומר לך - כעס זה מיותר, אמנם אני בחופש ונכון שלא באתי אליך אבל מרשה אני לעצמי כשאני בחופש להיפגש גם עם אנשים אחרים".
בהמשך המכתב, שלאורכו משרטט אריק את גבולות הגזרה במערכת היחסים הטרייה בינו לבין מרגלית, עולה השם סימה. "רק דבר אחד הכאיב לי", כותב אריק. "המשפט שנאמר ואני בטוח שנאמר מתוך רוגז והתפרצות – 'אני לא סימה'. זאת לא היית צריכה לאמר. מכאן אפשר להבין שבמילים אחרות היית אומרת 'אותי לא מרמים'. אני מוכן לקבל כל האשמה אבל באשמה זו איש לא חשד בי. לא ידידתי, כאן טעית. אינני מרמה איש ובפרט לא אותך".
זהותה של סימה אינה ידועה.
לשרון, מתברר, היו גם מעריצות. ב־1954, בעודו מפקד על ה־101, קיבל שרון את המכתב הזה מאלמונית: "לאריק שלום, ודאי תתפלא לקבל מכתב מנערה אלמונית ואמנם רבות התלבטתי בנפשי עד שהעזתי לכתוב לך. קשה היה לי לעשות את הצעד הנועז הזה ולפנות אליך ראשונה, אך כנראה שלפעמים גובר הרגש על ההיגיון. אף על פי שיש בפי דברים רבים לומר לך אינני רוצה להרבות בדברים שבכתב ואשאיר זאת לשיחה פנים אל פנים. אשמח מאד לפגשך בירושלים ביום שבת 24.4.54 בשעה 6 בערב בקפה ירדן. הכנס נא לשם ובטוחני שתכירני מיד. כדי שהפתעתך תהיה שלמה אמנע הפעם מחתימת שמי".
כשנה לאחר מותה של מרגלית, התחתן שרון עם אחותה, לילי. בעת שלילי נמצאת בהיריון עם בנם הבכור, עמרי, כותב לה בעלה: "מוקית אהובה שלי, אני נורא נורא נורא מצטער. מלא רגשי צער, חרטה, יגון, כאב, דאבה, ועוד ועוד, לא זוכר יותר מילים. יוצא לסיור. אני צריך את אריאל (הנהג) רק בשעה 4:30 אחה"צ בנצרת. אגיע הביתה עד 19:30. לא להזיז, לא להרים, לא לדאוג, לא להתרגז, לא להתרגש ולשמור על הדבר שאנחנו כל כך מצפים לו. נשיקות לך ולגור שלנו. שלך, אריק".
שנתיים אחר כך ייוולד גם בנם השני של אריק ולילי, גלעד.
ב־1981 מונה שרון לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין. ככזה היה שרון היוזם העיקרי של מבצע שלום הגליל, שהתגלגל למלחמת לבנון הראשונה ולשהות הממושכת של צה"ל בדרום לבנון.
בספטמבר 1982, לאחר שצה"ל השתלט על מערב ביירות, נכנסו אנשי הפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, למחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה וביצעו בתושביהם טבח המוני. האירוע, שזיעזע את דעת הקהל בישראל ומחוצה לה, הפך לכתם הגדול בקריירה של שרון. ב־17 בספטמבר, בעת שהידיעות על הטבח מתחילות לצוץ בתקשורת, עושה שרון את מה שנראה כהכנה לוועדת חקירה.
בכתב יד בהול הוא כותב על שני פתקים קטנים:
"יום ו' 17/9/82
עמוס (ירון, מפקד גזרת ביירות): לאמיר (דרורי, אלוף פיקוד הצפון)
11:00 משהו לא בסדר
אמיר - להפסיק מיד
להודיע לרפול
רפול - אני בא אליכם
(דיבר) איתי ביום ו' בערב והודיע שהפסקנו את הפעולה של הפלנגות בגלל חשש שלא פעלו לפי ההוראות".
"הממדים במרוצת יום שבת ובעיקר ביום א'.
כשנודע לי על הממדים דרשתי לקבל דיווח מלא
היה ברור לי שאף חייל ואף מפקד של צה"ל איננו מעורב ואיננו בתוך המחנה.
דרך אגב לא אני הוריתי".
ועדת כהן, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות הטבח, תקבע כי שרון אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יבצעו במחנות הפליטים פעולות נקם, והמליצה שיסיים את תפקידו. שרון סירב להתפטר אך לבסוף הודח ממשרד הביטחון ונותר בממשלה כשר בלי תיק.
לאחר פרישת בגין מראשות הממשלה ולקראת בחירות 1984, התמודד שרון על ראשות הליכוד מול יצחק שמיר, והפסיד. הוא נבחר לכנסת והתמנה לשר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות הלאומית, שבה מיצב עצמו כנץ ביטחוני וכנושא הדגל של המאבק בטרור הפלסטיני.
בפברואר 1990 התכנס מרכז הליכוד, במטרה להצביע על התוכנית המדינית שהוביל שמיר בעידוד האמריקנים, ושכללה משא ומתן עם הפלסטינים. במהלך מה שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" התעמת שרון עם שמיר, הודיע על התפטרותו מהממשלה, וזעק את המשפט שהפך למזוהה איתו בשנים שלאחר מכן: "מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו!".
באותו ערב העניק שרון לשמיר את מכתב ההתפטרות שלו, בכתב יד על ארבעה דפים. "החלטתי להתפטר מן הממשלה כדי להמשיך את המאבק למען הגשמת היעדים הלאומיים אשר מימושם עומד בסכנה כתוצאה ממדיניות הממשלה הנוכחית", כותב שרון. "תחת ממשלתך משתולל הטרור הפלשתינאי בתוך ארץ ישראל כולה וגורם לאבידות כבדות של יהודים ושל ערבים חפים מפשע".
כמה ימים אחר כך ישרבט לעצמו שרון פתק קטן: "לא מוכן להיות שר על חשבוֹן הדם היהודי".
בעת החתימה על הסכמי אוסלו ישב שרון באופוזיציה. ב־1996, עם היבחרו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, מונה לשר התשתיות ובהמשך לשר החוץ. לאחר שנתניהו הפסיד לברק בבחירות 1999, נבחר שרון ליו"ר הליכוד וכיהן כיו"ר האופוזיציה. ביקורו בהר הבית ב־28 בספטמבר 2000 היה הניצוץ שהצית את האינתיפאדה השנייה. עם קריסת תהליך השלום התמודד שרון מול ברק על ראשות הממשלה, וניצח.
חלוקת התפקידים בין שרון ונתניהו, שני שועלי קרבות ויריבים פוליטיים ותיקים, התהפכה. כעת היה שרון ראש ממשלה ונתניהו שר החוץ שלו, ובהמשך שר האוצר. במסגרת תפקידו כשר אוצר ניהל נתניהו מאבק עיקש בהסתדרות, ובשלב מסוים איים להעביר חוק שימנע מההסתדרות להשבית את המשק.
באוקטובר 2003 מסר שרון לנתניהו פתק קטן: "אני עומד יחד איתך במאבק בשביתות. אראה זאת כטעות קשה אם במהלך השביתה יעשו נסיגות בעמדתנו. אנא, סיים את התהליך בעניין הנגיד. אריק".
בדצמבר 2003 הכריז ראש הממשלה שרון במפתיע על תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. מה גרם לו לצאת לצעד המאוד לא אריק־שרוני הזה? תילי תילים של תיאוריות נכתבו על כך. בעודו מקדם את ההתנתקות, הטרור הפלסטיני ברצועת עזה נמשך. בדצמבר 2004 הוא משגר מסר לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון ולרמטכ"ל שאול מופז.
"שר הביטחון, הרמטכ"ל", כותב שרון. "לדעתי המצב בגוש קטיף הינו בלתי נסבל. הירי הבלתי פוסק על הישובים אינו יכול להימשך. לעניין זה השלכות קשות בין התושבים של גוש קטיף, וזה יגרום לקשיים רבים בעת הפינוי כשלפתע נצטרך לפעול. צריך לפעול שם ללא דיחוי. אבקשכם להציג בפני את תוכניתכם בהקדם. א. שרון".
תוכנית ההתנתקות תצא לדרך באוגוסט 2005. בהמשך יסתבך שרון בחקירות פליליות, יפצל את הליכוד ויקים את מפלגת קדימה. בדצמבר 2005, בעודו מכהן כראש ממשלה, לקה באירוע מוחי קל, ופחות מחודש אחר כך עבר אירוע מוחי חמור, שהותיר אותו בתרדמת. הוא נפטר ב־11 בינואר 2014 ונקבר לצד רעייתו לילי בחוות השקמים.
פורסם לראשונה: 06:58, 01.04.22
