לא יעלה על הדעת, אומרים התומכים בחקיקה החדשה, שראש ממשלה יכהן כאשר יש נגדו כתב אישום. ולא ייתכן, הם מוסיפים, שאדם עם כתב אישום פלילי יהיה מועמד לראשות ממשלה. צודקים. במדינה מתוקנת, שבה הרשויות לאכיפת החוק נהנות מאמון ציבורי גבוה, ללא שמץ של חשש מהטיות פוליטיות – אין צורך בחקיקה מעין זו מלכתחילה, וגם אם יש, היא נשמעת סבירה ואפילו רצויה.
העניין הוא שאנחנו בישראל. כבר שני עשורים שכל ראשי הממשלה מצויים בחקירות פליליות. השניים האחרונים עם כתבי אישום פליליים. אחד כבר הורשע. ובמקביל, כבר שלושה עשורים שאמון הציבור במערכת המשפט יורד והולך. בשנת 2020, לפי מדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירד אמון הציבור בבית המשפט העליון מ-52% ביוני ל-42% באוקטובר. ב-2012 נרשם אמון שיא של 73.4% (לאחר שנים של ירידה, מאז שנת 2000). מאז ועד היום – האמון יורד.
אמון הציבור ביועץ המשפטי לממשלה נמוך אף יותר, והוא עומד על 40% בלבד. זה גם האמון במשטרה. אפשר להניח שציוני דרך כמו פרשת רות דוד, או הסילוק בבושת פנים של השופטת בדימוס הילה גרסטל, שכיהנה כמבקרת הפרקליטות – פגעו אנושות באמון הציבור. ומעל כל הפרשות הללו עומדות חקירות בנימין נתניהו. לא הייתה שם קונספירציה, אבל יש טענות, לא מופרכות, על חקירה שהתחילה ללא אישור כנדרש, על מוטיבציות פוליטיות ועל חקירות שהתנהלו תוך כדי פגיעה בזכויות בסיסיות. אנחנו רק בתחילת העדויות, והטענות נגד הפרקליטות רק מתחזקות.
גם בלי חקיקה חדשה ישראל מחזיקה בשיא עולמי באקטיביזם משפטי, שרק פוגע בשלטון החוק ובדמוקרטיה. ומה מבקש סער - עוד משפטיזציה?
עוד לפני הצניחה החופשית באמון הציבור במערכת המשפט, כבר ב-2001, התקיים דיון בוועדת החוקה של הכנסת על המתכונת הנכונה להדחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. אלה היו ימים אחרים. הדיון היה רציני וענייני. לא הייתה חלוקה בין שמאל לימין וגם לא בין יהודים לערבים. בסופו של דבר אושר החוק שלפיו רק לאחר הרשעה תהיה הכנסת רשאית להפסיק את כהונתו של ראש הממשלה, ורק לאחר הרשעה חלוטה – תיפסק כהונתו.
זה לא נגמר. ב-2004 העלה ח"כ אופיר פינס הצעה דומה לזו שחזרה עכשיו לדיון. שר המשפטים דאז, טומי לפיד, אמר: "לא יעלה על הדעת שיועץ משפטי יפטר ראש ממשלה... חוק אנטי-דמוקרטי באופן קיצוני ביותר, מתאים רק למפלגות מן הסוג הדיקטטורי". ברוב של 44 נגד 31 הוסרה ההצעה מסדר היום ולא זכתה להגיע אפילו לדיון בוועדה.
אמון הציבור במערכת המשפט באותן שנים היה בשיאו. מאז, כאמור, הוא בצניחה חופשית. ואם אז לא היו מוכנים חברי הכנסת להעניק את המפתחות לפרקליטות – אז היום הם רוצים לאפשר לאביחי מנדלבליט להחליט את מי הוא פוסל כמועמד לראשות ממשלה על ידי הגשת כתב אישום? האם טחו עיניו של שר המשפטים, גדעון סער, מלהבין שהוא לא מחזק את שלטון החוק, ולא את הדמוקרטיה, אלא בועט בהם?
זו חקיקה פרסונלית. היא הייתה פסולה כאשר עלה רעיון להעניק לנתניהו פטור כלשהו, אם דרך "החוק הצרפתי" ואם בכל דרך אחרת, והיא פסולה גם עכשיו. ובכל מקרה, גם אם היה מדובר בחקיקה שאין לה קשר לנתניהו – זו חקיקה פסולה. כאשר רוב אזרחי ישראל איבדו את האמון ביועץ – הוא האחרון שהם יסמכו עליו בעניין הפוליטי ביותר, שנוגע לעצב הרגיש והחשוב ביותר של הדמוקרטיה.
גם בלי חקיקה חדשה ישראל מחזיקה בשיא עולמי באקטיביזם משפטי, שרק פוגע בשלטון החוק ובדמוקרטיה. ומה מבקש סער - עוד משפטיזציה? אם הציבור מעדיף ראש ממשלה מהסוג של נתניהו – אפשר לכתוב מאמרים, לנהל קמפיין ולצאת להפגנות. אבל אי אפשר לקחת את זכות הבחירה מהמצביעים ולהעביר אותה להחלטת יועץ.
צריך לומר באופן העצוב ביותר: עם כל הכבוד לשאריות הכבוד שנותרו לבכירי הפרקליטות שעדיין מכהנים, אוי לה למדינה שבה הם יקבעו מי יהיה רשאי להיות מועמד לראשות ממשלה. טומי לפיד אמר זאת מצוין לפניי. כדאי להקשיב לו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
