עד לפני חצי שנה אולכסיי בונדרנקו עמד בראש בית ההוצאה לאור "ווסלקה" בקייב, שפרסם ספר עם דבריו של רבי נחמן בתרגום לאוקראינית, אך השגרה שלו היום מסתכמת בעיקר בהתחפרות בשוחות של החזית המזרחית בדונייצק. בונדרנקו, המכונה בקרב חבריו ליחידה "בונד", הצטרף עם פרוץ המלחמה כמתנדב, הוכשר כחובש לוחם והוצב בחבל הדונבאס.
"לפני הפלישה, כשהבנו מה הולך לקרות, נסעתי עם חברים למחנה אימונים מיוחד למתנדבים, למדתי טקטיקות לחימה והוכשרתי כחובש. ביום הפלישה, 24 בפברואר, הייתי בבית, ובשעה 20:30 כבר קיבלתי נשק והצטרפתי לאחד הגדודים המגנים על קייב".
אחרי יותר מחודש מצפון-מערב לבירה, בונד הועבר עם חבריו לחזית במזרח. "בגדוד משרתים איתי אנשים מכל המקצועות: מנהלים בכירים כמפעילי מרגמות, אנשי הייטק מצאו את עצמם בתור צלפים, ואנשי העסקים אחראים על סיורים אוויריים", הוא מספר.
3 צפייה בגלריה
עם רכב אזרחי מוסווה: חבריו של בונד בדרך לחילוץ פצועים
(צילום: באדיבות אולכסיי בונדרנקו)
"הגדוד התגבש תחילה כגדוד של מתנדבים", סיפר בונדרנקו. "יש לנו המון לוחמים עם מוטיבציה כל כך גבוהה, שלא יכלו להעלות על דעתם להישאר בבית כשאוקראינה נאבקת על קיומה. הגורל הפגיש אותי עם אנשים בלתי-רגילים, אחד מהם לחם באפגניסטן עם הצבא הרוסי, אך כששמע על המלחמה הוא עזב את העבודה, מילא מיניבוס בציוד הומניטרי, ונכנס ללשכת הגיוס בצעקות: "איפה נרשמים כדי להרוג אויבים?".
על שגרת היומיום סיפר בונד כי "מדי יום מוטלות עלינו משימות בהתאם לעדכוני המודיעין, כמו גם שמירות מרובות. בשגרה, לא יוצאים כאן לאכול או לישון כשרוצים, אלא רק מתי שאפשר. למרות המלחמה, נותנים לנו אוכל, דואגים לכביסה ולצרכים הלוגיסטיים שלנו. גם צבא אוקראינה וגם ארגוני מתנדבים מספקים לנו כל מה שדרוש ואף יותר. גם כשחסר משהו נקודתית, או כשרוצים משהו באיכות טובה יותר ממה שהצבא מציע, משיגים מארגוני המתנדבים. כל העם הצטרף ללחימה".
בונדרנקו סיפר כי הכוחות בשטח, הרוסים והאוקראינים, לא מוכנים לסגת - אך גם לא מתקדמים. "יש הפגזות על בסיס יומיומי, ושומעים היטב את הקרבות של התותחנים", אמר. "למלחמת החפירות יש כללים משלה. ההפגזות והמרגמות של האויב מפריעות לנו יותר מהכול, אבל הכמות שלהם הצטמצמה לאחרונה, אחרי התקיפות נגד מחסני הפגזים הרוסים".
המו"ל-חובש סיפר כי בזמן שהוא בחזית, אשתו ובתי בנותיו נותרו מאחור: "הבת התנדבה בזמן ההפגזות על קייב וצ'רניהיב, ואנחנו מדברים דרך אפליקציות. גם המשפחה שלי עוזרת לי וליחידה, גם החברים וקרובי המשפחה שולחים לנו חבילות".
"אני גאה לשרת פה, ולפחד אין מקום אצלי כבר חצי שנה. יש רק תחושה של סכנה שהחריפה, גלי אדרנלין ושנאה לאויב. אני סבור שאוקראינים רבים חשים משהו דומה", סיפר.
"כאן בדונבאס נותרו רק התושבים המקומיים שלא הסכימו לברוח, ובעלי החיים שננטשו. עם הראשונים מהר מאד התיידדנו. אנו עוזרים להם במוצרי מזון, מצרכים ובסיוע רפואי. אלה לרוב אנשים מבוגרים שלא היו מוכנים לעזוב את ביתם, ולעיתים קרובות הם מודים לנו בפירושקי טעימים ובמאכלים אחרים. את בעלי החיים הצלחנו לביית, והם עוזרים לנו להפיג קצת את המתח - אך גם שומרים עלינו אם מגיע מישהו זר".
פורסם לראשונה: 21:04, 29.07.22
