אישה בת 28 עומדת כבר שעות בנתב"ג עם התינוקת שלה, בסך הכול בת שמונה חודשים. כבר ימים שלמים שהיא מרימה אותה, והיא כבר לא מרגישה את הכאב, או את הידיים. היא מותשת, ולא מצליחה להבין למה הפקידה של רשות ההגירה לא מפסיקה לשאול אותה אם היא באה לכאן כדי למצוא בעל, כשאת אהבת חייה היא נאלצה להשאיר בקרבות באוקראינה. הוא מעולם לא החזיק נשק, או אפילו הרים יד, אבל הוא נלחם עכשיו על הבית שלהם, והיא נלחמת כדי להיכנס עם בתם הקטנה למדינה שהבהירה בצורה חד-משמעית שהיא לא רוצה אותן.
מטרים ספורים משם, בצד השני – שם נמצאים הממתינים לפליטים – עומד אבא שלה. הוא לא מצליח לשבת מרוב מתח והתרגשות. חמש שנים חלפו מאז נפגשו לאחרונה, ואת הנכדה שלו מעולם לא ראה. ביום-יום הוא מרוויח שכר מינימום, בקושי, וטיסת ביקור לאוקראינה לא הייתה אופציה עבורו. אבל את הימים האחרונים העביר בלנסות לגייס עשרות אלפי שקלים כדי לערוב להן, שיוכלו להגיע למקום מבטחים.
לידו עומד בחור צעיר וממתין לאשתו. הם הכירו לפני חמש שנים כשהגיעה לארץ לביקור של קרובי משפחתה, התאהבו, עברו לחיות יחד באוקראינה והתחתנו. לפני כמה חודשים, עוד הרבה לפני שהבית שלהם הופגז, הם החליטו שהם רוצים לבנות בית בישראל, והתחילו תהליך מול הרשויות בארץ – באופן חוקי – שיאפשר לה לגור פה. לא היה להם מושג שהתהליך הזה ישמש קלף נגדה ויגרום לרשות לפקפק במניעים שלה כשתרצה להגיע לפה ולבקש מקלט.
אלו סיפורים אמיתיים, אלו הפנים של פליטי המלחמה שדופקים על דלתנו ואנחנו נותנים להם להרגיש לא רצויים כי הם לא עומדים בקריטריון המרכזי – להיות יהודים. מה קרה לנו שהפכנו להיות מדינה שמקבלת בכזו חשדנות ואטימות פליטי מלחמה כאובים ומפוחדים? "חשש מהשתקעות" זה המניע העיקרי של מדינת ישראל להציב את המכשולים שהיא מערימה על הפליטים האוקראינים להיכנס ארצה בעת מלחמה. או במילים אחרות, החשש שאלה שברחו מהתופת הם "אופורטוניסטים של מלחמה" שינצלו את המצב כדי להגיע לפה, וחלילה להישאר גם אחרי.
הפליטים מאוקראינה שחיכו ימים בשדה התעופה
מאותה סיבה הם דואגים שהשהייה פה תהיה לא אטרקטיבית עבורם. מאלצים אותם לעבור תשאולים ארוכים ומתישים, שעות ארוכות של המתנה מייגעת כדי להצליח להיכנס לארץ המובטחת. אלו שיצליחו ייכנסו כתיירים ולא יקבלו מעמד של פליט או של מבקש מקלט – לא יהיו זכאים לתנאים סוציאליים, ביטוח בריאות או אפשרות לעבוד פה. הם ימצאו עצמם מקבלים נדבות מאנשים טובים שלא מסוגלים להישאר אדישים לאכזריות שבה מדינת ישראל נוהגת בפליטי מלחמה, וייהפכו להיות עול כלכלי על המשפחות שלהם, שרובן משפחות עולים שגם ככה בקושי סוגרות את החודש.
הדר גיל-עדצילום: ירון ברנראנחנו בין ימים לשעות ספורות עד שתסתיים מכסת הפליטים שעליה הכריזה שרת הפנים איילת שקד – 5,000 במספר – ולפי המדיניות הנוכחית בקרוב נעלה את רמת האכזריות ונטרוק את הדלת בפניהם של אלו שיבקשו פה מקלט. זה בלתי נתפס – הורים שילדיהם נמצאים שם, בין אם בשטחי הקרב או באוהלי הפליטים על הגבולות, לא יוכלו להביא אותם לכאן. אנשים שהוריהם המבוגרים נמצאים באזור מלחמה, לא יוכלו לתת להם מחסה.
בניגוד לחששות שאם נהיה ליברלים מדי יגיעו לכאן מיליוני אוקראינים, המציאות עד היום הוכיחה שחלק גדול מאלו שדפקו על דלתה של ישראל הם אנשים שיש להם משפחה או חברים פה. מי שיודע שיש לו בית ומיטה חמה עד שהמלחמה תיגמר. זהו לא איחוד משפחות מרגש, ולא ניצול של סיטואציה. אלו אנשים שעולמם חרב עליהם, שמבקשים מחסה כי הבית שלהם הפך לאזור מלחמה, ולמדינת ישראל יש את הכוח ואת האפשרות לתת להם את זה, אבל אין את הרצון ואת הנכונות.
- הדר גיל-עד היא כתבת הרווחה של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
