לפני שנתיים, לקראת יום העצמאות, התקשטה אוניברסיטת תל אביב בדגלי ישראל. מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה, פרסמה את תמונת הדגלים המרשימה בעמוד הפייסבוק שלה והוסיפה כותרת :"כך נראית מחלה". זו הייתה ד"ר ענת מטר.
ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. סטודנטים, מרצים, ואזרחים הזדעזעו ופנו לנשיא האוניברסיטה ולהנהלה, אך אלו לא התרגשו במיוחד מהכותרת המחליאה, ותגובתם העלובה הייתה: "זה הפייסבוק הפרטי של המרצה". מטר מוכרת כשמאלנית רדיקלית, והתבטאויותיה בעבר עוררו זעם וסלידה לא אחת. סטודנטים שלמדו בקורסים שלה חשו אי נוחות, אבל אוניברסיטת תל אביב – בשלה.
לפני יומיים, פרסמה מטר בעמוד הפייסבוק שלה, הספד נרגש על מותו מסרטן בכלא של המחבל המתועב וליד דקה, שהיה חבר בחוליה שחטפה עינתה ורצחה את החייל משה תמם הי"ד בשנת 1984 ונידון למאסר עולם. " היית ותהיה מקור השראה אינסופי", כתבה, "אינטלקטואל, חבר, אציל נפש, לימד אותי אנושיות מהי, אהוב, מהמעולים שבבני העם הפלשתיני". אלה רק חלק מהשבחים והכתרים שהמרצה הבכירה קשרה לראשו של הרוצח המתועב.
אבל נדמה שהפעם הגדישה את הסאה. פניות ומחאות של סטודנטים לנשיא האוניברסיטה שקולו נדם, אשר טענו, בצדק, שדבריה אלה חורגים מגבולות חופש הביטוי, נענו גם הפעם: "זה הפייסבוק הפרטי שלה", אך לאור הדרישות לפטר את מטר, הוסיפה האוניברסיטה בתגובתה - "מוקיעים את דבריה, הם ייבחנו לפי המדיניות בעניין חופש הביטוי". ממש אי אפשר להירגע.
למה, לעזאזל אנחנו, שדורשים מהאקדמיה בעולם להוקיע אנטישמיות, מאפשרים לאוטואנטישמים מלאי שנאה עצמית ללמד במוסדות להשכלה גבוהה שלנו?
לימור לבנתצילום: יובל חןהאם אין גבול לחופש האקדמי? להסתתרות מאחורי "זה הפייסבוק הפרטי שלה"? לחופש הביטוי? וכל זה, בשעה שטובי בנינו נלחמים כדי לאפשר גם למטר וגם לדומיה להמשיך בשיגרת יומם.
זוהי קריאה לאוניברסיטת תל אביב, ואולי גם ללא מעט גופים אחרים, לעשות חשבון נפש.
