שדרות עלתה על הפסים
יותר מחמישה חודשים לפרוץ המלחמה, התחדשה ביום שני השבוע תנועת הרכבות מתחנת שדרות. אמנם בשורה משמחת לתושבי העיר והאזור, אבל רק לאלה המבקשים לנסוע דרומה. התנועה התחדשה לתחנות נתיבות, אופקים ובאר־שבע. מדוע? הנסיעה צפונה למרכז הארץ לא אפשרית מבחינה ביטחונית, משום שבקטע מסוים, סמוך לקיבוץ ארז, מסילת הרכבת חשופה לרצועת עזה ולאיום ירי נ"ט. תושבי האזור שרוצים לנסוע צפונה עולים לשאטלים שמסיעים אותם לתחנת הרכבת באשקלון.
המצב הזה, מתברר, לא ישתנה בקרוב. עד שלא יושלם מיגון הקטע החשוף לא תתאפשר תנועת הרכבת צפונה. מדובר בצורך בהצבת אמצעי מיגון בעלות של יותר מ־800 מיליון שקל, ובשלב זה עוד לא נמצא תקציב לכך. ההערכה היא שהמצב יישאר כך לפחות שנתיים וחצי, או יותר.
"זו בשורה משמחת - אבל עדיין זה מצב מאוד בעייתי, כי רוב התנועה היא צפונה לכיוון מרכז הארץ", אמר גורם בעיריית שדרות, "התושבים יצטרכו להתרגל למצב הזה בשנים הקרובות, אלא אם צה"ל יחליט אחרת".
באמצע המלחמה: בית קפה חדש בעוטף עזה
לנעמה שפירא (23) ממושב ישע שבמועצה האזורית אשכול תמיד היה חלום לפתוח בית קפה משלה, והיא הגשימה אותו השבוע. אמנם קצת באיחור בגלל המלחמה, אבל בתזמון מושלם שמסמל את תקומת יישובי עוטף עזה. בית הקפה 'עמנואל' אמור היה להיפתח בשבוע הראשון של אוקטובר, אבל הכל בוטל עם פרוץ המלחמה. נעמה שכל-כך התרגשה לקראת פתיחת העסק שלה במושב, נאלצה להקפיא את החלום והיא גויסה למילואים ביחידת מודיעין, שנתיים אחרי שהשתחררה מצה"ל.
היא שירתה במילואים ארבעה חודשים, וביום שאחרי השחרור חזרה לעבודת ההקמה. כיום היא מגישה קינוחים, פאי, כריכים למיניהם ועוד שלל מאכלים - הכל מעשה ידיה. השמועה על בית הקפה החדש שנפתחה עשתה כנפיים ותושבי האזור שחזרו לאחר אחרי הפינוי פוקדים את המקום והמסקרן. גם אנשי מילואים מגיעים המשרתים באזור מגיעים. "עמנואל", שבו בנוסף לשפירא שלוש עובדות נוספות, ממוקם בלב המושב, בשטח רחב עם נוף חקלאי אופייני לאזור, ועם אווירה נעימה וכיפית.
קפה עמנואל והבעלים נעמה שפירא:
היא בת למשפחה מורחבת ומוכרת באזור חבל אשכול. אביה, גל שפירא ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל בעברו, נהרג בתאונת אופנוע באוגנדה בשנת 2015. הוא יצא לטיול עם אחיו וקבוצת חברים והתנגש בכלי רכב. הוא היה הבעלים של החברת החקלאית "אגו" - אחת הגדולות והמוכרות באזור. שמו האמצעי היה 'עמנואל' ולכן בחרה בתו לקרוא לבית הקפה שלה על שמו.
"אני חושבת שזה מאוד סמלי שפתחתי את המקום דווקא בזמן המלחמה ודווקא בשלב שבו רוב התושבים חוזרים הביתה", היא אומרת. "זה נותן תקווה לאזור, שיש לאן לחזור, שזה עדיין אפשרי, ובעיקר שיש איפה לבלות ולשבת בכיף למרות הכל. יש אוויר טובה ונעימה, למרות מה שקורה מסביב. גדלתי במושב ואני רוצה להישאר פה כל חיי. המטרה היא קודם כל לעורר את החיים באזור".
צייר המיגוניות חזר הביתה, ואיתו הצבעים
בלב חניון רעים, שם נרצחו במסיבת ה"נובה" מאות צעירים ואחרים נחטפו, הוצבה מיגונית חדשה בשל כמות המבקרים באזור. על קירותיה החיצוניים יש ציור אמנותי: שדירת עצים ושביל המוביל אל הלא נודע, ובסופו אור לבן ומסתורי, ספק האור בקצה המנהרה, ספק האור אל העולם הבא. בצד השביל גרזן חד, נעוץ על עץ ומסביבה פרחי כלניות.
זה הציור הראשון של האמן אליסף מיארה (41), צייר המיגוניות מעוטף עזה, מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. תושב מושב שוקדה, נשוי ואב לשישה, חזר לביתו לפני כמה שבועות וכעת הוא גם שב לצייר על המיגוניות החדשות. בציור בחניון רעים הוא ניסה לתת ביטוי גם לטרגדיות של הטבח במסיבה, וגם לתת תקווה לעתיד טוב יותר.
המיגונית באתר המסיבה ברעים:
את הציור הזה הוא השלים השבוע לבקשת ידידיה הרוש, נציג ארגון JNF בצפון הנגב. "חניון רעים, מתחם מסיבת הנובה, הפך למוקד עלייה לרגל", הוא מסביר. "התלבטתי איזה ציור להתאים למיגונית, משהו שינציח את הקורבנות אבל גם יסמל את העתיד. אחרי הרבה התלבטויות בחרתי לצייר שביל בתוך יער. זו דרך רצופה מסתורין. מי שמביט היטב יכול לראות את העצים כאילו רוקדים, כי הייתה שם מסיבת טבע, אבל הגרזן נותן את הביטוי לטרגיות. לא רציתי לתת ביטוי טרגי בלבד, אלא גם משהו שיסמל את העתיד. האור בקצה הוא אור שכל אחד שמביט עליו יכול לקחת את זה לאן שהוא חושב. יש משהו המום בציור שנותן לכל אחד להגדיר מה עובר עליו כשהוא מביט".
מיארה הסתובב במתחם המסיבה, פגש אנשים ושוחח איתם, ומהם שאב את ההשראה לציור. "אלפים מגיעים למתחם הנובה, להנציח את הקורבנות, או למחות בנושא החטופים. יש אנרגיות מאוד חזקות שם. התייעצתי עם המבקרים שפגשתי. יש כאלה שאמרו לי להתמקד בטרגיות, אחרים הציעו לצייר משהו אופטימי. בסוף מצאתי את הדרך לשלב", הוא אומר.
בשנים האחרונות מיארה צייר על מאות מיגוניות בעוטף עזה, ולכל מיגונית התאים ציור לפי מיקומה או לאופי המקום. כשהחלה המלחמה הוא פונה מביתו עם משפחתו וקהילת שוקדה, אבל לאחרונה הם שבו הביתה, וגם לציורים.
בזמן השיקום: חברי עין השלושה חזרו לנתיבות
89 משפחות מקיבוץ עין השלושה עברו לאחרונה להתגורר בבניין בנתיבות כדי להיות קרובים לבית שאליו יחזרו בקרוב. עד כה חברי הקהילה שהו במלון באילת, אבל המרחק מהבית היה קשה. רובם הביעו נכונות לחזור הביתה, למרות טראומת הטבח, שבו נרצחו ארבעה חברי קיבוץ. ההערכה היא שיותר מ-100 מחבלים פלשו לעין השלושה, הצמוד לגבול מול חאן יונס. חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ נלחמו בהם ומנעו אסון כבד הרבה יותר.
חמישה חודשים אחרי, ענפי הקיבוץ חזרו לפעול, אבל מערכות החינוך עדיין לא. קהילת עין השלושה החליטה להישאר יחד, ולכן בחרו חבריה במסלול של מגורים זמניים משותפים בנתיבות, הנמצאת במרחק 20 דקות נסיעה, מה שמאפשר להם קירבה לבית המקורי ולעבודות השיקום בתקווה לחזור בעוד חודשים ספורים.
מנהלת הקהילה של עין השלושה, שירי אביב: "אני רוצה להודות לעיריית נתיבות ולתושביה שפתחו את דלתותיהם ואת ליבם. כשמתרחש משהו חשוב וטוב בחייו של אדם, נהוג לברך 'שהחיינו'. מרשה אני לעצמי לומר בשם כל קהילת עין השלושה שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. לכל מילה בברכה זו משמעות גדולה עבורנו. אנחנו רק באמצע הדרך ונכונה לנו עוד דרך ארוכה. אנחנו סוללים אותה תוך כדי הליכה בה בעזרת הרבה אנשים טובים".
"חזרנו בלב כבד. זו האמת"
ימים ספורים בלבד חלפו מאז חזרה מורן חג'בי, חברת המליאה במועצה האזורית שער הנגב, לביתה במושב יכיני והיא עדיין מנסה להתרגל למצב החדש. "כששואלים אותי איך אני מרגישה, אני עונה: תלוי באיזה שעה של היום. יש רגעים שאני בבית ומרגישה הכי טוב, ויש רגעים שאני בחוץ מוצפת ברגשות ופחדים. ככה זה כל הזמן, אני נעה בין רוגע של בית ופחד ממה שעתיד לבוא".
חג'בי, בעלה ושני הבנים - בני 8 ושנה וחצי - חזרו הביתה עם כל קהילת יכיני שהתארחה בכפר המכביה. חג'בי, היא גם חברה בוועדה החקלאית ובוועדת הכספים במועצה. במהלך המלחמה היא ביקרה פעמיים בבית, ומיד יצאה מהאזור. בתקופה הזו היא הייתה שותפה לניהול המשבר שפקד את הרשות המקומית הקטנה.
"רוב הקהילה ביכיני חזרה, למעט בודדים", היא אומרת. "חזרנו בלב כבד, זו האמת, אבל כמה אפשר להיות מחוץ לבית? זה אירוע לא אנושי. חיכינו שבתי הספר והגנים ייפתחו וזה נתן לנו תמריץ. חלק גדול מהעיכול של האירוע הזה קורה רק עכשיו, כשאני בבית. פתאום זה מחלחל, כל מה שעברנו פה".
שישה תושבי יכיני נרצחו בטבח 7 באוקטובר. בתוקף תפקידה כחברת מליאה במועצה עוסקת חג'בי בעיקר בהפעלת מערכות חינוך שעד כה היו מושבתות. במועצה האזורית שער הנגב פועלים בתי ספר זמניים בישובים עורפיים וגם בקריית החינוך. הפיצול הזה, הזמני, מצריך הרבה מאוד עיסוק, ולא תמיד ניתן לרצות את ההורים והמורים.
"אנחנו באים בגישה של הקשבה ולמידה בתוך כל האירוע הזה. אין דבר שהוא מושלם. אנחנו במצב חירום ואחרי אירוע מטלטל", היא מוסיפה. "אני חושבת שמצאנו את הדרך להפעיל את המערכות, אבל יש עוד הרבה פערים. לכל יישוב במועצה יש את הצרכים שלו ואנחנו קשובים לזה. יש לנו צוות מדהים וכולם עובדים קשה כדי לרפא את עצמנו, לחבק את המשפחות השכולות ולהיאבק למען החטופים".
