לחיות מחדש את הטראומה הקשה מכל: בכנס מיוחד לציון יום השואה הבינלאומי, שנערך היום (שלישי) מטעם הוועדה למען שורדי שואה בכנסת בראשות ח"כ מירב כהן, שיתפו שורדות ושורדים שלהם נגיעה אישית ומשפחתית עם מאורעות 7 באוקטובר, את הסיפורים הכואבים שלהם.
"השבת השחורה הציפה מחדש טראומות וכאבים של שורדי השואה בכל מקום בארץ, ובמיוחד בקרב תושבי עוטף עזה", אמרה כהן בפתח הדיון. "מאז 7 באוקטובר פונו מבתיהם 1,894 שורדי שואה, מתוכם 554 תושבי עוטף עזה. שורדי השואה הולכים ומזדקנים, רבים מהם נפטרים בכל שנה, ואין לנו עוד הרבה זמן כדי לדאוג ולוודא שגם בסוף חייהם יוכלו לחיות בכבוד".
אחת הדוברות בכנס הייתה בלה חיים, סבתו של יותם חיים ז"ל, שנחטף לעזה ונהרג בשוגג בידי חיילי צה"ל. "נולדתי ב-1938 בפולין", ספרה. "בגיל שנה אמא שלי לקחה אותי ואת אחיותיי, נדדנו בקור ושלג. אחרי המלחמה חזרנו לפולין, וצעקו לנו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. תמיד בחרתי בחיים. האמנתי שהשואה לא תחזור. בחרתי ונאבקתי לחיות גם כשחליתי בסרטן. כיום יש לי חמישה נכדים ושני נינים, חשבתי שהגעתי לשלווה והייתי מאושרת".
בלה שיחזרה את בוקר החטיפה של יותם. "התעוררתי לקול ברקים ורעמים, חשבתי שזה גשם. התקשרתי ליותם בכפר עזה. הוא שלח לי הודעה קולית. לא האמנתי שזאת הפעם האחרונה שאשמע את קולו. יותם, הילד היפה עם הבלורית האדומה והנשמה הטובה. לא האמנתי שככה ייגמר הסיפור שלנו. האמנתי בחוזק שלו לשרוד ולחזור. תיארתי לעצמי שהוא כמו שמשון הגיבור. לצערי ולכאבי, לא כך נגמר הסיפור".
דבריה של בלה חיים, סבתו של יותם ז"ל שנהרג בעזה מאש כוחותינו לאחר שהצליח לברוח משבי החמאס, בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה בכנסת
(צילום: דוברות הכנסת)
על הטרגדיה הגדולה של יותם, אמרה: "יותם של המדינה, לא רק שלנו. שוב אני עומדת בניסיון ובוחרת בחיים. נכדי היקר והאהוב, אתה והחברים שלך גיבורים. אני סבתא ניצולת שואה, לא יכולה לתפוס את זה שהשואה חזרה אלינו שוב - ובעוצמה חזקה. הבטחתי לכם עולם חדש וטוב, ולא הצלחתי לקיים. יותמי, אתה איתי ביום ובלילה. מבטיחה לך שאמשיך לדאוג לכל המשפחה, ואתה - תמשיך להופיע בשקיעות האדמדמות. שלום לך נכדי האהוב".
הדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור - החטוף המבוגר ביותר המוחזק כעת בעזה, שהוא עצמו שורד פרעות הפרהוד, סיפרה גם היא על הבוקר ששינה הכול. "הוא נחטף במשקל 58 ק"ג. אנחנו מקווים שהוא לא בחרפת רעב, ומקבל את התנאים לחיות. דווקא ביום בו מציינים את יום השואה הבינלאומי, אני רוצה לשאול: איך הוא שוב עובר טרגדיה כזאת - והעולם שותק? העולם צריך להתגייס להחזיר את שלמה ואת שאר החטופים. שלמה, אנחנו מקווים שהאור המתוק בעיניים שלך מאיר את העלטה בה אתה שרוי. שמור על הרוח שלך, אנו עושים הכול כדי להחזיר אותך הביתה ולעטוף אותך באהבה".
דבריה של הדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור החטוף המבוגר ביותר, בוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי השואה בכנסת
(צילום: דוברות הכנסת)
שלמה נולד בעיראק, והתמודד עם שואת הפרהוד. "הם רצחו, אנסו, התעללו בתינוקות, חטפו, ריטשו ראשים, בזזו ושרפו חנויות שסומנו בצבע אדום מבעוד מועד", סיפרה לזר, "זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק והעולם שתק. שלמה ראה מראות שליוו אותו כל החיים. אם חשבנו אז 'לעולם לא עוד' - לא העלינו על דעתנו שמראות כאלה יחזרו כשיש לנו מדינה ריבונית. שלמה אחי נחטף מביתו, מבצרו, ובימים אלה הוא עובר בזקנתו שואה נוספת. הלב כואב מגעגוע וממחשבה מה עובר עליו במחשכים. אני מדברת עליו, והלב מחסיר פעימות".
שמחה צוהר פינסטר, סבו של החייל החטוף עומר נאוטרה, שהגיע לישראל והתגייס כחייל בודד, דיבר גם הוא בכנס. "נולדתי בשנת 1941 בסלובקיה, בקהילה של 1,300 יהודים, ממנה נותרו רק 120 אחרי המלחמה. היום אין בה יהודי אחד. אנחנו שוב עדים לשתיקת העולם הנאור מול רצח יהודים. יהודי שהגיע לעיירה בכסות של גוי - הציל אותנו ועוד מיהודי העיירה. עם כניסת הצבא האדום לסלובקיה, חזרנו לעיירה. חלק מחבריי קראו לעברי קריאות גזעניות. אבא העדיף שנעלה ארצה למדינת היהודים. המדינה שלנו מתמודדת עם ימיה הקשים ביותר".
על עומר סיפר: "נכדנו האהוב, עומר, יליד ארה"ב, לא היה חייב להתגייס - אבל רצה בכך. הוא נחטף ב-7 באוקטובר, ומאז לא קיבלנו ממנו כל אות או סימן. היום כמו אז, קמים עלינו לכלותינו, אבל אין מה להשוות. היום יש מדינה ליהודים, וחיילים גיבורים שנלחמים ברגעים אלה ממש על עצמאותנו. אנחנו שולחים להם כוחות. אנחנו חייבים להיות מאוחדים כדי לנצח את הרוע. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".
ניצולת השואה צילי ונקרט, סבתו של עומר ונקרט שנחטף לעזה ממסיבת הטבע ברבעים, הגדירה את 7 באוקטובר כ"השואה השנייה שלי". וכך סיפרה: "נולדתי בצ'רנוביל, באוקטובר 1941. לקחו אותנו ברכבת, ואז ברגל. אבא החזיק אותי בכרית, אמא זרקה את המזוודות לאחר שלא יכלה לסחוב אותן עוד. היינו בלי כלום. בסוף המלחמה אני זוכרת את ההפצצות של הנאצים על הגטו שלנו. אנשים מתו לא רק מהפצצות, אלא גם מרעב ומחלות. לישראל הגעתי ב-1965, הבנים שלי נולדו בארץ. שמחתי שלא יגדלו בתור עולים חדשים".
ניצולת השואה צילי וונקרט, סבתו של החטוף עומר וונקרט, מדברת ישיבה מיוחדת לציון יום השואה הבינלאומי בכנסת
(צילום: נעם משוקוביץ, דוברות הכנסת)
על נכדה החטוף סיפרה: "עומר הוא הנכד הראשון שלי, והוא חולה קוליטיס. הוא בסכנה. הוא צריך אוכל, הוא צריך תרופות. הם לא יתנו לו מה שמגיע לו. הם חיים מתחת לאדמה ללא אור שמש, וללא אוכל. עומר היה ילד חייכן. כולם רוצים לעזור - אבל אין עם מי לדבר. אני סומכת על הצבא שלנו, שאין כמוהו בעולם. אני מקווה שיביאו את עומר הביתה, לאחיו, הוריו, ואליי - סבתא שלו".
אורי מקלב, סגן השר הממונה על הרשות לזכויות ניצולי השואה, אמר בדיון כי מספר הניצולים הולך ויורד וכי יש לסייע במהירות לשורדים: "היום יותר מתמיד אנחנו חייבים לציין את יום השואה הבינלאומי, על רקע הניסיונות להכחשת שואה. ב-7 באוקטובר חווינו מעט מהאכזריות והרוע שהאנושות יכולה להגיע אליהם במסווה של אידיאולוגיה והסתה. למרות שיש הרבה מוטיבים דומים - אין להשוות את הפשעים הנוראים של החמאס למאורעות השואה הנוראיים. לצערנו מספר הניצולים הולך ופוחת. רק היום התקיימו 40 לוויות של ניצולי שואה, בשבוע שעבר התקיימו יותר מ-250 לוויות. המלחמה פגעה בכולם, אך ניצולי השואה חווים שבר גדול".
