ושוב אותו ניגון. אחרי סערת אנג'ל והפגנות הגיוס בבני ברק, חוזר הניגון הישן על קצבאות למערכת החינוך החרדית. על פניו, זה הפזמון הקלאסי שכולנו מכירים: המפלגות החרדיות רוצות תקציבי חינוך לקהל בוחריהן, מה שמוביל להתקוממות ציבורית על כסף ל"מוסדות של פרזיטים שלא מלמדים ליבה". זהו תרחיש צפוי כמו תוצאות הבחירות בסוריה.
אבל הפעם התחושה שונה. התווים אולי מוכרים, אבל המנגינה אחרת. ההתנגדות הנוכחית לתקציבי החינוך החרדי צומחת באקלים שונה מקודמותיה. בחסות הרפורמה המשפטית נפתח החוזה החברתי בישראל מחדש, וכך גם החוזה מול החברה החרדית. ואם כבר פותחים אותו, זה לא כדי להתקוטט שוב על תקציבים. יש פה אירוע אחר. זה לא רק על כסף. אמנם נוח להציג את המאבק ככזה, אבל הוא מורכב יותר. הוא ניטש על לגיטימיות החברה החרדית ואורח חייה. התקציב הוא רק תפאורה. ההתנגדות לו, בצירוף ההפגנות נגד החרדים ועליית מפלס השנאה כלפיהם עוד לפני שסוגיית התקציב עלתה לכותרות, מכסה על שאלה אחרת, גדולה יותר: האם ב-2023 אורח החיים החרדי אינו לגיטימי בישראל? האם יש לו מקום? היכולות השקפות העולם החילונית והחרדית לחיות יחד ולחלוק מרחב משותף?
התשובות צריכות להינתן על המהות, על התמונה הגדולה. עיסוק ספציפי בתקציב כזה או אחר יחטיא את המטרה כי הוא לא עונה על השאלה המהותית – האם המחאה, בהיותה מופנית לא פעם כלפי חרדים, קוראת תיגר על עצם הקיום של אורח החיים החרדי שנתפס כפנאטי ומיושן? לדעתי התשובה לכך חיובית. מישהו לגיטימי - מדברים איתו; מישהו לא לגיטימי - מפגינים נגדו. ונגד החרדים מפגינים.
אם הנחה זו נכונה, והתקציב הוא רק פרק קטן בסיפור גדול, נותר לענות על השאלה המרכזית: האם אורח החיים שלנו החרדים יכול להיות לגיטימי במרחב החדש שנוצר חרף אי-ההסכמה לגביו? גם כאן, לדעתי, התשובה חיובית. החרדים מייצגים תפיסת עולם שמחברת בין העבר להווה. לפי תפיסה זו, אם זכות קיומנו כעם על הארץ נשענת על הבטחת התנ"ך, אין סיבה לקחת ממנו רק את הפרס בלי לעמוד בתנאים שהוא הציב לקבלתו. מבחינתנו, המחויבות לתורה, ללימודה ולקיום הציוויים שבה, מגיעים בחבילה אחת עם ההבטחות שלה על הארץ. אי אפשר להפריד ביניהן. מול זרמים חזקים וגדולים שדוגלים ב"מתינות" של הדת, כולל רצון להעלימה לחלוטין, ניצב הזרם החרדי שמציג תפיסה בלתי מתפשרת.
מול כל קבוצה עם אידאולוגיה מסוימת ניצבת קבוצה עם אידיאולוגיה נגדית המאזנת אותה. לא היינו רוצים מדינה שבה כולם ייראו, יחשבו ויחיו אותו הדבר. הדעות הקוטביות הן מה שהופך את העולם למאוזן יותר. חתן פרס נובל אלי ויזל כתב בספרו "הנשמה התלמודית" (ידיעות ספרים) ש"מתינות מרחיקת לכת אינה אלא התרת כל רסן". על אף היותו מתנגד חריף לפנאטיות, הוא לא דחה אותה כשהיא נגעה "לוותרנות המסוכנת והמושכת כל כך", כלשונו. הוא האמין שללא עמידתם העיקשת של בית שמאי על האמת שלהם, מי יודע לאן הייתה מידרדרת החברה שסביבם.
יעקב פלבינסקיאפשר לראות בחרדים קיצונים שנוח לשנוא, אבל אפשר גם להציע אלטרנטיבה: לראות בהם את הקול החשוב שמתנגד לוותרנות שמחלחלת לתוכנו, שדוחה את המתירנות חסרת הגבולות ושרוצה לשמר זהות יהודית מתוך אמונה עיקשת שבלי עבר קשה לבנות את העתיד. מול רוחות מערביות קיצוניות שמערערות את הסדר המוכר ויוצרות בלבול, הם משיבים רוחות נגדיות של שמרנות מאזנת. זו לא פנאטיות.
אם רוצים להגיע להרמוניה, יש קולות שאסור לוותר עליהם. וכן, גם לדעות כאלה – אף שהן לא תמיד תואמות את החשיבה המקובלת בעולם הליברלי – מותר שיהיה מקום. כשאורח החיים החרדי יהיה לגיטימי ויוכר כמייצג תרבות, ולא יישלל לחלוטין בשם הליברליות, תהיה אפשרות לחזור לוויכוחים הישנים על תקציבים. עכשיו הוויכוח הוא על מקומה של היהדות החרדית במרחב הישראלי.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
