"לא שכחתי/ איך שבתות איתך סגרתי/ לעולמים אני נשבעתי/ אני אזכור אותך לעד/ מאוהב בך/ אין עוד ספינה שהיא דומה לך/ את כל שיריי אני אצעק לך/ עד שכל המנחת ירעד/ ושירעד כל המנחת אני אצעק חזק/ אח"י אילת/ לא משנה מתי ואיך/ תמיד אהיה למענך"
(השיר "לא שכחתי", שתלוי בשירותי הספינה אח"י אילת)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפנות בוקר טוב סואץ.
חשוך עכשיו. מעלינו, משום מה, אין ירח. אולי מיהר לארוז את מטלטליו ולשקוע. כוכבים קטנים, פניני שמיים בוהקים, מפנקים את דרכנו.
9 צפייה בגלריה
האוכל אחיד לכולם, אין עדיפות לפז''מניקים. חיילים בספינה אח''י אילת
(צילום: גיל נחושתן)
כבר שעות שאנחנו חולפים על פני שיירה לא נגמרת של אוניות מכל הסוגים והגדלים, שמזדחלות אל עבר התעלה. יש פה פקק שלא רואה ממייל את איילון צפון, גהה ומורשה יחד. רק שאף אחד לא מצפצף. או פותח חלון ומקלל. ואנחנו, כאילו על השוליים של הים, עוקפים את כולם.
קודם התעוררנו מרעמי הכריזה. "ירידה למוד אימונים. הכנות לכניסה לתעלה". זה היה הקול של קפטן אח"י אילת, סגן אלוף עומר רבינר. וזה היה בשתיים וחצי בלילה. במסדרונות הספינה הצרים נחפזו עשרות חיילים לשם ולפה, כאילו אנחנו באחר צהריים בזארה.
אבל עכשיו, כשנכנסים לתעלה, בין שני מצופים אדירים - אדום ממערב, ירוק ממזרח - ועומדים להפליג בין גדותיה, והאדרנלין מציף, והגרון קצת חנוק מהתרגשות - השעון על היד מראה 5:35. רק שבשאר השעונים השעה לא ברורה.
לאדמה פה זמן משלה.
כמעט חצי מאה חלפה מאז מלחמת יום הכיפורים, אך שתי הגדות שלצידנו ספוגי זיכרונות. טראומטיים, מדממים. עד שאפשר לדמיין: אינספור חיילים ישראלים מאובקי-מדבר בשחור-לבן. נאבקים. מחרפים. צולחים. זועקים. מופתעים במאחזים. לא שבים בשלום. נשמתם, מאז אוקטובר 73', צרורה כאן, משני עברי התעלה.
גם לים פה יש את הזמן שלו.
מי הטורקיז שבו שלווים. ומתחלפים. ועליהם שטה עכשיו באיטיות אוניית מלחמה ישראלית. במהירות חמש קשר לערך. מעליה מתנוססים דגל ישראל ודגל מצרים. ועל סיפונה חיילים צעירים, על משמרתם, ליד עמדות המאג. מביטים, משתאים.
בינתיים, בזמן שעבר והווה, מלחמה מדברית ושלום קר נוגעים ומתערבבים, בקצה התחתון של השמיים השמש דופקת כניסה. צובעת בפס מוזהב את האופק, ואת מי הכניסה לתעלה. עלות השחר, אם עוד מותר להשתמש בביטוי הזה בהקשר של מחזור הטבע.
ממערב אלינו, במים, מקטע סלעי. זה האי גרין. קטן כל כך. וכל כך הרבה דם וקרבות פנים אל פנים ממלחמת ההתשה. אחרי פשיטת שייטת 13 עליו במלחמת יום הכיפורים, קיבל עמי אילון את עיטור הגבורה. מהמשקפת נראה שיש עליו עוד ביצורים.
ואז ממערב תתגלה עיר נמל. סואץ. מעגני סירות, מסגדים, מלון "רד סי", מבנים אפורים ישנים. כאן, לפני כניסת האש לתוקף, בדמדומי מלחמת כיפור, התחולל קרב עם כישלונות ואבדות שהובילו לחשבון נפש. עוד חשבון נפש.
ותכף, אחרי שהעיר סואץ תתחלף בגלוית נוף פנורמית, בלתי נגמרת, של סוללות חול גדולות, עליהם חיילים מצרים בדום, עם גבם למים, ובסיסי צבא; נוכל להצביע ולנחש. איפה צלחו, ואיפה היו המעוזים. ולצידינו, משני עברי הגדות, 250 מטר ביניהם בקטע הצר, נזהה ג'יפים צבאיים. שני דגלי מצרים על כל אחד מהם. ובתוכו, דרך המשקפת, אראה ארבעה או חמישה חיילים נושאי נשקים. אחד מוחה זיעה. ואלה ייסעו לצידנו לאורך השעות הארוכות שבהן נזחל בתעלה. 193 קילומטרים אורכה. יחד עם סירת משמר מצרית קרובה. ומסוק שמדי פעם יגיח בשמיים.
ואז, בדיוק כשנעבור מתחת לגשר השלום האדיר שליד אל-קנטרה, 70 מטר מעל לתעלה, עם מיתרים כאלה, המפקד רבינר, שעוד לא נולד אז, יתאר איך בעיניים שלו, כשהוא עובר פה עכשיו, סרטי ותמונות השחור-לבן של המלחמה לובשים צבע. והכול כאילו מתעורר מולו.
"אתה רואה כאלה", הוא יצביע שמאלה אל גשרי גלילים מצריים המונחים לצד התעלה, "ומדמיין בראש איך נפרס גשר הצליחה בזמן אמת. ומה היה באותה שבת בבוקר שבה התחילו לשרוק פגזים והפצצות. ומה הם הרגישו, ומה עשו. וזה מאוד מרגש. אני חושב שיש לנו הרבה דברים משותפים, הלוחמים של פעם והיום. אנשים שמוכנים להשקיע הרבה מאוד בשביל המדינה שלהם. מוכנים לתת הכול".
9 צפייה בגלריה
הרמטכ''ל בר לב מבקר באחד ממבצרי צה''ל בתעלת סואץ, מלחמת ההתשה 1970
(צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
ואז רבינר יעצור לרגע. עיני התכלת שלו יסרקו את מי התעלה, ואת שעל גדותיה. "תראה באיזה מקום יפה אתה נמצא", הוא יחווה עם היד סביבו, "עצים, מדי פעם ערים קטנות, מזג אוויר שמשי. ואז אתה מריץ בראש את מה שהיה. ולהניף את דגל ישראל במקום כמו תעלת סואץ, כשאתה עובר עם ספינת מלחמה מתקדמת של חיל הים הישראלי, של צה"ל - יש בזה משהו סמלי שמקרין עוצמה בקטע שאנחנו פה. לא בקטע מתריס אלא של גאווה. וביטחון בעצמנו. במי שאנחנו".
ואז כל מיני תהיות יעלו. מורכבות כאלה. סבוכות. כמו מי אנחנו באמת. ועד מתי נצטרך להוכיח שאנחנו פה. ואיך זה שהג'יפים שלצידנו, האויב המר מפעם, הם מתווכי הפסקות האש שלנו היום - בזמן שאנחנו עוד תקועים בתעלה. בשחור-לבן. מנסים לצלוח את מעגל המלחמות שלנו.
בואו נדבר רגע על גורל.
זה של סא"ל רבינר, מפקד אח"י אילת. הוא, אגב, לא מאמין ביד שבוחשת מלמעלה ובערבובים כאלה. אבל אולי, הוא מוסיף, מי שיביט מהצד יגיד שכן, יש מצב שיש פה עניינים של גורלות.
בכל אופן, זה קרה כשהיה בכיתה ו'. הוא הגיע עם הכיתה לביקור ממש כאן, בספינה הזאת. זה רגע בזמן שנצרב. הוא זוכר שהכול נראה לו גדול כזה. ושישב עם שאר הילדים במ"ס (מטבח ספינתי), ראה סרט על הספינה, אכל פופקורן. וגם, שידע אז שהוא רוצה להיות חלק מזה. כלומר שהוא הולך להיות חלק.
"כמו אהבה ממבט ראשון, שאתה מרגיש בלב שלך, ואתה יודע שזה זה", הוא תאר אחרי שהספינה יצאה מנמל אילת. מעלינו נפרסו שמיים מאובקים, ריח סולר נמהל בריח ים, והעיר עקבה נעצה עיניים ממול.
9 צפייה בגלריה
סא''ל עומר רבינר. ''בסופ"שים שבהם אתה כן בבית, אתה כמו מתאהב מחדש''
(צילום: גיל נחושתן)
אחר כך רבינר לקח אותנו למעין סיבוב היכרות בספינה, שנקראת על שם המשחתת אח"י אילת, שטובעה על ידי המצרים ב-1967.
הנה פה, בחרטום, הצביע, מנחת מסוקים. וכאן חדר כושר מאולתר. ובהמשך טילי טורפדו, נמים להם. ולמעלה גשר הפיקוד, עם ההגה וזה, וסיפון הטילים, שמאובזר יפה-יפה, ולמטה המגורים, חדר המכונות, והמי"ק - מרכז ידיעות הקרב. ובכל אחד מהמקומות החיילים שנפגוש יטענו בתוקף, פה זה הלב של הספינה. ובסך הכול, אם לסכם, יש פה מפלצת מדגם סער 5 של 85 מטר אורך על 12 מטר רוחב, במשקל 1,300 טונה.
1,300 טונה אחריות אני זורק לרבינר, לא שחלילה מנסה להלחיץ או משהו. "הגדרה יפה", הוא משיב, "זה אחד מהדברים המשמעותיים שמושכים אותך לעשות את התפקיד הזה. תחושת האחריות, וגם המשמעות, שנותנות גאווה וסיפוק.
"מתחת לפני השטח יש כל כך הרבה דברים שאי-אפשר לשתף ולספר. שייטת 3 (שאח"י אילת ושאר ספינות הסער המתקדמות פועלות תחתיה) היא אחת היחידות הכי מבצעיות בצה"ל. בשיתוף עם כלל היחידות בחיל הים, אנחנו מבצעים מגוון רחב של פעילויות בים התיכון ובים האדום, ומביאים להישגים שמייצרים הרבה שקט, אפילו בלי שיידעו שחייבים תודה ללוחמי וללוחמות חיל הים על העבודה שהם עושים".
המשימות של רבינר ולוחמיו כוללות שמירה על נתיבי השיט והגנה על נכסים אסטרטגיים, כמו האסדות. בשמיים מסתובבים לפעמים כלים עוינים. אי-שם, בפינות הנסתרות של הים, פועלים, למשל, מבריחי נשק שזוממים להטות את המאזן האזורי, ואם לא מספיקים אלה, בים יש גם את האיראנים שמגבירים נוכחות, טווחים ויכולות.
"אנחנו פועלים בצורה אחראית ורצינית במגוון זירות, ומתאמנים קשה לכל תרחיש שפוגשים בים. הדריכות תמיד קיימת", רבינר מתייחס לאיום האיראני.
קפטן הספינה, סא"ל רבינר: "להניף דגל ישראל במקום כמו תעלת סואץ, כשאתה עובר עם ספינת מלחמה מתקדמת של צה"ל - יש בזה משהו סמלי שמקרין עוצמה. לא בקטע מתריס, אלא של גאווה"
התוצאה של כל אלה, לא פעם, הן הפלגות הרחק מהבית, אל מקומות שאי-אפשר לדבר עליהם. הים האדום שורץ לפעמים אויבים. ותעלת סואץ, שאותה תכף נחצה, כשהספינה אח"י קשת מאחורינו, מייעלת דרמטית את הדרך, מחברת בין הים האדום לתיכון, ונחשבת עורק מרכזי בסחר הגלובלי. זו גם הסיבה שהיא מהווה מטרה לפגיעה, בעיקר בידי דאעש.
המסע הצבאי שלנו, אם להתפקס, יוצא דרומה מאילת, דרך מפרץ אילת, חוצה את מצרי טיראן עמוק לים האדום, ואז חותך צפונה אל מפרץ סואץ, ממשיך לאורך התעלה, יוצא בפורט-סעיד, ואז דוך אל נמל חיפה. באופן נדיר צה"ל החליט לצרף עיתונאי למסע הרגיש הזה, בן שלושה ימים, הנע בין אסיה לאפריקה.
בכל אופן, ואם לחזור לרבינר, מרוב משימות המפקד בן ה-33 לא רואה את הבית שבתל-אביב. חצי מהזמן, הוא מעריך, הוא בים, בלי טלפון, ויש גם מלא עניינים בבסיס. עכשיו הוסיפו לזה שתום, אשתו בשנתיים האחרונות, היא אחות בטיפול נמרץ ילדים - וקיבלתם זוג שמתקשר בקודים של מורס.
זוכר איך היא נראית, אני מתעניין. "נראית טוב", רבינר נחרץ, ואז מוסיף: "תחשוב על הסופ"שים שאתה כן בבית. נוצר געגוע, ואז אתה כמו מתאהב מחדש. זה כיף מאוד גדול. בזוגיות חשוב שכל אדם יהיה שלם עם עצמו, ומסופק עם החיים שלו. זה יהפוך אותו לבן-זוג יותר טוב, ולאיש משפחה יותר טוב".
אני שואל את רבינר מה ההחלטה הקשה ביותר שקיבל כמפקד. אתה מצפה שידבר על איזו דרמה מבצעית. היו לו כאלה. אבל לא, רבינר חוזר לימים שבהם היה מפקד בקורס חובלים. אל הרגעים שבהם ישב מול חיילים צעירים, ונאלץ לקטוע את דרכם בקורס. "יש לך אחריות, השפעה על חיי אנשים. לא קל להגיד למישהו שאתה שובר לו את החלום", הוא מתאר, אולי נזכר בחלום ההוא שלו כילד.
לא הכול אפשר לחזות בכיתה ו'. אתה לא יכול לנחש שיום אחד תמצא את עצמך בלב ים, מוקף מדינות ערביות. אתה גם לא יכול לדעת שתתחתן עם מישהי שבקושי תראה. ובכל זאת, בתכלת של העיניים שלו הים עכשיו שקט.
לילה ראשון.
אני שוכב על דרגש השינה. הספינה מתנדנדת וגם המחשבות.
קודם, אחרי הפלגה של כמה שעות דרומה, חצינו את מצרי טיראן. מימין אלינו, ממערב, נצצה שארם א-שייח'. אורות כמו בלאס-וגאס. ממזרח ערב-הסעודית והאי טיראן, וביניהם המיצר. על המסך, בגשר, צוין שרוחב התמרון הוא 500 מטר ממזרח, ו-700 מטר ממערב. "לרכב זה המון, אבל במובנים של ספינה - מעט מאוד", החייל שמול המסך הבהיר.
"תחילת ניווט מדויק", הודיעו בכריזה. בחוץ היה מהפנט. רוח חמה ליטפה, שלושת-רבעי הירח החזיקו לנו אצבעות מלמעלה, ומים כהים נעו תחתינו במהירות.
"זה כל פעם תופס אותך מחדש, כשאתה בלב ים, רחוק מהבית. עושה דברים מורכבים", שקד יוסף, 22 מיוקנעם, סגן קצין הנשק, אמר בשקט על סיפון הטילים. אבא שלו הוא חובל לשעבר. אחותו התאומה שירתה כקצינה בחיל הים. והוא, בכלל, כל החיים היה איש של בריכה. רק שאז, כשחלפנו בין שתי מדינות ערב, והיה חשוך סביבנו, הוא גילה שהוא מתרגש על אמת.
עכשיו, בכל אופן, על דרגש השינה, זה קצת סרט להירדם.
התא שבו אני שוכב, 50 סנטימטר בערך גובהו, מוקף משלושה עברים בקירות, ועוד וילון קטן מקדימה. ממש תחתיי, מרחק דפיקת לב, ישן אחר, ומיד מעליי אחד נוסף. כאן, בסדק הקלסטרופובי הזה, אתה נדחס על כל התקוות שלך. המטענים. הגעגועים. ותכף, סנטימטרים ממך, מתחיל אדם אחר. וגם לו יש עניינים. ולפעמים מרוב שקרוב, אלה מתערבבים באלה. השאיפות, הכאבים, האכזבות.
ברקע חרחור מנועים מונוטוני. פסקול השינה בספינה. ותכף יידלק אור. מישהו ייכנס, יחליף בגדים בשקט, יידחק לתא שלו. יש פה, בספינה, עשרות לובשי מדים, כרבע מהם חיילות. ואצלן, במגורים, הצפיפות גדולה. 12 נדחפות שם, בחלל שבו הצמידו אחת לשנייה מיטות של שלוש קומות. אתה שוכב, וכולם נושמים וחולמים עליך. רוח האדם פועמת פה בצפיפות. ובכל זאת, בתוך הדחיסות הזאת משהו נוצר.
ועכשיו סמ"ר איתי אופמן, עם פ' דגושה, בן 21, לוחם ימי, מדגים איך זה להכיר אדם עד לרמת הנקבובית בעור. הוא מפנק עם מידע על מי מספר אחת בנחירות (בן), מי מתאמן תמיד לפני המקלחת (מקס), מי בקטע של מתוקים (אור) ומי מלוחים (איתי).
אופמן עצמו, אם כבר נפתחים, הוא קילר יהלום. שזה בגדול הרמטכ"ל של מדרג ההקאות בים. כלומר, חסין טלטולים. קצת יותר מקילר רגיל, והרבה יותר מפלאט. הוא נזכר בהפלגה לחיפה. "אני חושב איך לתאר כדי שלא יהיה רע מדי", אומר. ואז דופק תיאורים שאלוהים ישמור אותנו. איך היה ים גבוה, גלים לשמיים, ואיך אחד אחרי השני אנשים התחילו להקיא בשרשרת, עד שהיו שנזקקו לעירוי. ואיך באירוע הזה, כשהחזיק מעמד, קיבל את הקילר יהלום. "וזו דרגה שאי-אפשר לערער עליה".
אגב, גורם בצוות המטבח זוכר את ההפלגה ההיא. משום מה, אף אחד לא רצה ארוחת ערב אחר כך. ובכלל, אם לפתוח תפריט, בהפלגות לא צפויות יציקות של חמין וכאלה. ואם הים סוער זה אורז יבש, צנימים.
התא שבו אני שוכב, 50 סנטימטר בערך גובהו, מוקף משלושה עברים בקירות, ועוד וילון קטן מקדימה. תחתיי, מרחק דפיקת לב, ישן אחר, ומיד מעליי אחד נוסף. בסדק הקלסטרופובי הזה, אתה נדחס על כל התקוות שלך. המטענים. הגעגועים
האוכל, אגב, אחיד לכולם. כמו המקלחות והשירותים. פעם הספינות היו ממלכת הפז"מניקים. היום מעט סממני ותיקות נותרו. מיקום המיטה, למשל. מתחילים בחרטום, ואז עוברים לירכתיים הימיניים, ומשם לשמאליים. אם אתה ישן למעלה, אתה הכי צעיר, אחר כך מיטה תחתונה, והפז"מניקים באמצע. סמ"ר אופמן הוא בתחתונה. יש לאן לשאוף, הוא אומר.
בהמשך, בכל אופן, כשנעבור בתעלה, אפגוש את אופמן על המאג. הוא יביט אל צידה המערבי של הגדה. אבא שלו ואחיו שירתו בשריון, בחטיבה 7, וגם סבא שלו, שאפילו השתתף במלחמת יום הכיפורים. אז כן, המעבר פה עושה לקילר יהלום משהו.
"בהפלגה רואים אתרי הנצחה מצריים", הוא מתאר, "ואתה מבין שגם המצרים איבדו אנשים. ובעצם, יש פה שני צדדים שכל אחד נלחם להגן על האנשים והמדינה שלו. והשלום שיש בין המדינות הוא מבורך".
בצידו השמאלי קיצוני של המי"ק, חמ"ל המבצעים של הספינה, מעין חלל גדול שכולו מסכים מרצדים, יושבים שלושה, אחד בסמיכות לשני. עודד הרשקוביץ', שחר פורמן וטל עשני. מול כל אחד מהם חמישה או שישה מסכים.
כל כך חמודים אלה. סמלים, בני 20, מצוידים בבייבי פייס. משלימים משפטים. הסרט שלהם, ושל אלה במי"ק סביבם, הוא איזה קליק יותר טעים, הירוק או האדום. כדי להכריע הם אפילו עשו ניסוי. שמו בקערה שבעה סוגים של עיגולי השוקולד, עשו טעימות.
וכשאתה מתעניין עם טל ושחר אם יש ביניהם משהו, כאילו מעבר לענייני ספינות וזה, נהיית מהומה. שחר מחליפה צבעים. ירוק, אדום, כמו הקליקים; וטל מכחיש ונמלט מהחדר.
כל-כך חמודים, עד שאתה לא מאמין שהם מסוגלים לעולל דבר כזה. להוריד שני כטב"מים, ועוד של נסראללה. אפילו על הכפתור של הירי טל ושחר לחצו יחד.
עכשיו, בכל אופן, ליד העמדות שלהם במי"ק, אנחנו חוזרים חודש וקצת אחורה, אל 2 ביולי, שעתה הגדולה של אח"י אילת. הרגע שבו גמרו על הכטב"מים, לראשונה באמצעות טילי ברק 1 מתוצרת ישראל. הספינה הייתה אז בקרבת הגבול הצפוני, והכטב"מים לפי ההערכות בדרכם לאסדת כריש.
"קיבלנו התרעה מחיל האוויר שיש כלים באוויר לכיווננו", שחר, שהייתה אז במשמרת, נזכרת איך זה התחיל.
"התחלנו להריץ כלים בספינה לגילוי המטרה. אחרי כמה דקות ראינו את המטרה. אתה רואה נקודה", עודד, הראשון להבחין, מצביע אל אחד המסכים שתפקידו להציג תמונת מצב אווירית. "בהתחלה אני לא יודע מה זה. אבל ככל שמתקדם הזמן מתחזקת ההערכה. ברגע שראינו במצלמה", הוא מצביע אל מסך אחר, יותר קטן, משמאל, "ידענו שזה כטב"ם".
"חיל האוויר יירט את המטרה הראשונה, ואנחנו קיבלנו אישור ליירט את השתיים האחרות", טל מוסיף, ואז מתאר איך כל הספינה הוקפצה קודם אל עמדות קרב; ואיך זינק מהמיטה, הוא בדיוק ישן, ותוך כדי ריצה למי"ק לבש חולצה.
"ננעלנו על המטרה. וכשהכטב"ם הראשון היה במקום הנכון מבחינה מבצעית, שיגרנו לעברו טיל", שחר ממשיכה ואז מצביעה אל טל, "שנינו לחצנו יחד על הכפתור. לא ידענו אם דבר כזה יקרה שוב. זה הרגיש נכון לקחת את הרגע הזה יחד. אני זוכרת שהסתכלנו אחד על השנייה. מבט של לא מאמינים שזה קורה".
טל: "תחושה שאי-אפשר לתאר. אדרנלין והתרגשות ברמות מטורפות".
עודד: "אנחנו עוברים הרבה אימונים ותרגולים לרגעים האלה. וכשאתה מבין שזה מקרה אמת, אף אחד לא לחוץ. ואנחנו פשוט סומכים עליהם".
שחר: "מהר אתה שומע את הפיצוץ של הטיל שיוצא. כולם סביבנו, באו לראות בעיניים שהכול קורה. התרגשות ענקית. ורואים את הטיל מתקדם ואז משמיד".
עודד: "רואים במצלמה את הטיל יוצא. כולם בשקט. לא שומעים כלום. פשוט מסתכלים".
טל: "אחרי הפגיעה יש התפרצות. אבל אתה משתלט מהר מאוד על עצמך. עם כל ההתרגשות נשארנו בכוננות. כי לא ידענו כמה מטרות יהיו".
שחר: "הדיווח ברשת הספינתית שהטיל פגע היה בצעקת התרגשות. אקסטרה אמוציונלי".
סמל הרשקוביץ': "התחלנו להריץ כלים בספינה לגילוי המטרה. אחרי כמה דקות ראינו נקודה. בהתחלה אני לא יודע מה זה, אבל ככל שמתקדם הזמן מתחזקת ההערכה. ברגע שראינו במצלמה, ידענו שזה כטב"ם"
את הדיווח האקסטרה אמוציונלי טל ושחר עשו יחד, וכמו שאתם יכולים לנחש, גם את הכטב"ם השני יירטו בלחיצה משותפת. ואם היינו מגיעים להסכמה איזה קליק הכי טעים, בכלל היינו חיים בעולם מושלם. ולוקחים את אח"י אילת לקרוז לקריביים.
ותכף הם יתארו, בהתרגשות כזאת, איך כשחזרו אל החוף תלו שני מטאטאים הפוכים על התורן, על כל כטב"ם שיירטו, הסמל הבינלאומי לניצחון ימי; ואיך אנשים עמדו לקראתם ברציף ומחאו להם כפיים; ואיך שר הביטחון בני גנץ ועוד כל מיני מכובדים באו להתעניין ולברך; ואז עודד יסכם. "זו נקודת ציון אחת מהרבה", יאמר, "אחת שאפשר לספר".
בחוץ מקודם הייתה רוח מעוררת של בוקר. אחרי מצרי טיראן שינינו כיוון והפלגנו צפונה. באופק לא היה כלום. לא יבשה, לא דקטלון, גם לא צרות. רק ים פתוח בכחול כהה עם תפירה עדינה לשמי תכלת ושכבת ערפל רכה. נתזי מים קטנים עפו לפנים. עצמתי עיניים לאיזו דקה. הודיתי בלב לאלוהים, כאילו בכללי כזה.
כמה פריימים אחר כך הייתי בקצה השני של היקום. חדר המנועים של הספינה. בתוך חלל של 50 מטר בערך טירטרו מלא מכונות אפורות. מנועים, גנרטורים, שעוני מד, משאבות, מערכות נוזלים. דברים כאלה. הרעש פה, גם עם אטמי אוזניים, סדום - והחום מהגיהינום.
ובכל זאת, כאן, במקום הזה, מתרחשת היסטוריה קטנה. קוראים לה רב"ט נעמה סטריקוב. החשמלאית הראשונה בתולדות אח"י אילת, אחת מהשתיים הראשונות בחיל הים. בת 19, רק לפני שבוע וחצי נחתה בסטי"ל.
"אני עוד לא מרגישה שאני עושה היסטוריה. לאט-לאט, רק הגעתי", היא מרגיעה, ואז מספרת על קשיי הקליטה, "אין לי מיטה רשמית עדיין. וכשהגעתי גיליתי שאני צריכה ללמוד הרבה דברים על המכונות והחשמל".
אני שואל אותה אם היא מכירה את האמונה התפלה המטופשת. זו שאוסרת להכניס נשים לחדר מכונות, כי מתברר שהספינה היא אישה ועלולה להתפתח קנאה וכאלה. ברור שמכירה. "מאז שהגעתי לא היו כל כך הרבה תקלות. עוד לא פוצצתי את הספינה. כשאני מספרת על התפקיד אנשים מרימים גבות. בכל זאת, בחורה במחלקת מכונה. אבל בסדר, מסבירה להם, מקבלים את זה.
"כשהתגייסתי רציתי תפקיד משמעותי, ולהראות שגם בנות יכולות. זה כבוד שבחרו דווקא אותי. לא ציפיתי, שאהיה בתפקיד שאני הראשונה מהסוג שלו".
סמ"ר חנה ברנשטיין: "היה לי חשוב לשרת כלוחמת, כי הרגשתי שאני מסוגלת. אין סיבה שלא, אם זה מה שמוטל על הבנים. אני זוכרת שאבא שלי הרים גבה בהתחלה. בסוף הוא שמח על זה"
היא לא היחידה בספינה ששוברת תקרות. במ"ס, אזור המטבח הספינתי, אני פוגש את סמ"ר חנה ברנשטיין. זאת, איפה שלא נוגעת, פורצת גבול. בת 21, נולדה בבית חרדי, שעם השנים התמתן מעט בדת, חמישית משישה אחים; הייתה הראשונה להתגייס מהמשפחה, ועוד כלוחמת ים; גרה בירושלים נטולת הים, שמעטים מגיעים ממנה לחיל; ונמנית על מחזור הבנות הראשונות באח"י אילת.
"אני לא מרגישה שאני עושה איזה משהו מיוחד. פשוט מחפשת את הדרך שלי בחיים, לעשות את מה שמתאים לי", היא מסבירה.
עד גיל 13 חנה למדה במסגרות חרדיות. "חולצה מכופתרת, חצאית כפלים, אחים עם פאות ושטריימל, כאלה". אבל אז חזרה בשאלה. ובהמשך גם התגייסה. "לא שאלתי. זה היה לי ברור. היה לי חשוב לשרת כלוחמת, כי הרגשתי שאני מסוגלת פיזית ומנטלית. והבנתי שאין סיבה שלא, אם זה מה שמוטל על חבריי הבנים. אני זוכרת שאבא שלי טיפה הרים גבה בהתחלה. אבל בסוף הוא קיבל ושמח על זה".
כשעלינו לספינה לקחו לנו את הניידים, לכולנו. זה הנוהל כשמפליגים. בפעם הבאה שתפגוש אותו זה בחוף. ובינתיים אתה שט לך, מושיט יד לכיס מאחור, והוא לא שם. או חם לסלפי. או לחסום מישהו בווטסאפ. או פתאום מרגיש רטט, ומבין שזה לא הנייד, אלה ייסורי הגמילה שלך. ואז אתה קולט, יש פה דור צעיר, ההוא מהטיקטוק, שמסתובב עם מבט למעלה. ושקוע בדברים אחרים. נגיד, החיים.
מקודם, בירכתי הספינה, פגשתי את גיא טובול, 21, חובש, בזמן שהניח תפילין על רקע הגלים. הוא מאשקלון, הגיע להפלגה מיד אחרי סשן הרקטות מעזה ואחרי ההכרזה על הפסקת האש. אין אפשרות לתקשר אז קצת קשה שלא לדעת מה קורה בבית, הודה.
חנה הסתגלה לקטע הזה. אומנם כשמגיעים לחוף, קופצת ערימה של הודעות ירוקות בווטסאפ, היא עכשיו מדגימה, מגוללת באוויר, ואז מחקה את הצליל - טינג-טינג-טינג. בעיקר מחכות הודעות מבת הזוג שלה, הן שנה יחד, עד לא מזמן לוחמת בקרקל. "לפעמים, במקום הודעות, אני כותבת לה, סתם על דף, ומביאה לה כשאני מגיעה, ואז אני מרגישה באיזה סרט מפעם".
בכל מקרה, בעוד חודש וקצת חנה תצא לחופשת שחרור. ככה שאפשר להתחיל לסכם. "גאווה וגעגועים", פורצת הדרך של אח"י אילת מתמצתת, "מצד אחד אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו עושים. גאוות אנשי הים. ומצד שני געגועים למשפחה, לבית, לחוף.
"כבר אין אצלנו אף אחד שיודע מה זו ספינה בלי בנות. ותכף אנחנו נשתחרר, ויגיעו בנות שלא הכירו את הבנות הראשונות בספינה. מבחינתי זו תהיה סגירת מעגל. הצלחנו".
בחזרה לתעלת סואץ.
קצת לפני ארבע אחר הצהריים. אנחנו אחרי עשר שעות של הפלגה במהירות נמוכה. הג'יפים המצריים עוד נעים לצידינו, על גדות התעלה.
איפשהו בסביבה ניצב פעם מעוז בודפשט, הצפוני ביותר בקו בר-לב, והיחיד שלא נכבש במלחמה. מימין, ממזרח, מופיעה עכשיו פורט-סעיד. בקרבת הגדה מסגד ועצים, ומאחור עיר באפור. כאן, כמה אירוני, במקום שבו אח"י אילת ואח"י קשת נעים בבטחה יחסית, תוך הגנה מצרית, נערך הקרב הימי הראשון של מלחמת כיפור בין חיל הים הישראלי לחיל הים המצרי. הובילו אותו אותן ספינות.
ותכף נצא לים הפתוח. סביבנו ייפרסו רשתות מכמורתנים, מעליהם יחוגו ציפורים לבנות; ואז נחתוך צפון-מזרחה לכיוון ישראל, הדגל המצרי יירד מהתורן; ואחר כך, בדיוק בשבע וחצי, בזמן שהספינה תטוס על 30 קשר, מותירה מאחוריה שובל מוקצף, יתרחש רגע של קסם: השמש תשקע מימיננו, וירח מלא יזרח משמאלנו; ואז, קצת לפני שהכרמל המואר יופיע, אח"י אילת תחגוג בדרכה טקס קבלת דרגות וטקס שחרור לכמה מהחיילים.
"יעלה ויבוא", המפקד רבינר יכרוז בשמותיהם ומספרם האישי של חתני השמחה, כאילו אנחנו ביד אליהו; ואז בגשר, בחשיכה, יצטופפו עשרות, ויברכו, ויתחבקו. יהיו שם דחקות למות. "אתה לא חומר של נגד, אתה חומר של קצין, רק לא בישראל, בפלסטין", יקריאו חמשיר לאחד המשתחררים.
וזה יהיה רגע שקשה יהיה שלא להתרגש בו, וגם להבין: בסוף, הדבר הזה ביניהם, הוא מה שמחזיק על הספינה, בלב ים, בסיכונים, בצפיפות, בנתק מהמשפחה והנייד, בגעגועים.
"יש פה משהו, במקום הזה, שמקרב בין האנשים", סרן טל ברק, קצין הנשק של הספינה, ג'ינג'י עם חיוך 24/7, ניסה להסביר לי ממש קודם, "אתה רואה איך אדם נכנס לספינה ורואה איך הוא יוצא. ובכלל, כמה יכולים לומר: הפלגתי, ראיתי, יריתי".
אז זה כנראה הסיפור של אח"י אילת, ושל החבורה המיוחדת שמשיטה אותה. ושעושה בשבילנו בלב ים. לפעמים צריך לחצות תעלה מלאת זיכרונות צורבים, אי שם באפריקה, כדי להבין את זה.
