סילביו ברלוסקוני שהלך היום (שני) לעולמו יקבל הלוויה ממלכתית באדיבות הרפובליקה האיטלקית. במובן מסוים, כך צפוי וראוי: המורשת שלו היא שניצחה. מפלגתו שבה לשלטון במסגרת הממשלה החדשה ברומא ודרכו הפוליטית נראית עכשווית מתמיד. ולא רק באיטליה, אלא ברחבי אירופה. אולי בעולם.
הפרסומים, החקירות, כתבי האישום ודיוני בית המשפט ליוו את חייו, אבל לא הכתיבו אותם. ברלוסקוני היה ראש הממשלה שכיהן את מספר השנים הרב ביותר באיטליה מאז מלחמת העולם השנייה; יתרה מזו, הוא נותר עד מותו דמות ענקית בכוחה הפוליטי. הוא החל את דרכו כיזם נדל"ן, וביצע מעבר אסטרטגי לתקשורת וטלוויזיה בדיוק כאשר השוק הזה החל להיפתח במדינה. תוך זמן קצר, אימפריית ברלוסקוני שלטה ברוב התכנים הבידוריים שצרכו האיטלקים, ולא רק על המסך – גם בתי הוצאה לאור, עיתונים וכמובן קבוצת הכדורגל איי.סי מילאן. המדינה האיטלקית הייתה חלשה במוסדותיה, אך כלכלתה שעטה קדימה, וברלוסקוני ניצל עד תום כל הזדמנות גדולה. משם הדרך הייתה קצרה אל המפלגה שייסד, "פורצה איטליה", ואל ראשות הממשלה. בדיעבד, חלק ממקורביו הודו שהוא רצה בפוליטיקה כדי לגונן על עצמו מהתביעות הפליליות שהיו צפויות לו.
ייאמר לזכותו שהוא בנה את חייו עם סוג של חן מטורזן, שבתחילה הניב לו את הכינוי אל-קבליירה. ברלוסקוני שיחק את הדמות של הגבר האיטלקי השרמנטי עד גס, הספונטני לכאורה והנדיב; כזה שלא שכח את משחקי הכדורגל בשכונה. הדמות שלו הייתה כה צבעונית ושונה מהטכנוקרטים האיטלקים האופייניים, חדות הלשון והכנות שלו כה מהממות, עד שחלקים בציבור נשבעו לו. לא משום שאהבו במיוחד מה שאמר או עשה, אלא יותר כי הוציא את הממסד מדעתו. או לפחות – זו התחושה שרצה לתת.
מדובר באדם שהעיר הערות סקסיסטיות על אנגלה מרקל, הודיע שברק אובמה "שזוף" והציע לפוליטיקאי אירופי בכיר לשחק קאפו במחנה ריכוז בסרט איטלקי. אך יחד עם הדברים הללו, ברלוסקוני לא הפיץ - בדרך כלל – פוליטיקה רעילה ומרושעת. הוא המחיש את השחתתה של הפוליטיקה המקומית – אך נמנע משיסוע ומשחק עם אלימות והסתה. רומאנו פרודי, שהיה נשיא הנציבות האירופית וגדול יריביו של ברלוסקוני, אמר אחרי מותו ש"בעוד שייצגנו עולמות שונים ואף הפוכים, היריבות בינינו מעולם לא הפכה לרגשות איבה ברמה האישית – והעימות התקיים בעודנו רוחשים כבוד הדדי".
במובן מסוים, כולם היו בניו. וב"כולם" אני מכוון לדונלד טראמפ, מרין לה פן, בנימין נתניהו, ויקטור אורבן, ז'איר בולסונארו ושאר מנהיגי הימין הפופוליסטי. במובן מסוים, הוא הראשון והמוצלח ביניהם. טראמפ ירש את כספו, ולא הצליח – למרות ניסיונות – לבנות אימפריה תקשורתית אמיתית. האחרים השתמשו בחלק מהמחוות של ברלוסקוני, אבל מתמודדים עם הבסיס המרכזי לקנאתם בו: לבד מכוחו הפוליטי הרב, הוא היה מיליארדר, וכזה שידע לעשות שימוש בכספו. סלבריטי עשיר, פופוליסט, דמגוג, כזה שמתעלם מכללי השיחה הפוליטית ומדיני העונשין הפליליים ונשבע שמדינתו במקום הראשון. מעטים המנהיגים בימין העולמי שלא היו רוצים להיות בדיוק כמוהו; בפרט משום שמבחינת מדיניות, הוא היה בעצם פוליטיקאי מרכז-ימין קלאסי למדי, כזה ששואף להוריד מסים ולחתוך בירוקרטיה.
כאשר התבררו ממדי החשדות הפליליים נגדו, מעניינים חשבונאיים עד קיום יחסי מין ותשלום לקטינה (במסגרת שערוריית "בונגה-בונגה") הוא הציג טקטיקה שתישמע מוכרת לקורא הישראלי, האמריקני, הצרפתי: הוא האשים את השופטים, הממסד והתביעה ב"ציד מכשפות". במקביל, מפלגתו עסקה באופן אקטיבי בניסיון להעביר חוקים שנתפרו למידותיו ונועדו לגונן עליו ממאסר.
כמובן שלאורך הקריירה שלו כולה היו פרסומים שונים על קשריו עם המאפיה. יריביו הפוליטיים לא יכולים היו שלא לשטום אותו, אבל מעולם לא הצליחו לרסק את דמותו הציבורית. מה שחיסל את כהונתו כראש ממשלה היה משבר החוב האירופי; כאשר עזב את תפקידו ב-2011, שמה הטוב הפיננסי של איטליה היה הרוס.
אך בדרך, בדמותו שואפת התענוגות, הקומית והצינית, הוא הוריש לארצו ולאירופה עוד עניין: לגיטימציה מחודשת לימין הקיצוני האיטלקי, שהיה מוקצה למדי עד ברלוסקוני. המנהיג החשוב ביותר של איטליה מאז בניטו מוסוליני התיר את שובם של יורשי מוסוליני לזירה. אין זה מקרה שוולדימיר פוטין פרסם הספד נרגש אחרי מותו; עבור פוטין, ברלוסקוני היה פוליטיקאי אירופי שאפשר לעבוד איתו, וזו איננה מחמאה.
בכל מקרה, מורשת ברלוסקוני חיה ותוססת במערב. מי שנתפס בעיני פרשנים כשוביניסט זקן וציני – לאחרונה הוא הציע לשחקני הכדורגל של קבוצתו החדשה מונזה "אוטובוס מלא בזונות" אם ינצחו את מילאן או יובנטוס – הכתיב חלק גדול מסגנון הפוליטיקה העולמית. מוושינגטון ועד ירושלים.
