בבוקר שאחרי הלוויה, כשהיא מוקפת בבני משפחה ובחברים, מעין חוזרת אל השיחה האחרונה שלה עם בעלה שי פיזם ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה.
מעין פיזם מספרת על בעלה שי ז"ל
(צילום: אביהו שפירא)
"ביום שני שי התקשר אליי בשיחת וידאו, הוא רצה לדבר קצת ולהודיע שהוא יורד לשטחי כינוס – ומשם כנראה שהוא ייכנס. אז דיברנו והוא עשה שיחת וידאו", שיתפה. "הוא הראה לי שבדיוק הוא קיבל את המדים הטקטיים שהוא כל כך חיכה להם, והוא לבש כובע טמבל. אמרתי לו 'שי, למה אתה לובש כובע טמבל? זה הורס את כל הלוק עם המדים הטקטיים'. אז הוא אמר 'שלא יעלה לי לראש, שאני לא אחשוב את עצמי יותר מדי'.
"אמרתי לו כמו שאני אומרת לו תמיד, 'אין לך אופציה שלא לשמור על עצמך. שים קסדה, שים שכפ"צ, ואנחנו סומכים עליך שאתה חוזר'. אבל הכי חשוב, אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו", הוסיפה מעין. "זאת הייתה השיחה האחרונה. אוהבות, כולנו אוהבים אותו, ואני וירדן אוהבות אותו מאוד, ממש".
כשהחלה המלחמה, לפני יותר מחודשיים, מעין הוקפצה למילואים כשהיא בחודש התשיעי להריונה. "אני משרתת בחיל האוויר, וכשהכול התחיל היה ברור ששנינו הולכים למילואים. האמת ששי אפילו קצת קינא בי שאותי הקפיצו קודם. הוא תמיד קינא בי על זה, אבל יצאנו למילואים וזה היה חודש נהדר".
"זה הרגיש הדבר הכי נכון לעשות, זה היה קצת לברוח מהחדשות ומהדאגות ולהתעסק בלעשות משהו. שי ממש שמח שאני במילואים ושאני שם, שדואגים לי שם, שאני עסוקה, והחברים שלי שם דאגו לי מאוד, אני שמחה שהייתי שם".
לפני שלושה שבועות החלו הצירים, ומעין התקשרה בבוקר אל שי שיגיע מהר הביתה כי הלידה מתחילה. "הוא הגיע ב-11, וב-18:00 נסענו לבית חולים. הוא היה איתנו הלידה, והוא היה איתנו גם שבועיים אחרי. היה לו מאוד קשה להישאר בבית בזמן שחברים שלו בצבא, אבל הוא החליט, החלטנו ביחד וגם הוא החליט עם עצמו, שעכשיו אנחנו צריכים אותו בבית לא פחות ממה שצריכים אותו בשדה הקרב. בדיעבד, זו הבחירה הכי נכונה בעולם".
ביום שישי שעבר נפל שי בקרב בדרום רצועת עזה. "אבא שלי נכנס בבוקר וסיפר לי. בדיוק האכלתי את ירדן, אז קודם כל סיימתי להאכיל אותה ואז יצאנו לקבל את הבשורה הרשמית", שחזרה. "קודם כל רציתי לדעת מה קרה, אבל לא היה הרבה מה לספר. אין הרבה מה להגיד אחרי. החזקתי חזק את ירדן ובאנו לפה, למשפחת פיזם, וחיבקנו גם אותם.
"אנחנו לא לבד – אנחנו ביחד ושי איתנו, ואנחנו כל כך מוקפים בו", סיפרה מעין. "יש לנו משפחה מדהימה וחברים, ומי לא. מאז שהכול קרה, וגם לפני, אנחנו כל כך מוקפים פה שאנחנו ממש לא לבד".
בינתיים מעין מתכננת את הדברים שתספר לירדן על אביה: "נספר לה שהוא היה גיבור, אבל לא גיבור מהסרטים כזה. הוא היה בן אדם פשוט, תמיד נלחם להישאר צנוע. כמה שהיה לו הרבה במה להתגאות, הוא נלחם להישאר צנוע.
"אני בעיקר אספר שהוא אהב אותה הכי בעולם, שהיו לו שבועיים הכי מדהימים שיש איתה, שהיא הייתה הגאווה הכי גדולה שלו, ושאהבה כמו שהוא אהב אותה הוא לא אהב בחיים, והתרגשות כמו שהייתה לו איתה לא הייתה לו בחיים. זכינו בו, והיא זכתה, ואת כל הסיפורים והדברים. יש לה פה כל כך הרבה חברים ומשפחה, שכולם יספרו לה ויעטפו אותה. יש אין-סוף מה לספר, אבל הכי חשוב שהיא תדע שהוא אהב אותה מאוד".
"נפש טהורה בגוף טהור"
אלפים ליוו אמש למנוחות את שי בבית העלמין של קיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות, שם גדל ושם גם הכיר את רעייתו מעין. "עם כל הצער הגדול על לכתך, שי יקירי, אי אפשר שלא להודות על כל הטוב שזכינו ממך", ספד לו אביו שמעון. "שי יקירי, נפש טהורה בגוף טהור, כל חלק מחייך היו בחיינו כבני אדם מלאים בעשיית הטוב".
הלווייתו של רס"ל (במיל') שי פיזם ז"ל
האם כרמית ספדה לו: "איך מסכמים 23 שנים במספר דפים בשעה אחת במוצאי שבת? כבר מגיל צעיר הייתה לך התבוננות מיוחדת על החיים. כשיצאת מהגן לבקר בכיתה א' חזרת ואמרת לי 'בית ספר זה שטויות. בגן קוראים לזה לשחק בכדור ובבית ספר קוראים לזה חינוך גופני'. כשהיית בשמינית עשית משמרות בבית חולים, תמכת בנו ולקחת חלק משמעותי בתהליך שעברנו".
בבית המשפחה יושב גם חנניה פיזם, סבו של שי. "אני ידעתי שהוא מפקד טנק, ו'מחיתי' שהוא קשור ועסוק בלידת התינוקת, עד שנאמר לי שהוא חזר חזרה אל החבר'ה שלו. כמו כל עם ישראל, אנחנו פוחדים ודואגים – והרע מכל קרה. בני בכורי, שהוא האב השכול, לא רצה לבשר לנו. הוא ביקש מאחד מילדיי שיבוא אליי הביתה. יום שישי, מוקדם בבוקר, הבן שלי, שתמיד פותח את הדלת בשמחה ומצחיק אותנו, אמר לנו לשבת וסיפר את האסון הנורא".
- זה הזוי שסבא קובר את הנכד.
"יותר הזוי שילדה בת שלושה שבועות לא תכיר את אביה".
