ברגע שבו החלה היום (שישי) נשיאת בית הדין הבינלאומי בהאג ג'ואן דונהיו לצטט את בכירי אונר"א, כמו גם את בכיר האו"ם מרטין גריפית', היה ברור שהשופטים יוציאו צווי ביניים נגד ישראל. גריפית' היה האדם שאמר לעיתונות האמריקנית כי מה שמתרחש בעזה הוא "הגרוע ביותר" שאי פעם ראה. הוא החל את הקריירה שלו באו"ם עם רצח העם בקמבודיה, אז טבחו הקמר רוז' ביותר ממיליון וחצי בני אדם מבני עמם. לא הייתה לו כל בעיה לומר שהמצב בעזה גרוע יותר. בעת שהתראיין לא היו 15 אלף הרוגים ברצועה, כל שכן יותר מ-25 אלף כעת. זו המחשה למידת הצביעות והסטנדרטים הכפולים של האו"ם ביחסו לסכסוך הנוכחי. בכלל, הציטוטים שהובאו על מצבה של רצועת עזה בדעת הרוב בהאג – שנתמכה בידי נשיאת בית הדין מארה"ב – היו כולם של ארגוני האו"ם, ובכלל זה מועצת זכויות האדם הידועה לשמצה.
נשיאת בית הדין בהאג מקריאה את הצווים שהוטלו על ישראל
(צילום: רויטרס)
האו"ם מוטה נגד ישראל, והפלסטינים, איראן ומדינות נוספות שעמדו מאחורי הגשת התביעה של דרום אפריקה, רצו לממש רווחים; לראות פעולה אקטיבית שתסמל את הדעה הקטלנית, בקרב ארגונים בינלאומיים, נגד ישראל. פעולה משפטית תחת אמנת רצח העם עומדת במטרה הזו להפליא. כפי שנכתב פה בעבר, עצם תשומת הלב העולמית לטענות השקר האלה היא הישג עבור הפלסטינים וחמאס. במקום לעסוק בניסיון לטיהור אתני ופשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, עוסקים בתקשורת הבינלאומית בטענה שישראל מבצעת רצח עם בעצמה.
והנה, אחר הצהריים העניקו שופטים מכובדים צווי ביניים, סעדים שנועדו לגונן על האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה, ולכפות על ישראל - לשיטתם – את העמידה בתנאי האמנה נגד רצח עם. גם הפלסטינים וגם הדרום אפריקנים מבינים שאין משמעות מיידית ומעשית לאף צו, כל עוד ארה"ב מסוגלת להטיל וטו במועצת הביטחון על מימושו. המבצע שלהם מתוחכם יותר: יצירת דימוי, נרטיב, סביב המלחמה בעזה. ולפי הנרטיב הזה, ישראל מנסה לחסל את העם הפלסטיני. עצם ניהול הדיון הוא הישג בעבורם; קבלת צווי ביניים כלשהם? מצוין.
ישראל ניהלה קרב בלימה. הוא היה קשה ביותר בגלל ההתבטאויות המטופשות של קברניטיה. כזכור, הוכחה של עבירת רצח העם, אפילו לכאורה, אפילו לצורך צו ביניים בלבד, דורשת המחשה כלשהי של "כוונה" להשמדת הקבוצה המאוימת (במקרה הזה, לכאורה, הפלסטינים). מה ששירת את הדרום אפריקנים, והוזכר באריכות בפסיקה, הוא התבטאויות המנהיגים הישראלים. אם הם, כולם, היו נמנעים מסנטימנט של כעס והדהוד נקמה, לבית הדין בהאג לא היו כלים - אפילו לצו ביניים.
הצוות המצוין ששלחה ישראל להאג, ממשרדי החוץ והמשפטים, הצליח לעשות דבר חשוב, וזה עולה מקריאת הפסיקה כולה. הוא המחיש את מוטיב ההגנה העצמית של ישראל. הזכות להגנה עצמית היא עקרון יסוד במשפט הבינלאומי, וכנראה הסיבה להישג של ישראל בקרב הבלימה הזה: העובדה שבית הדין לא אמר לה לעצור את מלחמתה בעזה. הוא גם לא הורה על צעדים הומניטאריים ספציפיים (לדוגמה: להתיר כניסה בלתי מוגבלת של סיוע לרצועה, או להוציא את כוחות צה"ל מאזורים מסוימים).
בית הדין אמר במפורש שיש לו זכות לסטות ממה שדרשה דרום אפריקה. הוא אכן סטה, כך שלא יצטרך לכפות על ישראל מהלכים בלתי הפיכים, כאלה שפוגעים בזכותה להגן על עצמה. הצעדים שביקשו הדרום אפריקנים, ברובם, לא התקבלו. למנוע ולחקור הסתה, לוודא שצה"ל מקיים את כללי האמנה נגד ג'נוסייד, להגיש דו"ח תוך חודש על פעולותיה – במובנים הפרקטיים האלה, מעבר לכל דימוי, ישראל יצאה בזול. בפרט ברקע הרוב הגמור של השופטים נגדה. כל מי שציפה, לדוגמה, שהשופטים הרוסי והסיני, שמדינותיהם נואמות ללא הרף על "ריבונות" ו"אי התערבות בעניינים פנימיים" יתייצבו לצד ישראל – התבדה. המדינות הללו מצביעות ופועלות לא לפי הגינות משפטית, אלא אינטרסים צרים. בייג'ינג ומוסקבה המחישו היטב איפה הן בסכסוך הזה; לא עם ישראל.
נדב אילאביגיל עוזיבישראל אומרים כי רבים מההישגים קשורים לנוכחותו והשפעתו של אהרן ברק. כאשר החלו הדיונים הפנימיים בהאג, טוענים אותם גורמים, הדיבור בתוככי בית הדין היה על צו להפסקת פעילות צבאית. אולי צו מוגבל שיתייחס לפעילות צבאית באזורים מאוכלסים במיוחד. ברק עמל קשה בתוך בית הדין כך שלא יהיה כל צו להפסקת פעילות צה"ל. הם גם אמרו שאזכור החטופים בפסיקה, והדרישה של בית הדין מחמאס לשחררם מייד, היא תוצר של פעילות אינטנסיבית מצד השופט ברק - מאחורי הקלעים.
רצוי להיזהר ולא להתמכר להישג בקרב הבלימה. בסופו של עניין, תביעה שכזו, דרך ה-ICJ, היא מהלך ציבורי ודיפלומטי – לא משפטי גרידא. הפלסטינים רצו שכולם ידברו על עלילת הדם שלהם, שצה"ל מבצע רצח עם בעזה. כל עוד הדיון בהאג מתקיים, העלילה הזו ממשיכה לחיות.
