לפני 80 שנה, ב-19 בנובמבר 1942, החל אחד המבצעים הקצרים והמכריעים ביותר במלחמת העולם השנייה: מבצע אורנוס. העיר סטלינגרד נכבשה כמעט במלואה על ידי הגרמנים. המגינים של העיר, גבם לעבר נהר הוולגה, נלחמו באומץ ובהקרבה עצומה - אך התקשו לעמוד בפני העדיפות הגרמנית. ואז במהלך מבריק פתחו הרוסים במבצע אורנוס, שבו הפעילו בו-זמנית שתי זרועות, מדרום ומצפון, ותוך ארבעה ימים בלבד כיתרו ממערב את הכוח הגרמני בסטלינגרד. הטורף הפך לטרף, הארמיה הגרמנית השישית הושמדה כליל.
זוהי נקודת המפנה המשמעותית ביותר במלחמת העולם השנייה, והיא הייתה תוצאה של שלוש סיבות: ביטחון גרמני מופרז שגרם להקצאת כוח קטן מדי למשימה בסטלינגרד; גנרלים רוסים מוכשרים בצורה יוצאת דופן שהובילו את המבצע, ובראשם גאורגי ז'וקוב; ורוח הלחימה הרוסית.
80 שנה מאוחר יותר, החזיק הצבא הרוסי בעיר גדולה אחרת על גדת נהר אחר: העיר חרסון שעל גדת הדנייפר שבאוקראינה. נוכח המתקפה האוקראינית, מיהרו הפעם הרוסים לסגת מזרחה אל מעבר לנהר. זו נסיגה מביכה, שכן רק לפני כמה שבועות הכריז ולדימיר פוטין כי מחוז חרסון, יחד עם שלושה מחוזות נוספים, הם חלק מרוסיה.
כשמשווים את הצבא הרוסי של סוף 1942 לזה של סוף 2022, אזי, וללא קשר לנסיבות הפוליטיות ולסוגי הנשק שהשתנו, מתחדדים שני הבדלים בולטים: ראשית, סטלין שינה את גישתו מן היסוד, וקידם לתפקידים בכירים את הגנרלים המוכשרים ביותר, ולאו דווקא את הנאמנים ביותר. שנית, וחשוב יותר - רוח הלחימה של החיל הרוסי בסתיו 1942 הייתה בשיאה, דבר שלא ניתן לומר על זו של החייל הרוסי באוקראינה כיום.
חשיבותה של רוח הלחימה גבוהה בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. כששר ההגנה האמריקני המיתולוגי רוברט מקנמארה המליץ לנשיא ג'ון קנדי לשלוח כוח צבאי לווייטנאם, הוא הבטיח ניצחון, שכן במושגים של "יחסי עוצמה", לאמריקנים הייתה עליונות בולטת. אותו שר שכח להכניס למשוואה את הפרמטר החשוב כל כך: רוח הלחימה הצפון וייטנאמית. והסוף ידוע.
גיורא איילנדצילום: אסף פרידמןקשה לפענח במדויק מה קובע את רוח הלחימה, אך ניתן לומר בביטחון שהיא מושפעת ממידת האמון של החיילים והפיקוד הזוטר בחמישה דברים: שמלחמתם צודקת, עד כי ראוי להקריב למענה את החיים; בשיקול הדעת של ההנהגה שלהם; בכך שמפקדיהם פועלים למען השגת מטרות ראויות ולא משיקולים זרים; בכך שהם עצמם מאומנים ומצוידים כהלכה; ובכך שהיחידה שלהם מגובשת, וחבריהם יסכימו ללא היסוס לסכן את עצמם בכדי להציל אותם. רוח לחימה חשובה פחות ב"מלחמת כפתורים", שבה הצבאות רק יורים טילים מרחוק, אך מהרגע שהמלחמה מתקיימת בעיקר על הקרקע ובאזורים צפופים, חשיבותה היחסית גדלה.
רוח הלחימה של האוקראינים ראויה להערצה, בעוד שזו הרוסית נראית עלובה. נראה שפוטין לא רק שלא שיקלל נתון זה בתחילת המלחמה, אלא גם לא מבין זאת כיום. שליחה כפויה אל שדות הקרב של עוד ועוד צעירים חסרי מוטיבציה, חסרי אימון מספק, וכאלה שלא צמחו ביחידות מגובשות שבהן אמון מלא בפיקוד הזוטר - תגרום לעוד ועוד בשר תותחים, ולא תוכל להביא לו את ההישג המיוחל.
- אלוף (מיל') גיורא איילנד היה ראש המועצה לביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
