ערב פסח הזה הוא מהגורליים בתולדות מדינת ישראל. היא נמצאת בעיצומה של מלחמה רב-זירתית קיומית, אבל תקועה ומדשדשת במבוי סתום בכל אחת משש החזיתות החשובות שלה:
1. המאמצים לשחרר החטופים. ישראל תקועה כי היא איבדה ביוזמתה את כל מנופי הלחץ האפקטיביים על מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר. צה"ל יצא כמעט מכל הרצועה, השלטון האזרחי של חמאס לא מוטט והאמריקנים לא מאפשרים להיכנס לרפיח ולסיים את המלאכה.
2. הפעולה הנחוצה ברפיח לא מתקדמת לקראת ביצוע. הסיבה העיקרית לכך היא שראש הממשלה בנימין נתניהו וצה"ל עדיין לא הגיע להסכמות עם האמריקנים בעניין פינוי כמיליון פליטים מהעיר. נתניהו דורש מצה"ל לתמרן בתוכה בהקדם האפשרי, ובישיבות סגורות אף נוזף ברמטכ"ל הרצי הלוי ובבכירי המטה הכללי שההכנות לפעולה כזאת - בעיקר הקמת מחסות לפליטים שיֵצאו מרפיח - לא מתקדמת בקצב הרצוי. אבל בה בשעה הוא עצמו מנהל בעצלתיים, כנראה במכוון, את המו"מ עם וושינגטון בעניין הזה.
בלינקן: ארה"ב לא הייתה מעורבת בפעולה באיראן
(צילום: רויטרס)
השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי היו אמורים לצאת לוושינגטון ולנהל משא ומתן בעיקר בנושא פינוי הפליטים, מפני שמעורבותו של ממשל ביידן היא הכרחית. הארגונים הבינלאומיים שישראל מבקשת מהם להקים ולקיים את מחנות העקורים באזור חאן יונס ובחוף הים לא מוכנים לפעול ללא ברכת הדרך, התמיכה הכספית והגיבוי המדיני מוושינגטון. ישראל לא מוכנה שארגונים הפועלים מטעם האו"ם, כמו אונר"א, יהיו חלק מהמבצע לפינוי עקורי רפיח. הארגון הזה משתף פעולה עם חמאס, וישראל לא רוצה לתת לו לגיטימציה. נשארו רק גופים כמו "תוכנית המזון העולמית" (WFP) - ארגון אמריקני שישתתף במיזם רק אם הממשל ייתן לו אור ירוק.
כך עובד הגלגל: בלי הבנות עם האמריקנים לא ניתן יהיה לפנות כמיליון פליטים מרפיח, ובלי הפינוי ארה"ב לא תאשר פעולה ברפיח, וללא אישור אמריקני ישראל לא תפעל. זאת אף שמבחינה צבאית הכול מוכן – גם להקמת המחסות לפליטים, גם לפינוי הפליטים וגם לכניסת צה"ל כדי לפרק את ארבעת הגדודים של חמאס בעיר. אבל ממשלת ישראל גוררת רגליים והמגעים עם וושינגטון תקועים. לאחרונה התקיימו מול האמריקנים שתי שיחות וידאו ארוכות בעניין, האחרונה ביום חמישי בשבוע שעבר, שבהן הוצגה ההיערכות ההומניטרית לפינוי האוכלוסייה. עמדת הממשל השוללת כל פעולה ברפיח נותרה בעינה, אבל בישראל מניחים שהוא יתרכך ככל שמימוש התוכנית יתקדם כמתוכנן.
3. אין לישראל תחליף לשלטון האזרחי של חמאס בעזה. מבחינה צבאית, כ-75% מכוחו הצבאי של חמאס כבר הושמדו או לא מתפקדים, אבל הארגון עדיין שולט אזרחית ברצועה, וכל עוד השליטה האזרחית מתקיימת - לא הושגו מטרות המלחמה ואי אפשר לרשום ניצחון ולהחזיר את המפונים לעוטף עזה.
ישנם כרגע רק שני תחליפים לשלטון האזרחי של חמאס: ממשל צבאי ישראלי או כוח פלסטיני מאנשי המנגנונים של אבו מאזן, בסיוע פעיל של כוח שיטור ערבי ובמימון מדינות המקיימות קשרים עם ישראל. אבל נתניהו וממשלתו לא מוכנים לאשר אף אחת משתי החלופות האלו, והתוצאה היא שחמאס חוזר אל פני השטח בכל המרכיבים האזרחיים בכל האזורים ברצועה.
4. המלחמה בצפון. ישראל נטולת יכולת להחזיר את תושבי הגליל הסמוכים לגבול אל יישוביהם, מפני שחסן נסראללה לא מוכן להפסיק את האש ולהיכנס למשא ומתן על הסדר דיפלומטי - בתיווך ארה"ב, צרפת, סעודיה ומדינות אחרות - עד שתיפסק הלחימה בעזה. הוא גם מחכה כנראה לראות את התוצאות שהשיג צה"ל בלחימה מול חמאס, כדי להחליט אם בכלל כדאי לו להגיע להסדר, או שמא דווקא עדיף לו להביס את צה"ל אם זה ייכנס לדרום לבנון.
כל הגורמים המדיניים והביטחוניים בישראל אינם רוצים במלחמה רבתי עם חיזבאללה, ואפילו לא במלחמה מוגבלת בדרום לבנון. כמו נסראללה, גם בישראל מעדיפים הסדר שיושג במשא ומתן. אבל כל עוד לא הושגה הפסקת לחימה בעזה, לא מתנהל גם משא ומתן דיפלומטי, והפסקת לחימה בעזה תושג רק אם תהיה עסקת חטופים, תרחיש שלא נראה כרגע באופק.
5. נורמליזציה עם סעודיה. הסיכוי קיים, אבל המגעים בעניין זה מתנהלים בעצלתיים בגלל היעדר הנכונות של נתניהו וממשלתו לדון בהקמת מדינה פלסטינית על פי העיקרון של שתי מדינות לשני עמים.
6. האיום מטהראן. אין לישראל תוכנית אסטרטגית לביסוס ברית ההגנה מול איראן, זו שפעלה היטב בהדיפת מתקפת הטילים והכטב"מים לפני שבוע, שהיא גם המפתח לטיפול יעיל באיום הגרעין כאשר תגיע שעת ההכרעה.
הכול מתחיל ונגמר בפלסטינים
למבוי הסתום האסטרטגי הזה בכל הזירות יש שני מאפיינים מרכזיים. האחד – שהכול קשור בהכול. פתרון כל אחת מהסוגיות מותנה במה שיקרה בסוגיות האחרות. לכן דרושה אסטרטגיה כוללת שתזיז את החבילה כולה בכיוון הרצוי. לממשלת ישראל ולעומד בראשה אין כרגע אסטרטגיה כזאת. הם מנהלים את המגעים ואת המלחמה בכל אחת מהזירות בנפרד בלי לראות ולשנות את התמונה הכוללת, הלא מעודדת, הנשקפת ממנה.
המאפיין השני הוא שראשית כל הצירים, כלומר המפתח לפתרון ולתזוזה בכל החזיתות, הוא שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב. ממשל ביידן הוכיח בצורה משכנעת שהוא עומד לצד ישראל, וכי בכל מקרה שבו היה שיתוף פעולה מלא - התוצאה הייתה מצוינת אם לא למעלה מזה (למשל התוצאות הצבאיות והמדיניות של הדיפת המתקפה האיראנית בשבוע שעבר).
אסור לפגוע בשיתוף הפעולה עם הממשל האמריקני בנושאים האסטרטגיים, שהם חיוניים וקיומיים מבחינת ישראל. אלא ששיתוף הפעולה הזה בכל הזירות מותנה בוויתור ישראלי בנושא הפלסטיני, כלומר הסכמה עקרונית מצד נתניהו ממשלתו לתפיסת שתי המדינות לשני עמים, ונכונות לשלב את הרשות הפלסטינית של אבו מאזן בממשל האזרחי ובאכיפת החוק בעזה. זו דרישת סף לא רק של הממשל האמריקני, אלא גם של כל מדינות האזור השותפות בפועל או בפוטנציה לברית האזורית.
לכן, מדינת ישראל חייבת לוותר על עמדתה הנוקשה בעניין הפלסטיני, להיענות לדרישה האמריקנית ולפעול כאגרוף מדיני וצבאי אחד עם בעלות בריתנו. זה קשה מאוד לעיכול עבור ממשלת ה"ימין מלא מלא" והעומד בראשה, אבל בלי שיתוף פעולה מיידי ואסטרטגי עם ממשל ביידן, לא רק שנישאר תקועים במבוי הסתום לעוד זמן רב אלא גם נובס במלחמה.
