1. החרב של המשפט ניצחה
אסור להתבלבל: לא מאות האלפים ברחובות שכנעו את הממשלה להשהות את חקיקת הרפורמה המשפטית. גם לא איומי בעלי ההון להוציא את כספם לחו"ל, ואפילו לא הלחצים שהפעילו ממשלים זרים. דבר אחד בלבד גרם להשהיה - מחאת חיילי המילואים ובעיקר מחאת הטייסים. היא ורק היא. אני כותב זאת בצורה חד-משמעית משום שכבר בשיחה הראשונה שניהלתי בנושא עם שר המשפטים יריב לוין, הוא מיוזמתו תיאר בפניי בפרוטרוט את שצפוי לקרות בתגובה לרפורמה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• להידבר זה חשוב, אבל לא כמו תיקון מערכת המשפט
• ליכודניקים, הדיחו את נתניהו
• רק לא חוקה
• על ניצחון המחאה חתום אדם שפרש לפני 17 שנה
הוא חזה הכול: כיצד ההמונים יגדשו את הרחובות, איך התקשורת תתגייס כולה בקול אחד נגד, כיצד ההגמוניה תפעיל את כל גייסותיה באקדמיה, בתרבות ובמדע; מה יעשו שופטי העליון בדימוס ובראשם הנשיא אהרן ברק; ואפילו כיצד הגורמים הכלכליים יפעילו את מלוא עוצמתם, שתביא לירידות בבורסה. רק דבר אחד נעדר מתחזיתו: התנגדות הצבא. את זה לוין לא צפה, וזה היה הגיים-צ'יינג'ר האמיתי.
לא בכדי החקיקה הושהתה רק לאחר אזהרתו הרשמית של שר הביטחון גלנט וההודעה על פיטוריו. זה לא היה הקש ששבר את גב הגמל, כמו שפרשנים טענו, זה היה פטיש חציבה במשקל שלושה טון שהוטח בכוח על גב הגמל וגרם לריסוקו. זו האמת, ויסלחו לי מאות אלפי המפגינים ה"פשוטים" שאי אפשר שלא להתפעל ממחויבותם ולהצדיע לפועלם האזרחי המרהיב.
אסור להתבלבל כי יש לזה משמעויות הרות גורל. מרגע שנחצה הקו האדום של סרבנות בצבא, הוא כבר לא יוכל להיות מסומן מחדש בקלות בעתיד. כאיש שמאל שמבקש לסיים את הכיבוש בשטחים בהקדם, ברור לי שכעת זה הפך לבלתי אפשרי. מה שנוהל בשום שכל בהתנתקות לא יחזור על עצמו. כל פקודה משמעותית שנויה במחלוקת שתינתן לצבא תיתקל בסרבנות שלא תאפשר לו לבצע אותה. בשיחות שקיימתי עם גורמים בכירים מאוד בצה"ל, הם נחרדו כמוני מהחלטת הפצ"רית לאשר השתתפות של חיילים וקצינים עד דרגת סא"ל במחאה. המעטים שהצדיקו אותה טענו שמדובר בנושא לא פוליטי, שעתיד להשפיע במידה רבה על חייהם של החיילים. האחרונים גם סברו שפינוי התנחלויות אינו עונה להגדרה הזו שכן "שאלת הגבולות היא שאלה פוליטית, שאלת הסדרי שלטון היא על-פוליטית". מותר לגחך לנוכח האקרובטיקה המשפטית הזו. היא לא תשכנע את הגייסות, ולשיטתי בצדק. אין נושא פוליטי אקוטי יותר מהסדרי משטר.
2 צפייה בגלריה
מפקד חיל האוויר תומר בר. הטייסים היו הגיים צ'יינג'ר
(צילום: דובר צה"ל, חיים הורנשטיין)
ההיתממות המסוכנת הזו חזרה על עצמה בשיחות עם בכירים מאוד בדימוס מארגוני הביטחון שלנו, שפעילים במאבק נגד הרפורמה. כשעלתה השאלה למי יציית הרמטכ"ל אם חלילה יתחולל הכאוס החוקתי, כולם הבהירו שעל הרמטכ"ל לציית לבג"ץ. בניגוד אליי, הם לא ראו כאן בכלל פוטנציאל לבעיה. כששאלתי מי תוקע לידינו כף שאחרי שהרמטכ"ל ינהג כך, חייליו יצייתו לו, נעניתי כמעט בבוז ב"זה לא יקרה כי זה מרד!".
"ואם הרמטכ"ל יחליט להישמע לממשלה ולא לבג"ץ?", הקשיתי. התשובה הייתה: "אז עכשיו החיילים חייבים לסרב לרמטכ"ל". היו שם לא מעט קודקודים לשעבר מרובי זכויות, שהנהנו בהסכמה לדברים בלי להבין את הסתירה הפנימית. ציפוף השורות הזה בין אליטות ההון, הצבא והמשפט הבהיל אותי. מסתבר שבניגוד לאמירה הנודעת, לבית המשפט הישראלי יש גם חרב וגם ארנק. מי שזועק ד-מו-קרט-יה צריך להיות מבוהל מאוד משילוב כוחות זה.
2. לא כנסת, אסיפת בעלי מניות
אני מסתובב במסדרונות הכנסת יותר מ-25 שנים, וער לשינויים שחלו בסגנון חבריה, אבל רק עתה הפנמתי את חומרת המצב. כדאי שהציבור יידע שאין לנו באמת כנסת עם 120 חברים. יותר נכון לתאר את מה שיש לנו כאסיפת בעלי מניות קטנה למדי של כעשרה חברים. את ההכרעות החשובות מקבלים רק ראשי המפלגות וכוחם נגזר ממספר הח"כים (קרי: המניות) שברשימתם.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אינני תמים. אני יודע שתמיד היו משמעת סיעתית וקואליציונית. לא לזה אני מכוון. נחשפתי לרובד הרבה יותר עמוק של ציות עיוור לראש המפלגה. יותר מדי ח"כים מכל המפלגות – ולא רק אלה שאינן דמוקרטיות – מתנהלים כחיילים שנשלחים לבצע פקודות. הם אפילו מדברים כך. אם פעם האמנתי שלמרות המשמעת המפלגתית, כשיגיע רגע האמת ויהיה נושא אקוטי על סדר היום, אותם ח"כים יבינו ש"לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" ויצביעו לפי צו מצפונם, הרי שאיני משוכנע בכך עוד. בשילוב עם חולשת ושיתוק ראשי המפלגות שחוששים להתעמת עם ההמון ברחובותיהם, הסכנה ברורה. גם זה נושא שחייב להיות מטופל ולאלתר. לפני שמחלישים את הרשות השופטת חייבים לחזק את זו המחוקקת. אחרת ניוותר באמת עם רשות אחת כל יכולה.
3. הסכמה, לא הכנעה
בשבועות האחרונים היו כמה שעות שבהן האמנתי שיש סיכוי שאנו ניצבים ברגע חוקתי נדיר. במגעים שהתנהלו ממש עד לרגע האחרון של ההודעה על פיטורי גלנט, התברר שמרבית נבחרי הציבור שלנו מסכימים על כמעט הכול. גם על הרכב הוועדה לבחירת שופטים, גם על צורת חקיקת חוקי היסוד, גם על עיגון זכויות האזרח לרבות השוויון בחוק יסוד (הסכמה שגם חלק ניכר מהחרדים הסכימו לה. כן, כן!), גם על סמכות העליון לבטל חוקים, גם על פסקת ההתגברות וגם על שאר הסוגיות העיקריות.
כמו בכל מו"מ, היממה האחרונה, זו שתמיד מסתיימת בשעות שלפני הזריחה, הייתה החשובה מכולן. ואכן, עד לערב ראשון שעבר, הפערים הצטמצמו מאוד. אני באמת מאמין שלולא פרשת פיטורי גלנט היינו מגיעים לעצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות איתה. יחד. נדמה לי שזה עדיין אפשרי.
- פרופ' יובל אלבשן ניסח עם פרופ' דניאל פרידמן פשרה בנושא הרפורמה המשפטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
