יום שישי בערב, בניין רכבת בן שלוש קומות ברחוב שפרינצק בקריית שמונה. לפני כמה דקות הגיע האוטובוס שאמור לפנות תושבים למרכז, כשמסביב חיילים וקצינים של פיקוד העורף. אחד השכנים פונה אליהם: "יש פה זקן בן 90 בקומה השנייה, בנאדם שחי לבד, אף אחד לא דיבר איתו". שני חיילים עולים במדרגות ודופקים בדלת. איש לא פותח. "זה הצבא!", הם קוראים. כלום. אחרי דקה או שתיים נשמע קול מהצד השני של הדלת: "יא גובריו פרוסקה" ("אני מדבר רוסית").
החייל מגייס את כל ארסנל הרוסית שלו: "קקדילה. חראשו. צבא. צריך לפנות אותך. פאפא, יו ספיק אינגליש? ווי ניד טו גו". האיש לא משתכנע. "הוא בטח חושב שאני חיזבאלון", אומר החייל, ומזעיק חייל וחיילת דוברי רוסית. "אנחנו חיילים, באנו לעזור", הם אומרים, "צריך לפנות את קריית שמונה. קיבלת הודעה על הפינוי?".
דייר: "אני לא רוצה להתפנות". חייל: "יש לך מקום מוגן? מקלט?". דייר: "יש חדר ביטחון". חייל: "יש לך קרובי משפחה?". דייר: "הבן שלי גר במטולה, הוא עובד במפעל למקררים". חייל: "אתה צריך משהו?". דייר: "יש לי הכול. אני לא נוסע לשום מקום".
הכותרת
בין ישראל, איראן והפלסטינים: הדילמה של מדינות ערב
30:45
שכניו, שממתינים במקלט סמוך, מרגישים אחרת. מוקדם בבוקר הם קיבלו הודעה על פינוי. כולם כאן מתכננים לעזוב במכוניותיהם, אין להם צורך באוטובוס. אבל הם לא יודעים מה היעד. "כל אחד אמור לקבל הודעה לאן הוא מתפנה", מסבירה אלומה מנחם. "הנה, זאת ההודעה, מישהי שקיבלה שלחה לי: 'הנך מופנית למלון איקס, וויי, זד'. אנחנו עוד לא קיבלנו שיבוץ ואין לנו שמץ של מושג לאן לנסוע".
במבצע הפינוי מעורבים שלל גופים, ואולי זה מה שגורם לבלגן. על הפינוי כולו, בצפון ובדרום, אחראית רח"ל - רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון; עיריית קריית שמונה היא שאחראית על פינוי תושביה; פיקוד הצפון מקצה חיילים כדי לסייע בניהול המבצע ולעזור לתושבים שזקוקים לכך; וגם משרדי הממשלה השונים מעורבים - משרד התחבורה מקצה אוטובוסים, משרד התיירות מחלק את המפונים למלונות וכן הלאה.
אשתו של אילן לוי היא חולת סרטן שעוברת טיפולים כימותרפיים. "בגלל המצב שלה היא לא יכולה לרוץ כל פעם למקלט, אז היא יושבת פה בחוץ ויורדת למקלט בכל פעם שיש אזעקה", הוא מספר, "המערכת החיסונית שלה חלשה מאוד ואסור לה להיות עם מלא אנשים במקלט. ביקשנו להתפנות עוד קודם, אבל אין עם מי לדבר".
הטבח בעוטף עזה השפיע עליהם עמוקות. "אנחנו לא חוששים מהטילים", אומר אילן, "כבר מורגלים להיות במקלט. אנחנו מפחדים מחדירות של מחבלים. בגלל זה אנשים רוצים לעוף מפה עכשיו". לשאלה האם הוא חשב לעזוב את העיר לתמיד, השיב: "לאן נעזוב? תגיד לי אתה".
מי שקשר את גורלו לקריית שמונה הוא יוני כהן (40). פגשנו אותו בפתח ביתו, בשכונה אחרת של העיר. הוא נולד להורים ישראלים בארה"ב ועלה ארצה ממיאמי לפני שמונה שנים. "גרתי ברמת גן ולפני כמה חודשים עברתי לקריית שמונה", הוא מספר. "אני לא מתחרט, אני רוצה לחזק את המדינה שלי. בכל יום נופלות פה פצצות, זה מפחיד, אבל אין לנו מקום אחר".
תמרה, ילידת אוקראינה, חיה 33 שנים בקריית שמונה. ברקע נשמעים פיצוצים עזים, אבל היא רגועה. "אנחנו כבר יודעים מתי הצבא שלנו יורה ומתי זה חיזבאללה", היא מסבירה, "ומה ששומעים עכשיו זה תותחים שלנו". תמרה מתנדבת בתרגום הודעות לתושבים דוברי הרוסית. היא מודיעה שלא תעזוב, אבל יש לה מסר: "רק דבר אחד חסר פה וחשוב לי להגיד אותו. עדיין אין לנו חדר מיון קדמי בעיר. כבר שנים מדברים על זה ולא קרה כלום. הגיע הזמן שהמדינה תטפל בזה".
אוולין בונן חיה כבר 40 שנה בעיר, ועוד לא התרגלה למציאות בה. "כל בום זה התקף לב", היא אומרת בעודה ממתינה לפינוי באוטובוס, "זה פחד אלוהים. אבל לא חשבתי לעבור למקום אחר, אני אוהבת את קריית שמונה. גדלנו כאן, זה הבית שלנו ואנחנו נחזור לפה".
