שנה אחר שנה מפרסמת אחות של גיא את המכתבים הנוגעים והמרגשים בפרויקט "החלל שלי" של ynet. בכל יום זיכרון היא מספרת לאחיה על השנה שחלפה, החייל הבודד שאימצה, בית ילדותם שנמכר, 20 השנים שחלפו מנפילתו, המסיבה שערכו לכבודו, המפגש האקראי בצד השני של העולם, סבתם שנפטרה - ולידת בנה הבכור, שאת המכתב בשנה לאחר מכן הקדישה גם לו. הנה הקטע המלא שפרסמה.
"אהבה כזו כבר לא מוצאים
שמורים בלב שלי שנים
תמונות בין שקט בין מילים
לב שבור הופך שירים
שתיקה הופכת לה למנגינה"
קראת לי במבי אחותי הקטנה. והיינו רק שנינו מהשנייה הראשונה. היינו קשורים. בלתי נפרדים. חולקים הכל, וחולמים. תמיד חולמים. שמרת עליי מכל משמר. לימדת אותי ואהבת אותי, ומעולם לא עזבת אותי. אהבתי אותך, אחי, כמו ים. כמו שמיים. כמו עץ עצום שאין לו גבול ושורשיו חזקים כמו בית.
אהבתי אותך, אחי, כמו השמש. כמו האור. ובשנייה התהפך הכל. החלומות נראו מיותרים. המוזיקה נדמה. הכל הפך חשוך והעצב נהיה תהומי ונוקב. אני מתי איתך. באמת. רצתי הכי מהר שיכולתי הביתה. אני זוכרת מה לבשתי. זוכרת את הדקה. זוכרת איך התיישבתי ולא הצלחתי לקום שעות מהרצפה. זוכרת את החושך שנפל פתאום. זוכרת שהיה לי ברור מהשנייה הראשונה. זהו. נגמר. צריך להתחיל מההתחלה. זוכרת שכולם אמרו - מה נעשה עם הילדה? הם לא נפרדו שני אלה, מה נעשה עכשיו איתה? אולי עדיף שילדים לא יגדלו ככה קרובים, בלתי ניתנים להפרדה.
בימים של אפלה אני זוכרת שחשבתי שאולי היה עדיף להיוולד בת יחידה. אבל אז יש יום של שקט ואני לא מבינה איך עלתה בי בכלל המחשבה. אוי מותק. כמו שאמא אומרת, גידלתי אתכם ככה, זה היה הפרויקט של חיי. אי אפשר היה להפריד ביניכם עד שנגמר. אז זה אני ואני ותמיד ולנצח. אתה שלי, אני שלך ואין פה שאלה. במבי וגיא כי ככה ודי. אמת אחת מאוד ברורה.
"אהבה כזו כבר לא רואים
הולכים לאט ואוחזים ידיים
בצדי השביל כולם עוברים
אוספים שברים פיסות חיים
דמעות הופכות לשיר ומנגינה"
לפעמים בלילה כשהילדים ישנים, אני מסתכלת עליהם וחושבת עלינו. נזכרת בנו עם פנס מתחת לשמיכות, צוחקים. בונים אוהלים מסדינים וגומיות. לפעמים בלילה כשהילדים ישנים, אני יוצאת החוצה להסתכל על הכוכבים. מחפשת אותך מנצנץ ונוכח. חושבת עלינו סביב שולחן בחגים. בוכה את נשמתי לשמיים, ועוצמת עיניים. לפעמים בלילה כשהילדים ישנים, אני כותבת לך. במקום קפה קבוע בשבת בבוקר איתך. מספרת לך. על איך שגדלתי, ואיך שאתה חסר. וכמה ההורים שלנו מזדקנים. וכמה האחים שלנו גדולים. וכמה שהייתי רוצה לתפוס איתך גלים. זה לא הרבה אחי שלי. מילים שלעולם לא יגיעו לליבך. אבל אני לא יודעת אחרת. לא יודעת לחיות בלעדייך, וגם לא רוצה.
לפעמים אני פשוט עומדת שם בחדר שלהם ומחייכת. תראה איזו משפחה בניתי לי פה. כמה אתה מפסיד. אולי תבוא קצת אליי? רק לרגע? דוד גיא מהסיפורים. הרי אני יודעת שאתה אינך לתמיד. אבל אולי רק לרגע, לפגוש את הילדים? בוקר יום הזיכרון. קפה עם דמעות במקום סוכר. חושבת עליך בונה לך בית. חושבת עליך מאושר. מסתכלת במראה. קמטים של כאב עמוק וניכר ששום מייקאפ לא יכסה. עיגולים שחורים של שנים ששום קרם לא יקהה.
מתקשרת לערן, הוא בקבר שלך. שם צדפים ומקלות תופים בשבילך. מבקשת ממנו שיבוא אליי קצת. אני רוצה לכתוב לך ולא מצליחה. איך לכתוב אין. אין אוויר. איך לכתוב שהיית שלי ועכשיו אתה כוכב. אין איך לכתוב משפחה. ובעיקר פשוט אין, ואין ואין. בסוף יש רק שלוש מילים. אח שלי מת. וזהו. אני לא אראה אותך יותר. ולא נדבר יותר. ולא תגדל לצידי. ולא נקיים את כל ההבטחות. ולא ננגן יותר ביחד. ולא נבנה ארמונות בחול עם הילדים. וזהו. אתה מת. באמת. ואין בזה סליחה. ולא משנה כמה זמן יעבור אחי שלי, אני בסוף רק אחותך הקטנה. והלב שלי חצוי. חלקו תמיד שלך.
"כמו ירח מתמלא ומתרוקן
אתה קרב ומתרחק
אבל הלב שלי יוצא אליך
ושוב בורח שוב חוזר
אין יום אחד שיעבור
בלי שאחשוב עליך"
מנסה לספר אותך כל שנה. להאיר את חייך, לבכות את מותך. ללכת בעקבותיך עד כלות כדי לא לשכוח אותך. עברו כל כך הרבה שנים ואני אחרת. מזמן כבר לא אותה ילדה על הרצפה. ועדיין, יש ימים שאתה בא פתאום משום מקום. דפיקות חזקות בדלת, בחור עם ילד במנשא, בתחזית אומרים שהים מחר מלא גלים, בקפה שבשכונה כשנכנס שכן, בתור לכספומט כשמישהו פתאום אומר את השם, ביום, בלילה, בגשם, בשרב. אתה בא פתאום משום מקום ומה עושים עם זה עכשיו? זה עדיין תופס אותי לא מוכנה. אולי די? כבר עברו המון שנים. אולי כבר יהיה איזה אות של אזהרה? שהדמעות הולכות לעלות, שהגרון נהיה יבש, שהראש מוצף במחשבות ובשנייה פתאום מתרוקן. שלרגע יש מן אלם שעוד לא המציאו לו מילה. אולי זו ההגדרה של בחילה.
אז מה יש שם תגיד? שאתה לא מוכן לחזור? אני לא מבינה. יש פה אותנו, ויש פה ים, ומבחינתי זה מספיק. שכול. מילה שאין בה כלום, ויש בה הכל. ואני בוחרת לספר לך היום שהצלחתי. למרות הכל. לחיות.
"בחלומות שלי יש ים
כאילו לא חלף הזמן
ורק אני נשארתי ילד
שמנגן לך בלילות
את כל אותן המנגינות
את השירים שאת אוהבת"
השנה חזרנו לים. להתחלה. למקום שעשה אותך הכי שמח. הכי קיים. אוטובוסים מהגדודים, אישורים מהעירייה. מגברים ותאורה. משפחה, חברים מנגנים, חברים חדשים. ערן עבד בלי הפסקה מספר חודשים. העיקר שיגיעו במבי, העיקר שיזכרו אותו תמיד.
אחר הצהריים. ים. מזג אויר מושלם. מתחילים להגיע ולא מפסיקים. מאות אנשים, חיילים, ילדים מתרוצצים. מוזיקה, שמש. איפה אתה?? כולם פה בשבילך. הנצחה. שולחים סירות למים. על כל סירה נר עם שם של חייל שנפל. על כל סירה חיים שלמים שאינם. גיא היה פה פעם ועדיין, כתבנו על הסירה שלך. הילד שלי שנראה כמוך בדיוק, שולח אותה למים, ואני מהצד, אמא גאה. גאה שהצלחתי. גאה שמצאתי שוב דרך להגיע אליך מתוך החשכה. אחי שלי אהוב ליבי, אני כותבת ובוכה, בוכה. ללכת בדרכך. לחיות. לשמח חיילים. להמשיך לחלום. "משפחה זה הכל", אמא אומרת, "וחוץ מזה אין כלום". גם היום.
"בחלומות שלי את שם
כאילו לא חלף הזמן
את יפה ומאושרת
אם את שומעת את קולי
אם היית פה לידי
יכול היה להיות אחרת"
זאת המצבה שלי. זאת האהבה שלי. זו אני שעדיין הולכת ברחובות העיר ורואה בכל פינה את דמותך. זו אני שיושבת על הספסל, ממששת את הלמטה, מנגבת דמעה וממשיכה. יש שם במבי וגיא ולב גדול. ואז אני יודעת שהיה לי הכל. זו אני שעומדת בגשם הראשון באמצע הרחוב. מרימה ידיים לשמיים, מחייכת אליך ואחר כך בוכה. לא צריכה תמונות או סיפורים. לא צריכה לדבר עליך או לשמוע אחרים. יודעת שהייתה בינינו אהבה וזה הכי הרבה שמישהו יכול אי פעם לבקש. אחי שלי הגדול. תמשיך לזהור. עכשיו אני איתך. מרימה כוסית לחייך ולמותך. רוקר חיי. השיר בליבי. הקצב שנדם. הלב שנשבר. לפעמים רק אותה ילדה זרוקה על הרצפה, מחכה לך שתחזור לגלגל איתי את החלום. ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים מנסים לשלוח יד. ממני במבי. רק אחותך.
