שתי התקפות חוותה היום ישראל. הראשונה לבשה כנפיים. השניה – גלימה. ולמרות שזה לא נראה כך, הקשר ביניהן הדוק, ומאפיין את האתגר הרב-זירתי של ימינו. לא זה שנוגע ללחימה המקבילה – הפיזית – בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, אלא להתקפה המשולבת על ישראל דרך עולמות תוכן שונים.
מתקפת הכטב"מ החות'י על גוש דן מספקת המחשה לכך, משום שהיא לא רק אירוע פיזי אלא גם תודעתי. החות'ים רצו כמובן להסב נזק בחיים ורכוש, אבל סביר להניח שלא קיוו ש"יפו" ישמיד את תל-אביב ולא הניחו שיוביל להצהרה על נסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. מה כן? הם רצו לזרוע פחד. חרדה. בהלה. ממש כמו עם סרטוני הכטב"מים של חיזבאללה, המטרה כאן היא להעמיק את תחושת החדירות של הציבור בישראל. לגרום לו להאמין שהאויב יכול להגיע לכל מקום, בכל זמן.
שתיקת ההנהגה הישראלית במשך שעות מפרוץ האירוע מגלמת את האידאל ההפוך. אין ואקום בתודעה, ובעוד שהדרג המדיני החריש, החות'ים ניסו למלא את החלל בהצהרות שהגיעו לניידים של כולנו, בזמן שחיזבאללה המשיך להפגיז את הצפון המפונה, והתקשורת חיפשה תגובה ישראלית להיתלות בה
המענה חייב להיות בהתאם. לא רק מטוסי קרב, אלא גם שיח עם הציבור, העמדת דברים בהקשר, ונסיכת תחושת ביטחון. מהסיבה הזאת ממש, טוב עשה צה"ל שהודיע מהר יחסית שיירוט הכטב"מ נמנע בשל טעות אנוש. שקיפות כזאת אמנם כבר לא תפיל אותו, אבל היא יכולה, בהדרגה, ליירט את המאמץ התודעתי לגרום לנו לחשוב שאם אחד כבר חדר ללב תל-אביב – הבא בתור הוא רק עניין של זמן. הכרה בטעות מלמדת על הפקת לקחים ושיפור. זה חשוב, אבל לא מספיק, כי שתיקת ההנהגה הישראלית במשך שעות מפרוץ האירוע מגלמת את האידאל ההפוך. אין ואקום בתודעה, ובעוד שהדרג המדיני החריש, החות'ים ניסו למלא את החלל בהצהרות שהגיעו לניידים של כולנו, בזמן שחיזבאללה המשיך להפגיז את הצפון המפונה, והתקשורת חיפשה תגובה ישראלית להיתלות בה.
כמה שעות לאחר המתקפה הביטחונית-תודעתית מתימן, חווינו התקפה משפטית-מדינית בהאג. ה-ICJ, בית-הדין הבינלאומי לצדק, פרסם חוות-דעת מייעצת שמגדירה את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים כהפרה חמורה של הדין הבינלאומי, העולה כדי סיפוח לא חוקי שיש לסיימו. הוא אף קבע, בין היתר, שההתנתקות מעזה לא שחררה את ישראל ממחויבותה לרצועה, טען שהשימוש במשאבי הטבע ביהודה ושומרון אינו חוקי, וקרא למועצת הביטחון לפעול בנושא. כל זאת, בניגוד לעמדה הישראלית הרשמית, שלפיה מדובר בשטחים במחלוקת שדינם להיות מוכרע במשא ומתן מדיני בין הצדדים.
חוות-הדעת אמנם אינה פסק-דין מחייב, אבל האמירה בה דרמטית מהרגיל - משום שהיא קובעת דבר נוסף. ישראל, לפי בית הדין, מפרה את החובה הבינלאומית להימנע ממדיניות "הפרדה גזעית" או "אפרטהייד" בחלקים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. ומהאמירות האלה מדינות רבות יתקשו להתעלם. בקצה, חלקן אף עלול לנקוט בחרמות כלכליים, הגבלת חופש תנועה של ישראלים וניתוק יחסים מדיניים.
וגם כאן, אין ואקום. מאז תחילת 2020 מתנהל נגד ישראל קמפיין משפטי-מדיני שנועד לתייג אותה כ"מדינת אפרטהייד". כך היה בדו"ח "אמנסטי בריטניה" מלפני כשנתיים (שבו כונתה ישראל "מדינת אפרטהייד"), דו"ח HRW מאפריל 2021, ודו"ח ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם למבצע "שומר החומות". בכולם דאגו הפלסטינים, בהצלחה יחסית, לשתול ולהדהד את אותו הנרטיב. ישראל אמנם הגיבה בדרכיה בכל פעם, וגם נחלה הצלחות משלה, אבל המערבולות הפוליטיות שחווינו לא בדיוק סייעו לגייס משאבים ומדיניות סדורה מול הצונאמי המדיני הזה. חוות-הדעת שפורסמה היום היא חלק מאותו שלם גדול. אבל לא רק. היא אחד השיאים שלו. כי ה-ICJ הוא לא עוד פורום. הוא הטריבונל השיפוטי החשוב ביותר של האו"ם. זו גם אחת הסיבות שישראל לקחה חלק ב"הליך הג'נוסייד" שמתקיים בו, בהובלת דרום-אפריקה.
אז נכון, בראשות ה-ICJ עומד לבנוני שאינו אוהד את ישראל, וכבר התבטא נגדנו בעבר. הרצפה באמת עקומה, אנחנו לא טועים. אבל זה המועדון המעוות שכולנו נאלצים לרקוד בו, וגם בתנאים האלו צריך לדעת לנצח. ומי שרוצה הוכחה שזה אפשרי, קיבל אותה לפני כמה חודשים בדיונים בעל פה בהאג.
חשוב להבין הוא שכל אלו הם מהלכים משלימים בתנועת המלקחיים נגד ישראל. 7 באוקטובר אמנם החל במתקפת טרור רצחנית, אבל הוא לא נעצר שם. הוא ממשיך במערכה רב-ממדית גם בזירה המשפטית, המדינית, והתודעתית, לצד זו הביטחונית. תכליתה היא לא רק פגיעה בגוף, אלא גם בלבבות, עד כדי ביטול הריבונות הישראלית. בזמן שברחובות תל-אביב אוספים את השברים וטייסים לומדים משימות תגובה, עורכי דין ומדינאים כבר מלטשים טיוטות ונקודות לשיח. בין תימן להאג, הדרך לניצחון המוחלט עוברת בהבנה שכולם חלק מאותו המאמץ, וביצירת מענה משולב, בהתאם.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, ומחבר הספר "11 יום בעזה"
