חגיגה עצובה: במרץ האחרון החטוף המבוגר ביותר בעזה, שלמה מנצור, ציין יום הולדת 86. היום (חמישי) נכדתו נועם ספיר מציינת את יום הולדתה ה-21. לבושה בבגדי חג, עם זר ורדים צהוב על ראשה, היא הגיעה הבוקר (חמישי) לכיכר החטופים עם תמונתו של סבה לצד שלט עם הכיתוב: "היום אני אמורה לחגוג יום הולדת, אבל אני לא יכולה כי סבא שלי חטוף".
"הרעיון של המיצג הוא להביע את מה שאני מרגישה - אני לא יכולה לחגוג בלי סבא", אמרה נועם ל-ynet. "אסור לנרמל את הסיטואציה הזו שיש 120 חטופים שמוחזקים בשבי. אני לא יכולה להמשיך עם החיים שלי עד שהוא וכולם חוזרים״.
הבוקר הגיעה כאמור נועם לכיכר החטופים כשהיא לבושה בבגדים חגיגיים, עם זר פרחים צהוב על ראשה ושלט בידה עם תמונתו של סבא שלמה. "ורדים זה הפרח האהוב על סבא, והצבע הצהוב מסמל את המאבק להשבת החטופים כולם. הבאתי איתי גם יוקלילי, כי סבא תמיד אהב לשמוע אותי מנגנת. אני אחכה פה כל היום - בוקר עד ערב. אני עוצרת את היום שלי ואשב בכיכר החטופים, כמו שהחיים שלי נעצרו מאז אותה שבת״, אמרה נועם.
נועם, אילתית במקור, הייתה ב-7 באוקטובר אצל אחיה בתל אביב. "לא שמענו את האזעקות במרכז הארץ, על פרוץ המלחמה גיליתי מהסבא השני שלי שחי גם הוא באילת, מיכאל", סיפרה. "תחילה לא דובר בחדשות ובדיווחים על קיבוץ כיסופים, אבל כשניסינו להתקשר לסבא שלמה וסבתא מזל - הם כבר לא ענו. בדיעבד אנחנו יודעים שזה היה חסר סיכוי, כי סבא נחטף בשעה מאוד מוקדמת וסבתא הסתתרה בבית של השכנה. כל אותו היום היה מלא בלחץ וחרדה, המון מחשבות שעולות ולא ברור מה נכון ומה לא. מאז אותו יום השתנו לנו החיים, אנחנו עושים הכול כדי לזכות לראות שוב את סבא״.
מנצור הוא כאמור החטוף המבוגר ביותר המוחזק ברצועה, והיחידי בשבי מקיבוץ כיסופים. אחרי ששרד את פרעות הפרהוד, הוא עלה ארצה מעיראק בשנת 1951 עם משפחתו. בגיל 16 היה ממקימי כיסופים. הוא אב לחמישה ילדים וסבא ל-12 נכדים. ב-17 במרץ ציין את יום הולדתו ה-86 בשבי, ומוקדם יותר באותו החודש, ב-1 במרץ, אמור היה לחגוג עם אשתו מזל 60 שנות נישואים. באותו הבוקר, מזל ניצלה רגע של הסחת דעתם של המחבלים כשברחה לביתה של השכנה - וכך ניצלו חייה.
"סבתא שלי היא גיבורה, היא עברה הרבה תהפוכות רגשיות", סיפרה נועם. "אני זוכרת שבפעם ראשונה שפגשתי אותה מתחילת המלחמה, ישבנו לאכול בחדר האוכל של המלון אליו פונתה בים המלח - ולקינוח לקחתי גלידה וניל. סבתא לא הייתה מוכנה בכלל להסתכל עליי. בשבת האחרונה, תשעה חודשים מפרוץ המלחמה וכשהיא עדיין מפונה בבית המלון - סבתא הייתה זו שהזמינה את כל הנכדים לגלידה. זה היה מנהג קבוע של סבא עם כל הנכדים, אני מאמינה שהיא עשתה את זה בשמו".
היא סיכמה: "אנחנו כולנו בתוך הטראומה. את היום הולדת שלי היום אני לא יכולה לחגוג כי סבא שלי עדיין חטוף ואני לא יודעת אם ומתי אני אראה אותו. אני נשארת כאן, בכיכר החטופים, לאורך כל היום – כי אין לי משהו אחר לעשות ביום הולדת כזה, כשסבא שלי עדיין לא איתנו".
