בחדר של אביתר דוד בן ה-23 בבית הוריו בכפר סבא, ליד המיטה המסודרת, מונחות על הקיר שלוש גיטרות. "הן מחכות לו", אומרת אימו גליה, ומראה לי גם את הגיטרה בסלון, שנשענת על הפסנתר, שבו אחיו הגדול עילי והוא ניגנו יחד. "בכל יום שישי היינו מנגנים ושרים", מספר עילי (27), ומעביר יד על הפסנתר הסגור והמאובק.
אימו של דוד קוראת להחזרתו בסדר פסח, לפני חודשיים
(צילום: מטה משפחות החטופים)
גליה מספרת על הגעגוע למגע שלו. "הוא ילד סופר רגיש. לא משנה באיזו שעה ביום, המפגש בינינו הוא תמיד חיבוק, הרבה פעמים בלי שיח בכלל, כי לא צריך", היא אומרת. "אביתר הוא אדם של חברים, המון חברים, עם יכולת לראות את האחר ולהכיל אותו. 'אביה', הם קוראים לו. מתברר שהוא עזר להרבה חברים בתקופות קשות. הוא יודע להקשיב, ויש לו תובנות עמוקות למרות גילו הצעיר. המון שקט יש בו, שקט שיש בו עוצמה. גם אם הוא כועס או לא מסכים עם משהו, זה יצא בצורה שקטה.
"שנים שהוא רצה ללמוד לנגן על תופים, עד שהתרצה והתחיל ללמוד לנגן על גיטרה", היא מספרת על בנה האמצעי, אחיהם של עילי ויעלה (19). "הוא למד לנגן כמה שנים ואז המשיך לאתגר את עצמו בבית. הוא שמע קטעי סולו מורכבים, ישב שעות בחדר, הקליט ובדק את עצמו. הוא גם אוהב משחקי מחשב, התעמלות קרקע ומכשירים. והוא עקשן מאוד, אם הוא מחליט לעשות משהו, הוא הולך איתו עד הסוף. לא היה לו זמן לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים. הוא עבד קצת בבית קפה, תכנן לנסוע לטייל, התחיל לחשוב על לימודי הפקה מוזיקלית. אבל - אביתר חטוף כך ששום דבר לא רלוונטי כרגע".
7 באוקטובר
"באותו בוקר נורא, ב-7:42, אביתר כתב לי את ההודעה האחרונה, שבה הודיע שהוא בדרך לרכב עם עוד שלושה חברים - גיא דלאל, שנחטף יחד איתו, רון ועידן", מספרת גליה. "אנחנו יודעים שהם עלו לרכב, אבל בשלב הזה הוא כבר לא קיבל הודעות ולא ענה לשיחות. ב-7:43 כתבתי לו, 'אתם רחוקים מהמקום שיש בו מחבלים? תעדכן בבקשה'. אבל הוא כבר לא הגיב".
בהמשך, אומרת אימו של אביתר, "הם יצאו לכביש, ניסו לנסוע צפונה ונתקעו בפקק. מישהו אמר להם לצאת מהרכב כי יורים על אנשים, אז הם יצאו והתפצלו. אביתר וגיא ברחו למקום אחד, רון ועידן ברחו למקום אחר. להערכתנו, כנראה חטפו אותם בסביבות השעה 9:00. בשעה 11:00 הגיע סרטון שבו רואים את אביתר וגיא חטופים, כבר בתוך רצועת עזה, יחד עם עוד שלושה חבר'ה מהמסיבה".
על מצבו בשבי
"אנחנו לא יודעים כלום, אבל אנחנו כן יודעים שאביתר הוא נכס", אומר עילי. "הוא קלף בידי חמאס. בסרטונים הוא לא ירוי, הוא חי. אנחנו יודעים מהתחושות שלנו, מהבטן, ואף אחד לא צריך לספר לנו כלום אם זה יפגע בביטחונם שם. אני מרגיש אותו, אני יודע שהוא חי, ויש לי מספיק סיבות להאמין בזה, מבחינתנו זו עובדה". גליה מדגישה: "אני גם מרגישה את זה. אני מרגישה את אביתר, בכל יום אני מדברת איתו ואומרת לו, 'יאללה, מספיק, תחזור כבר'".
לדבריה, "יש לנו קשר עם הרשויות, יש קצינים שמלווים אותנו. אחת לכמה זמן אנחנו נפגשים, הם מנסים לעשות לנו סדר ולתת לנו תמונת מצב, משתדלים לתת כמה שיותר מידע. אבל על אביתר לא יודעים כלום".
4 צפייה בגלריה
גליה ועילי בחדר של אביתר. "תקועים בסיטואציה, ולא יודעים מתי זה ייגמר"
(צילום: יאיר שגיא)
רגעי המשבר
"אני מרשה לעצמי להתפרק, בדרך כלל זה קורה לי עם עצמי", אומרת גליה. "כשאביתר נחטף לא העזתי להגיד את זה בקול רם, אז שתקתי, אבל חשבתי שזה ייקח חצי שנה. יעלה, האחות הקטנה, ועילי, היו בטוחים שתוך שבועיים הוא חוזר הביתה. הם התחילו לפעול מאוד מהר, הם הדפיסו למשל את החולצות האלה עם השם והתמונה שלו, ואני השתוללתי: 'מה פתאום, זה לא אנחנו, זה לא המצב שלנו'. כל הקטע של לצאת עם זה החוצה היה לי מאוד-מאוד קשה. רגע השבירה הגדול היה ביום ההולדת שלו, בנר השמיני של חנוכה, שזה הכי הרבה אור שרק אפשר לחשוב עליו - ואנחנו פה חיכינו לנס. התחושה הייתה של כאבים פיזיים בגוף.
״כשעברה חצי שנה אמרתי, מה אני עושה עכשיו? היה משבר גדול", היא מספרת. "ביום הזיכרון מצאנו את עצמנו עומדים ליד קברים טריים, בהם גם של רון צרפתי ושל עוז דניאל. אנחנו מכירים את המשפחות, לא את הפוסטר. ואלה מקומות שגם בהם נשברתי. זה כאב כל כך גדול שמציף, ואת שואלת, 'איך זה יכול להיות?'. אנחנו תקועים בסיטואציה הזאת ולא יודעים מתי היא תסתיים. פעם אחת נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת. זה קרה פעם אחת וזהו, כי הבנתי כמה שזה לא טוב לי. בתחילת הדרך חלמתי שחוטפים את עילי, קמתי בבהלה ואמרתי, 'די, אני לא רוצה לחלום יותר'. מאז אין לי כמעט חלומות לא טובים".
התקווה
"אני אומר לאביתר כל הזמן שיהיה חזק, שימשיך לשרוד, שאנחנו חושבים עליו ושולחים לו אנרגיות", מספר עילי. "זה עניין של זמן והוא בבית. יש לו חברים מדהימים שתומכים בו ובנו, אנחנו פועלים הרבה כדי שהוא יחזור, וכשהוא יחזור - שיהיה לו טוב. אנחנו נושמים איתו יחד כל יום".
גם גליה מנסה לתמוך בבנה שבשבי. "כשאני מדברת עם אביתר אני מחזקת אותו, חשוב לי שהוא ידע שאנחנו חזקים ומחזיקים, ושאנחנו יודעים שהוא חוזר הביתה", היא מספרת. "הוא נכנס לשם על הרגליים, והוא יצא משם על הרגליים. אין שום אפשרות אחרת".
