במשך 56 שנה אנחנו מטאטאים אל מתחת לשטיח את סוגיית הליבה של הגדרתנו הלאומית - גבולות המדינה והסכסוך עם הפלסטינים – ומדביקים לה את השם המרשים "ניהול הסכסוך". יחד איתה טאטאנו סוגיית ליבה ותיקה יותר שעימה אנחנו חוששים להתמודד - יחסי דת ומדינה, שאותם כינינו בעבר בנאיביות "הסטטוס-קוו". טאטאנו אותן כי חששנו מעימותים, מפרימת המרקם החברתי וכי הערכנו שאיננו בשלים לגיבוש פתרון. ואולי סתם כי טעינו.
במשך כל אותן שנים, כשהם נסתרים מהעין באפלת השטיח, תססו הנושאים השנויים במחלוקת והצטברו כעס כבוש ותסכולים. בחסות השטיח מתקיים סיפוח זוחל שתוחלתו היחידה היא אפרטהייד, צמח בית גידול לטרור פלסטיני והתפתחו סקטורים חדשים – "נערי הגבעות" ואחרים. תערבבו את כל זה עם אי-השוויון בחלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי הקשור ישירות ליחסי הדת והמדינה, ותקבלו מעיין מתגבר והולך של שנאה ואלימות שמחלחלות לכל תחומי חיינו.
מעת לעת פרצו מתחת לשטיח בעיות נקודתיות, וברוח היצירתיות הישראלית מצאנו להן מגוון פתרונות כגון כבישים עוקפי טרור בגדה, גדר ביטחון שמצלקת את פני הארץ ואת פנינו, תקצוב נדיב לחרדים ושחרורם מנטל ביטחון המדינה תמורת שקט קואליציוני, והפטנט האולטימטיבי - אוסף של הצהרות, הבטחות, תוכניות ויוזמות שנחות על משכבן במגירות שונות.
אלא שבשנים האחרונות הבהירה המציאות שאת הדילמות והמחלוקות שפרצו החוצה כבר אי אפשר לטאטא בחזרה מתחת לשטיח. גם מנהיגי הסקטור המשיחי/לאומני והסקטור החרדי הבינו זאת. לכן הם התקבצו סביב בנימין נתניהו ואריה דרעי, המונעים מאינטרסים משפטיים אישיים, ויחדיו הם מנצלים שעת כושר פוליטית כדי להוביל להכרעה בסוגיות הליבה. הדרך היחידה שלהם לעשות זאת היא באמצעות ריסוק הבלמים המשפטיים המובנים בשיטה הדמוקרטית, ועל חורבותיהם הם ינצלו את הרוב הקואליציוני הנוכחי כדי לכפות הכרעה חד-צדדית. על הדרך הם ימסדו שחיתות, יעמיקו שסעים בעם, יביאו למיטוט מערכות הביטחון והכלכלה והפיכת הנס של מדינה יהודית ודמוקרטית לדיקטטורת אפרטהייד.
אין אפשרות להחזיר את השדים לבקבוק ומתחת לשטיח כבר אין מקום. אפשר להסתכל רק קדימה. דרך המלך שתאפשר המשך קיום של המדינה בצלמה ודמותה של מגילת העצמאות מחייבת בראש ובראשונה עצירה מוחלטת של הליכי חקיקת "הרפורמה המשפטית", ומייד לאחר מכן יש לקיים דיון משותף ומעמיק שיוביל להסכמות באמצעות אותה מילה שאין להזכיר: חוקה.
פעילי ימין תוקפים מפגינים, מוצ"ש באור עקיבא
כן, חוקה. זו שהיעדרה תופס את הנפח הגדול ביותר מתחת לשטיח. בפני דוד בן גוריון ושאר האבות המייסדים ניצבו אתגרים הרי גורל וקשים מנשוא, והם יכלו להם, אך תש כוחם מלהשלים את פועלם האדיר. עכשיו הזמן לחוקה שתהיה מוסכמת על רוב מוצק של הציבור ותשמש מצפן ובסיס להסכמות בדילמות המרכזיות שיעמדו בפנינו גם בעתיד. הדיון הציבורי שיוביל לגיבושה יעמיד במבחן את הנחת היסוד שהרוב המכריע בישראל הינו שפוי וחפץ חיים.
יגידו האומרים: איך ציבור שלא מסוגל להסכים על זוטות-כביכול כגון איסור חמץ בבית חולים או תקציב להתנחלות? ובכן, זה מבחן שחייבים לעמוד בו כי האלטרנטיבות הרות אסון. הציניות, הספקות והחשש שניכשל מובנים, אבל אין לנו את הפריבילגיה לא לנסות. ההיסטוריה שלנו הוכיחה יותר מפעם שגם מה שלא בהכרח נראה ריאלי הוא בר הגשמה. זו משימת חייו של דור 2023, ואם יעלה בידינו לגייס מעט מהאמונה ותעצומות הנפש של דור 1948, גם נצליח.
איל מלמדמכאן והלאה הדרך תהיה עדיין ארוכה, אבל סלולה. על בסיס החוקה תתבצע החקיקה הנדרשת ויוגדרו עקרונות להליכי חקיקה ושפיטה, תוך שמירה על רוח מגילת העצמאות ועיקרון עליונות החוק. תשומת לב מיוחדת תינתן לשיפורים אמיתיים שנדרשים, כגון הבטחת גיוון השופטים בעליון באופן שישקף את הפסיפס החברתי, הקלת העומס על המערכת וקיצור משך הליכים.
ובינתיים אולי אפילו תתייצב הכלכלה, וכנראה שהמילואימניקים ימשיכו להתנדב ולהתייצב. המשטרה תתפנה להילחם בפשיעה ולדאוג לביטחון האזרחים ולא ל"הכלתם". אין אפשרות אחרת. כל פשרה רק תדחה את הקץ למועד מאוחר יותר, ובינתיים ילובו המחלוקות ויתעצמו מיזמי הרס הדמוקרטיה. מהמשבר הנוכחי מבצבצת הזדמנות. ספק גדול אם היא תחזור בעתיד.
- איל מלמד היה ראש אגף במוסד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
