יש רק קטסטרופה גלובלית אחת שבה העולם עוסק ללא הרף כבר שנה וחצי: אתמול (יום ב') הגיע פאנל האקלים של האו"ם כדי להזכיר שזו לא הקטסטרופה המשמעותית ביותר. הקורונה גרמה למוות של מיליונים וכנראה תהרוג עוד מיליונים רבים, ובדרך תחולל נזק כלכלי נרחב, כזה שקשה לכימות. אך היא מחווירה ונראית כמו תופעה כמעט סימפטית אל מול העתיד האפל שציירו אתמול מאות מדענים, שעבדו על דוח מקיף במשך שנים רבות. הדוח הזה הוא כנראה ההזדמנות האחרונה של האנושות להימנע מהפיכת כדור הארץ לתסריט קבוע לסרט אסונות זול; מגפות יהיו הצרה הכי קטנה שלנו.
בתמצית, מדעני האקלים מרחבי העולם אומרים כי ההתחממות האקלימית מצביעה על עלייה של 1.1 מעלות צלסיוס ביחס לעידן הטרום-תעשייתי. שההתחממות הזו היא מעשי ידי אדם, ושאין עוד ספק בכך. שגם אם יופעלו כעת הגבלות דרקוניות על פליטת גזי חממה, לא יהיה ניתן לבלום התחממות נוספת שתגיע עד כדי 1.5 מעלות, גבול עליון שנחשב למנבא הידרדרות חריפה וכעת עלול להישבר. ההתחממות תימשך - בכל מקרה - בשני העשורים הקרובים. רק פעולה חריגה בהיקפה, דרמטית, יכולה למנוע את הקפיצה מעל קו ה-2 מעלות.
מה המשמעות של עליות טמפרטורה כאלה? אירועים דרמטיים כגון ההצפות הקטלניות בגרמניה, שריפות הענק ביוון, גלי החום הקטלניים בקנדה ובצפון אמריקה, הפשרה מאסיבית של הקרחונים באזורים הארקטיים - הם רק רמז לבאות. כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה שלנו היא הגבוהה ביותר מזה שני מיליון שנה. אם העולם לא יתגייס, אם העסקים יימשכו כרגיל, האנושות תחצה את קו ה-4 מעלות והעולם שלנו ישתנה באורח מהותי ובלתי נתפס.
בשני המקרים מדובר במשברים גלובליים, כאלה שאינם מאפשרים לאף מדינה לפתור אותם בעצמה, לבדה. הם דורשים שיתוף פעולה בינלאומי; אך מה שאנחנו מגלים, בקורונה ובמשבר האקלים, ששיתוף הפעולה הוולונטרי לא עובד היטב
הדו"ח קושר בפעם הראשונה בין אירועי האקלים הקיצוניים שראינו — גלי חום, סופות טרופיות אלימות ועוד ובין ההתחממות העולמית, ואומר שסביר שלא היינו רואים כל כך הרבה מקרים כאלה אילולא פליטות גזי החממה. המדענים חוששים מאירועים קיצוניים שלא יהיה מהם חזרה: לא רק עליית פני הים אלא ערעור וקריסה נרחבת של משטחי הקרח בגרינלנד ואנטרטיקה, עניין שיכול להוביל להצפות ענק ופינוי שטחים הקרובים לחופים - לפני תום המאה.
האירועים הנוכחיים והצפויים האלה הם תוצר ישיר של שריפת פחם, דלק וגז לצורך הפקת אנרגיה, והדרישה שהציגו המדענים לעולם ברורה: להפסיק לפלוט מתאן ופחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ובכך להתחיל לאפשר לשינוי האקלימי להיבלם. 14 אלף מחקרים שימשו את המדענים בהמלצות שלהם, שיהדהדו, יצוטטו וכמובן יוכחשו בידי מכחישי שינוי האקלים בשנים הבאות.
בנובמבר אמורים להתכנס נציגי מדינות העולם בגלזגו שבסקוטלנד כדי לדון בהשלכות הדוח, ובמה עושים כעת. באורח ברור, הסכמי פריז לא השיגו רבות ממטרותיהם, והמדע מניף עכשיו את כל דגליו האדומים, דורש שינוי. העניין הוא שלשינוי הזה יש מחיר כלכלי כבד ביותר, כזה שלא ניתן להכחישו. בנובמבר, אלה יהיו כמעט שנתיים למגפת הקורונה, והנזק שנגרם כתוצאה ממנה יהדהד בתגובותיהן של מדינות מתפתחות ועניות שיידרשו לתרום את חלקן להורדת פליטות הגזים - אבל יגידו שלא למות מרעב חשוב להן יותר.
כאן, בעצם, אנחנו חוזרים לקורונה. יש קשר בין המשברים, אף שאין ספק מה האיום הנרחב יותר על קיום האנושות (שינוי האקלים). ההתפשטות של מגפות חדשות אל תוך האוכלוסייה היא תוצאה ישירה של הרס שטחי מחיה של בעלי חיים פראיים, וההתפשטות האנושית שאיננה יודעת שובע.
בשני המקרים מדובר במשברים גלובליים, כאלה שאינם מאפשרים לאף מדינה לפתור אותם בעצמה, לבדה. הם דורשים שיתוף פעולה בינלאומי; אך מה שאנחנו מגלים, בקורונה ובמשבר האקלים, ששיתוף הפעולה הוולונטרי לא עובד היטב. זהו עולם גלובלי, בו פליטת גזי חממה בידי מפעלים שכבר נסגרו, שמייסדיהם כבר מתו ומוצריהם נעלמו מהעולם משפיעים על חייהם של ילדים שטרם נולדו - במדינה אחרת, רחוקה מאוד משם.
בעולם כזה, שבו אדם יכול לעלות על מטוס בבוקר בבייג'ינג ולצאת - תיאורטית, ולפני הקורונה — למסע של ימים רבים בין שדות תעופה בעולם כולו, לא ייתכן שאין גוף בינלאומי שאמור לנטר תחלואה של זיהומים מידבקים ומסוכנים. שאין צוות פקחים שיכול להיכנס לסין בהתרעה של 48 שעות אחרי שנודע על מגפה. ובאותה מידה, אם אכן משבר האקלים הוא הסכנה החריפה ביותר לציוויליזציה האנושית - איך ייתכן שמדינות יעשו, בפשטות, ככל העולה על רוחן?
ובמילים פשוטות יותר: האם ייתכן עולם גלובלי ללא אחריות גלובלית. עד עכשיו, בנושא האקלים (וגם המגפה) התשובה היא שעולם כזה איננו עוד בר קיימא, אם אי-פעם היה כזה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
