יוסי יהושוע וזיו קורן בעזה
(צילום: זיו קורן | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
על הלוח בכיתה מתנוססים שני מספרים ונקודה אחת מפרידה ביניהם: 5.10. חמישה באוקטובר היה היום האחרון שבו התקיימו לימודים בבית הספר היסודי שבו אנחנו נמצאים. זה היה שיעור אנגלית, אבל נראה שגם בשפה הזאת התלמידים והתלמידות חונכו לשנוא, עם ספרי הסתה שהוציא חמאס וצעצועים דמויי קלצ'ניקוב, כי הרי הילדים צריכים לשחק במשהו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במקביל למה שהעזתים מכנים "חינוך", הופעל כאן גם מתחם טרור: דלת היציאה מאחת הכיתות מובילה היישר למחרטה גדולה של רקטות ואמצעי לחימה. עם כל מה שידענו על חמאס לפני 7 באוקטובר, במהלכו ואחריו, מדהים לגלות עד כמה חיי אדם, בהם ילדים וילדות, הם דבר חסר חשיבות בעיני הארגון הרצחני: אפילו בית ספר יסודי הוא מגן אנושי ומפעל נשק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל עכשיו זה כבר לא כיתה ד' או ו' אלא משרד המנהל של בואניש, מפקד גדוד הסיור (גדס"ר) של גבעתי, שמנהל מכאן את החפ"ק של הכוחות הכי קדמיים כרגע ברצועת עזה. הלוחות הופקעו לטובת פקודות ומשימות בעברית, ועל הקירות עצמם צויר מגן דוד. גם כתובות כמו "נקמת דם ילד יהודי עוד לא ברא השטן" ו"ארדוף אויביי ואשיגם לא אשוב עד כלותם" מעטרות את הקירות. ומסביב האש לא מתחשבת בניסיון לראיין את המפקד שאף אחד כבר לא זוכר את שמו הפרטי, זיו, קצין עז נפש שגדל בסיירת גבעתי ושירת גם בדובדבן. הוא מאחרוני המג"דים בצה"ל שחוו לחימה משמעותית, כמו במלחמה הזאת, להבדיל ממבצעים נקודתיים ביהודה ושומרון ואפילו צוק איתן. "כאן זה משהו אחר", הוא אומר.
קשה להסביר כמה בואניש מדייק. אנחנו בלב ליבו של מרחב לחימה מטורף, הכי עמוק ברצועת עזה, מאות מטרים בלבד מבית החולים שיפא. מתחתינו העולם התחתון, תרתי משמע, שמתוכו חמאס מנהל את המלחמה שעליה הכריז עם הפלישה המחרידה ליישובי וקיבוצי העוטף. מסביב טנקים יורים פגזים בקצב מסחרר, ומקלעים כבדים שלא עוצרים לרגע. באוויר מרחפים כלי טיס שצדים מחבלים, ומעל הכול מרחף האיום של טילי נ"ט לעבר הכוח. רק ביציאה נגלה שהיה ירי כזה לעבר אחד הטנקים שאיתו התניידנו. בזמן אמת לא דיווחו לנו עליו. עדיף ככה.
למרבה הצער, זירות לחימה הן לא משהו חדש עבורי: לחמתי בלבנון כחייל ונכנסתי לעזה כעיתונאי בכל המבצעים הקודמים מאז ההתנתקות. בצוק איתן זה קרה עם אותה יחידה ממש, סיירת גבעתי, במפגש שעוד נחזור אליו. ודווקא בגלל ניסיון העבר חובה להגיד את זה: מה שקורה עכשיו במרחק לא ממש גדול ממרכז הארץ אינו דומה לשום דבר אחר. לא באש שצה"ל מפעיל ולא באש של האויב. אם באמצעות גיחה מתוך פירים של מנהרות ואם דרך איומי הצליפה בעומק השטח עצמו, רואים את זה, מרגישים את זה וגם מריחים את זה: מלחמה.
"אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס?" שואל כמה שעות קודם לכן סא"ל עמית לוי, מפקד השיירה, "אתה יודע לאן אנחנו נכנסים?" בעלייה לכלים שייקחו אותנו פנימה, לפגישה עם הגדס"ר, אני תוהה בפניו מאיפה מגיעות השאלות הללו, שהתשובה עליהן מובנת מאליה. "רק לוודא שאתם מודעים לסכנה", משיב סא"ל לוי, "אני חייב לעשות את זה גם כמפקד וגם כבן אדם".
לוי הצליח לערער לי קצת את הביטחון. אני מבקש ממנו להסביר לי מה שונה כרגע ממה שנאמר לי עד כה. הוא פותח את המכשיר המסווג שאצלו בכף היד, שמראה את תמונת הקרב: מיקומים, כוחות ואיומים. "אתה מבין כמה זה עמוק?" הוא אומר, "זה הכי עמוק. שבעה קילומטר מהנקודה שאנחנו נמצאים בה. לפני חצי שעה ירו כאן נ"ט ובאזור הזה יש איום צליפה. כשנגיע יש התרעה ספציפית על המרחב. בקיצור, קח בחשבון שזאת מלחמה. אני את שלי אמרתי".
אבל לוי לא מסתפק בזה וקורא אליו את סגן גלעד שאול, מפקד פלוגה מגדוד 9 של השריון, שיוביל את השיירה פנימה. שאול הוא לא בחירה אקראית: זה הקצין שחטף הכי הרבה טילי נ"ט במהלך הקרבות ומכולם יצא בשלום, בלי עין הרע. תיאורי ההיתקלויות שלו אגביים להחריד: "כאן ירו עליי בכניסה, שם ירו עליי כשעמדתי בציר, אבל שטויות".
את האמת נשמע עוד מעט מבואניש: שטויות זה בטח לא. שאול הוא גיבור אמיתי. מפקד הסיירת אומר שאין סיכוי שלא יקבל בסוף המלחמה צל"ש על אומץ הלב שהפגין בקרבות הראשונים של הגדוד שאליו הוא צמוד עם הטנקים. ובסוף הוא גם זה שהרגיע אותנו: "תעלה לנמ"ר, אני לפניכם עם הטנק שלי ומאחורה טנק נוסף. יהיה בסדר".
השאלה של לוי, "אתה יודע לאן אנחנו נכנסים?" זרקה אותי בבת אחת תשע שנים אחורה, לקיץ 2014, התמרון הקרקעי האחרון של צה"ל בעזה, במבצע צוק איתן. הצטרפתי למח"ט גבעתי דאז אל"ם עופר וינטר, גם אז כדי לפגוש את מפקד הגדס"ר. בקצה, בחרבת חזעה, המתין לנו מפקד הסיירת, רב־סרן בניה שראל ז"ל. לימים התברר שאפילו קצינים בדרג הפיקודי הבכיר לא ידעו כמה עמוק נכנסו הכוחות הסגולים. אבל הפעם, התדריך האחרון לפני הכניסה הזכיר לי במידת הרצינות שלו פחות את צוק איתן ויותר את אמצע שנות ה־90 במוצב ריחן בדרום לבנון.
רס"ן עומר יעקבי צמוד אלינו, חבורת העיתונאים שנכנסה לעזה, בהם הצלם זיו קורן ואנשי חדשות 12, דני קושמרו והצלם אייל בן יעיש. "אם קורה משהו אתם צמודים אליי", הוא אומר ומחלק לנו מספרי ברזל לפני העלייה לנמ"ר, נגמ"ש המרכבה הוא כלי ניוד הכוחות הכי ממוגן שיש לצה"ל להציע. כשהתיישבנו זה מול זה, יעקבי הזכיר לי את המפגש ההוא, בחרבת חזעה. "אין מה להשוות בין מה שעשינו בצוק איתן להיום", הוא אומר, "היום אנחנו מגיעים לאויב למוצבים, למחרטות, לפירים, לכל מה שהוא יצר. והכי חשוב: היום אנחנו מגיעים לאויב הביתה. אנחנו נכנסים לבתים שלהם בדיוק כמו שהם נכנסו לבתים שלנו בשבת השחורה. אנחנו נכנסים פנימה עד שמנצחים".
בקיץ 2014 היה לו תפקיד מוגדר. עכשיו הוא בכלל אמור להיות בבית, בהמתנה לתפקיד הבא שלו, אחרי שהיה סגן מפקד גדוד הסיור. אבל כמו מאות קצינים וקצינות אחרים, מרגע שפרצה המלחמה יעקבי קפץ מיוזמתו. למפקד הגדוד הודיע חגיגית שהוא מצטרף לכל משימה על תקן "סמג"ד ב'", זה שעוזר לסמג"ד בפועל בכל דבר ועניין. "אין מלחמה מוצדקת מזו", אומר יעקבי. "המשפחה שלי מקריית־שמונה חטפו רקטה מלבנון הביתה ופונו מהעיר. אני הולך לומר לך משהו קשה: אני מוכן לשלם בחיי וגם החברים שלי כדי שיחזירו את החטופים וכדי להבהיר לכל האויבים שדבר כזה לא יקרה עוד. אחרת כל אחד מהאויבים יגיד 'בוא נחטוף להם אזרחים'".
אנחנו מתחילים בנסיעה דרומה על ציר החוף. המצלמות המשוכללות בנמ"ר מאפשרות לראות את כל מה שקורה מחוצה לו ב־360 מעלות ובאיכות טובה, אבל אין כמו מראה עיניים וכמובן גם הריח חשוב: אני מנצל את הדקות האחרונות שבהן זה עוד אפשרי ומוציא את הראש כדי לראות את חוף הים של עזה. כשרואים אותו, כחול ושקט, אי־אפשר שלא לתהות איזה חיים היו יכולים להיות כאן ולמה הם בחרו במתקפת טרור אכזרית שהשתתפו בה גם הרבה מאוד אזרחים, שאיבדו בכך את הזכות להבדיל ביניהם לבין הטרוריסטים.
ככל שנכנסים פנימה נחשפים להרס העצום: בתים, מגדלים, מסעדות ואתרים למרגלות חוף הים. במרחב האורבני אפשר לראות מה קורה כשחיל האוויר מופעל כמכונת מלחמה. גם את הריח אי־אפשר לפספס: זה שדה קרב.
סא"ל לוי יורד מעמדת הפיקוד לכמה דקות ומדבר איתנו. גם הוא לא אמור להיות כאן. התפקיד הרשמי שלו הוא בהכשרת כוחות בזרוע היבשה. "המפקדים שלך מחפשים אותך", אני אומר לו והוא צוחק, למרות שזאת לא באמת בדיחה: הוא ניתק את הטלפון עוד מהלחימה בעוטף וגם עכשיו מסרב לצאת עד שהלחימה תסתיים. מפקד ההכשרות כבר צילצל לחפ"ק של גבעתי ודרש להוציא אותו. לוי ממשיך להתעקש שאת תפקיד המטה הזמני שלו מישהו אחר יכול למלא. בפנים, בתור הצל של מפקד הגדס"ר בואניש, הוא יתרום הרבה יותר.
לוי גר בתל־אביב, ובשבת השחורה הוא הבין שמדובר במלחמה וירד לשדרות עם הנשק האישי שלו. "היה לנו שם קרב מטורף", הוא מספר איך לחם לצד שוטרים ואזרחים נגד מחבלי יחידת הנוח'בה שהגיעו ללב העיר. משם קפץ לוי לכפר עזה. "אני נוסע ברכב הפרטי שלי ופתאום מישהו מסמן לי לעצור, ואז אני רואה שאלוף במיל' ישראל זיו קופץ לי לרכב", הוא מספר. "ישראל אומר לי: 'אני בא איתך', ואני אומר לו 'ישראל, תוריד את הראש, יורים פה'. 20 קליעים פגעו ברכב. אחרי שישראל ירד עזבתי את הרכב וחברתי למפקד גדוד 13 של גולני. נלחמנו יחד עד שהגדוד שלנו הגיע".
גם הסיפור של גדס"ר גבעתי מתחיל בשבת השחורה. הם היו בחופשת חג, אבל כשהחל להתברר גודל הזוועה הם היו הראשונים להתארגן ולהגיע כגדוד מסודר, למרות שהיו מפוזרים בכל רחבי הארץ. רס"ן רותם לוי, למשל, התעורר בקמפינג אחרי חתונה של חברים. "הבנתי די מהר שקורה כאן משהו אחר", הוא נזכר, "נסעתי לקחת את הבת שלי מאמא של אשתי ועליתי על מדים. יש לי תיק חירום ברכב. עצרנו להתארגן ביחידה וירדנו להילחם בשדרות ומשם כפר עזה ונחל עוז".
רס"ן לוי נלחם בצוק איתן, וניסיתי להעלות איתו זיכרונות משם, אבל למרבה התדהמה זה לא הצליח. "מחקתי הכול, אבל הכול משם", הוא מגלה. "לא רוצה לזכור. אבל את הטבח שראיתי בשבת ההיא לא אשכח".
גם בחפ"ק של בואניש, כמעט חודש אחרי ובזמן שהאש משחקת איתנו תופסת רצחנית, אי־אפשר שלא לחזור לאן שהכול התחיל. "המח"ט אומר לי שקורה משהו גדול בדרום, זאת מלחמה", הוא נזכר. "חיילים שלי מהעוטף סימסו לי מהבתים שיש מחבלים מחוץ לחלון. בהתחלה לקח זמן לקלוט".
בתור הגדוד שהצליח להתארגן הכי מהר ולהגיע דרומה, המשימה הראשונה שלהם הייתה טיהור שדרות ואחר כך כיבוש מחדש של נחל עוז. "אני חושב עכשיו על זה שקיבלתי פקודה לכבוש קיבוץ ולשחרר אותו. זה בלתי נתפס", הוא אומר. "נכנסתי לנחל עוז כאילו מדובר בתרגיל גדודי ברטוב. עשרות בני ערובה זה לא אירוע שהורגלת אליו ואני בא מיחידה שעסקה בזה (הכוונה לדובדבן – י"י), לא למדנו להתמודד עם טבח". בואניש מבקש בנקודה הזאת לציין את אנשי כיתת הכוננות, שנלחמו בגבורה על הבית ורבים מהם שילמו בחייהם.
הוא יודע שהאחריות למחדל היא לא שלו ושל חייליו, שתיפקדו בצורה יוצאת דופן, הרגו עשרות מחבלים ולמעשה שיחררו את הקיבוץ ממחבלי חמאס. אבל המראות לא נותנים לו מנוח. "שם הבנתי שהאויב הזה אכזר וצריך להכניע אותו", אומר בואניש. "אני לא אשכח את הצעקות של התושבים עליי ועל החיילים שלי. 'איפה הייתם?' הם צעקו ואני התביישתי. הם צדקו. הצבא היה צריך להיות שם. אמרתי להם 'אני לא יודע מה לענות על מה שהיה, אני יכול לעזור לכם בכל מה שיהיה'".
כבר מהשלב הזה, מספר בואניש, החל נוהל הקרב לקראת הכניסה הקרקעית. בזכות הניסיון החטיבתי העצום, גבעתי תמיד נמצאת בשפיץ של המערכה, והסיירת מובילה את השפיץ של המאמץ. "אבל גם האויב לא נערך לזה רק שבועיים", אומר בואניש. "זה לא מה שראינו בצוק איתן: הוא מאורגן וכל לילה יש לנו קרב התקדמות קשה. הם יצאו להתקפות ואיבדתי מ"פ וארבעה לוחמים. אבל אנחנו נלחמים והמסר הכי עוצמתי שקיבלתי ממשפחות שכולות היה שהקורבן ברור להם. הם חיזקו אותי כדי שאשלים את המשימה: 'אל תחשבו על זה, עכשיו תכריעו את חמאס'".
שוב השיחה נקטעת. קשר המג"ד נכנס לחדר ואומר שהמח"ט מבקש אותו בדחיפות: נכנסה התרעה ספציפית במרחב לקראת התקפה של 15 מחבלים. בואניש לוקח את הקשר ומחלק פקודות לכוחות. לזיו הצלם ולי הוא מורה להיכנס לאחד החדרים. אחרי כישלון המודיעין ברמה האסטרטגית, בואניש משבח את המודיעין הטקטי, כמו זה שנכנס עכשיו: "ההתרעות בזמן אמת שאני מקבל מדויקות. אין כמעט פספוסים וחשוב לי להגיד את זה". במקביל, באחד המבנים הסמוכים יש זיהוי של מחבל. בסיטואציה דומה, סביר שבואניש היה מפעיל כלי טיס בלתי מאויש, אבל עכשיו הוא דורש ומקבל מסוק קרב שמבצע ירי מסיבי על המטרה. טנקים יורים פגזים למטרות נוספות ומקלעים כבדים מצטרפים אליהם. פטריית עשן נראית מטווח קרוב.
מה אופי הפעולה, אני שואל את בואניש. "אנחנו חונקים את חמאס", הוא משיב. "פוגעים בכל התשתיות שלהם והורגים מחבלים. הכנסנו אותם ללחץ מתחת לקרקע. אנחנו יודעים להגיע טוב יותר לפירים. זה לקח זמן ללמוד ושילמנו מחיר יקר מאוד־מאוד. זה לא זבנג וגמרנו. אבל בכל מרחב שהגענו אליו – הכנענו אותם. זו האמת הצבאית. ההריסות מקשות עלינו בלחימה ובמציאת הפירים, אבל מוצאים לזה פתרון.
"האתגר", הוא מוסיף, "זה לא רק לתקוף את חמאס אלא גם לאבטח את עצמך 360 מעלות, וזה לא פשוט, אבל למדנו לעשות את זה טוב יותר. קשה להם לזוז. אנחנו רואים בחמאס סירובי פקודה, רואים מחבלים בורחים. זה משהו שלא ראינו בהתחלה".
הבעיה פתירה?
"חד־משמעית. אני לא מדינאי, אבל במגרש שלי, הצבאי, כן. אני מקבל משימות ברורות, הן לא תמיד קלות ומחייבות להפעיל את הראש. אבל אנחנו נגיע אליהם, אחד־אחד, עד כמה שייתנו לנו לעבוד. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יחיו כאן בשלום, אנחנו חייבים לפתור את הבעיה. אי־אפשר לגלגל אותה הלאה. אני לא צורך תקשורת ולא מעודכן במה שקורה בחוץ, אבל בעיניים שלי, מאז יום שבת השחור הפכנו את הקערה. יש לי פה לוחמים מגיל 19 עד 45 ואתה לא מבחין ביניהם. הם לא ישנים כמעט. יש לנו דור מיוחד, עם לוחמים שביצעו חילוצים תחת אש וחיבור לעם ישראל. אלה אנשים שאני גאה בהם, גיבורים שהגנו בגוף שלהם על החברים שלהם".
ביציאה מהחדר של בואניש אני פוגש את סרן (מיל') מתן חורש. גם בפעם הקודמת שנפגשנו זה היה כאן, בעזה, בבית שעליו השתלטה הסיירת בפיקודו של בניה שראל ז"ל. חורש היה אז סגן משנה צעיר, בוגר טרי של קורס קצינים. גם אז המשימה הייתה לאתר פירים של מנהרות, אבל גם הוא אומר שאין מה להשוות: לא בכמות המנהרות ולא בהתנגדות של האויב.
חורש הוא גם זה שנכנס עם סגן איתן פונד למנהרה האפלה שאליה נחטף חברם, סגן הדר גולדין ז"ל, ב"יום שישי השחור" של רפיח. הוא קיבל את צל"ש האלוף על הפעולה הזאת, ולכן איש לא היה מופתע שגם הפעם התנדב להגיע כמילואימניק. "איפה שיש לחימה, חורש מגיע", אומר אל"ם אלי ג'ינו, מי שהיה המפקד שלו בצוק איתן והיום מנהל את החפ"ק הקדמי מבחוץ.
חורש בן 32 היום, ואת שירות הקבע שלו סיים לפני כשלוש שנים. רק לפני חודשיים נולדה לו בת ולפני חודש הוא עבר לבית חדש בהתנחלות ברוכין. "את שניהם כמעט לא הספקתי לראות", הוא אומר. המלחמה החזירה אותו לאותו יום שישי ברפיח, שעליו כתב את הספר "המנהרה". "אני מנסה לסייע עד כמה שניתן מהניסיון שלי איך להתמודד עם מטענים, ירי צליפה ופירי מנהרות, וגם עם האובדן של חברים תוך כדי מלחמה", הוא מספר על השיחות שלו עם דור הלוחמים הצעיר.
בכלל, סיפורים יוצאי דופן מסתובבים באזור הזה כמו הקליעים ששורקים. רס"ן רון בלוכוב מגדוד צבר, למשל, פשוט ברח מבית החולים ברזילי אחרי שחטף שני כדורים ביד. "לפני יומיים הייתה היתקלות ממש בכניסה לשטח הבנוי, בפאתי מחנה שאטי", הוא מספר, "יצאתי לברזילי, טיפלו בי ואני נכנס חזרה לגדוד. הרופאים אמרו לי להישאר, וגם אמא שלי והארוסה שלי לא היו מוכנים שאכנס שוב, אבל הם לא יעצרו אותי. אני חוזר להיות עם הלוחמים שלי כי זה המקום הכי נכון".
בלוכוב כבר צבר הרבה מאוד ידע באמנות עשיית ההפך ממה שאומרים לו. "הייתי ילד קצת מופרע, בלי מסגרת, וגם עברתי על החוק", הוא מספר, "אפשר לקרוא לי ילד עבריין לשעבר, שהתעסק עם סמים. ואז החלטתי להתגייס. נלחמתי נגד המערכת. הצטרפתי לפרויקט 'אחריי' ולמועדון נוער שיכין אותי לגיוס. מחקתי את התיקים הפליליים והתגייסתי לגבעתי. יצאתי לקורס קצינים מוקדם, הייתי מ"פ, קצין מבצעים וסמג"ד. נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה בחיים, שם הצעתי נישואים לחברה שלי. ואז התחילה המלחמה וחזרתי בטיסה מיוחדת, ישר לגדוד".
הלוחמה האינטנסיבית של גבעתי מלווה גם באבידות קשות ורבות. בסיירת, למשל, איבדו חמישה לוחמים מאז תחילת הפעולה. שניים מהם, סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל וסמ"ר רועי וולף ז"ל, היו בפלוגת העורב, שעליה מפקד רס"ן משה צבי נריה מתל־אביב. "היינו יחד באותו מבנה אחרי הפעולה במוצב 17 של חמאס", מספר נריה. "התחיל ירי פצצות מרגמה ונתתי פקודה להתקפל. סיימנו לקפל את הציוד ואז חטפנו טיל נ"ט. אני ועוד לוחם שרדנו בנס, ואז התחיל קרב חילוץ תחת אש וכולם נלחמו כמו גיבורים. כמו מכונות. כולם בשביל כולם. לביא היה הקמב"ץ שלי, החייל שהכי אהבתי בפלוגה. רועי היה הלב של הסיירת. פינינו אותם והמשכנו להילחם"
ההתקלות השנייה הייתה ארבעה ימים לאחר מכן, שם התגלתה גבורתו של מפקד פלוגת החבלה רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל, שנהרג עם שני חייליו, סמ"ר יונדב לוינשטיין ז"ל וסמ"ר גלעד ניצן ז"ל. "היה לנו זיהוי ואמרתי ליהודה ללכת לבדוק", מספר בואניש. "הוא הותקל ביציאה. הוא עלה מולי בקשר ואמר 'קודקוד, אני פצוע, הותקלתי ממזרח'. בזכותו ידעתי תוך דקה איך להגיע למחבלים, וכל זה הוא עשה כשהוא גוסס. הם מנעו פגיעה קשה בכוח: בקור רוח הוא הכווין את הכוחות אחרי שלושה כדורים. שני צוותים שלו סגרו את האירוע כשהרגו את המחבלים. הוא מנע אסון גדול הרבה יותר".
התיאורים האלה לא נגמרים. מבלי להגזים ולו במעט, רוח הלחימה בעזה חורכת את העננים. הלוחמים חדורי מוטיבציה ומעניין אותם רק דבר אחד: להתקדם ולהביס את חמאס. ניכר שהמראות הקשים בנחל עוז השפיעו עליהם, מה שגם עוזר להם לסגור תכף שבועיים בלי הפק"ל החשוב ביותר של זמננו: הטלפון הסלולרי. על מקלחת בכלל אין מה לדבר. שאלתי חלק מהם מה יעדיפו: מקלחת או טלפון. אתם בוודאי מנחשים את התשובה.
הם אוכלים מנות קרב, הרבה קופסאות טונה, לחמניות וחטיפי חלבון. היה נראה לי שאפשר ונכון להכניס גם ללוחמים בקצה חמגשיות או איזה שניצל בלחמנייה. אבל אפילו לוחם אחד לא התלונן. פעם בכמה ימים הם מקבלים מדים חדשים שנכנסים בשיירות. המדים הישנים יוצאים לכביסה, והגברים הצעירים האלה נשארים בפנים, בידיעה ברורה שייתכן שאת הנסיעה החוצה שאותה אני עושה עכשיו, בדרך למקלחת, לאוכל חם, לשנת לילה מתוקה, הם כבר לא יעשו. אין לנו אלא להיות ראויים להם.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.23
