נתחיל במספרים: נכון לרגע זה יש בעולם כ-1.4 מיליארד פרות. פרה אחת לערך על כל חמישה בני אדם. קצת יותר ממיליארד הן פרות לבשר. השאר, כ-300 מיליון, הן פרות לחלב, שגם הן, כידוע, מסיימות את חייהן הבלתי נסבלים בבית המטבחיים או על שולחן האוכל שלנו.
30 אחוזים משטח העולם מוקדש למרעה, והשטחים גדלים והולכים ככל שצריכת הבשר עולה. מדובר בתהליך הכרוך בחיסול בתי גידול טבעיים תוך הכחדה פרועה של מינים ופגיעה בלתי הפיכה במגוון הביולוגי. לזה יש להוסיף זיהום מתמשך של מקורות מים בחומרים שמקורם בתעשיית המזון מן החי, למשל בדשן חנקני.
כל פרה אוכלת בממוצע כ-40 קילו מזון ביום ושותה כ-45 ליטר מים. ובחישוב אחר: פרה לבקר, שאורך חייה העגומים הוא כשלוש שנים, מכלה כ-8,500 קילו מזון, ושותה שלושה מיליון ליטר מים. רוצה לומר: כדי ליצור קילו אחד של בשר, או נניח חמישה סטייקים לחבר'ה, צריך להשקיע 15 אלף ליטר מים, או, למי שלא אוהב סטייק, 3,000 ליטרים לכל המבורגר.
כ-20% מכלל פליטת גזי החממה מקורם בבקר. פרה ממוצעת פולטת כ-150 ליטר גז ביום, וזה לפני שדיברנו על פליטת הפחמן הדו-חמצני בתהליך הייצור ושינוע הבשר על פני הגלובוס
ומכאן להתחממות כדור הארץ: כ-20% מכלל פליטת גזי החממה – יש הטוענים שמדובר כבר בכ-23%, כמעט רבע מסך כל הפליטות – מקורם בבקר. פרה ממוצעת פולטת כ-150 ליטר גז ביום, וזה לפני שדיברנו על פליטת הפחמן הדו-חמצני בתהליך הייצור ושינוע הבשר על פני הגלובוס. רק לישראל הקטנה מגיעים כל שנה כ-250 אלף עגלים צעירים, דחוסים בתנאים זוועתיים באוניות משא, דורכים זה על זה, טובעים בצואה של עצמם, כשחלקם נחנקים למוות בצפיפות הנוראית.
אם ישראל - אגב, במקום ה-13 בעולם בצריכת בשר בקר לנפש, ומקום חמישי בעולם בצריכת בשר עופות - הייתה רוצה לספק את צורכי הקרניבורים בכוחות עצמה, צריך היה להקדיש לכך כ-70% משטחי המדינה. ועדיין, אף שגידול הבקר מהווה רק כ-22% מתעשיית המזון מן החי בישראל, הוא אחראי ל-82% מפליטת גזי החממה.
במילים אחרות, הפרה הממוצעת הייתה לוקחת בהליכה עם שתי רגליים קשורות מקום ראשון באולימפיאדת חוסר היעילות האנרגטית, וניצול לא סביר של משאבי כדור הארץ. בדיוק כמו שההפך מכך הוא הנכון במה שנוגע למקורות חלבוניים מן הצומח הידידותיים לסביבה פי עשרות מונים.
ומשכל זה נאמר, אי אפשר לסיים בלי להקדיש כמה משפטים גם להיבט המוסרי. "חיות משק חוות הנאה ועצב, התרגשות ודחייה, דיכאון, פחד וכאב", כתבה ג'יין גודול, חוקרת ואישה עם לב ענק, לא על השימפנזים שאחריהם עקבה עשרות שנים, אלא על חיות המשק. בעלי חיים שמיליארדי אנשים בעולם מכירים רק לפי הנתחים שהם בוחרים באטליז. היא כתבה ש"הן הרבה יותר מודעות ואינטליגנטיות ממה שדמיינו אי-פעם, ולמרות שהם גדלים כעבדים הם יצורים אינדיבידואליים בפני עצמם".
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלצ'רלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, כתב כי "אין הבדל מהותי בין העולם המנטלי של בעלי חיים מפותחים לזה של בני אדם". כך, הופכות אותן חיות לקורבנות חסרי אונים לקהות החושים, לנהנתנות היהירה והאכזרית של המין האנושי. ואת זה יודע לא רק כל רפתן, אלא גם כל אורח מזדמן ברפתות הענק ששמע איך הפרה בוכה, רגע אחרי ההמלטה, כשהרפתנים החרוצים ממהרים לגזול ממנה את העגל הרך, עוד קודם שהספיק להתרומם על רגליו. כולאים אותו מטרים ממנה, בכלוב של מטר על מטר, שיגדל טיפה לפני שיהפוך ל"עגל חלב" בקצבייה. כדי שהפרה-האם תראה ותשמע אותו, ותבכה אליו ותמשיך לייצר חלב במחשבה תמימה שאולי מישהו ייתן לה להניק אותו.
כצמחונית, אני משתדלת לא להיסחף לתוך המסגרת המיסיונרית, רק שיחד עם ההתייחסות המתבקשת לנזקים האקלימיים הקשים הכרוכים בגידול הבקר קשה להתעלם ממשפט נוסף שאמרה האישה הנפלאה הזו, ג'יין גודול: "מי יטען עבורם אם אנחנו נשתוק?". אז אם לא בטובתם, לפחות בטובת הדורות הבאים.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
