אבישי שושני, שיחגוג בקרוב 50, הוא הלוחם המבוגר ביותר שנפצע בקרבות בעזה. הוא מנכ"ל חברת הייטק, נשוי ואב לארבעה, מתוכם תאומים בני 21 המשרתים בשירות סדיר, אחד מהם אף לחם במקביל אליו בעזה, ומתגורר בהושעיה שבגליל. הוא עושה מילואים 30 שנה בחטיבת הנגב בגדוד 9217 פלוגה ב', כשבעשר השנים האחרונות הוא מתנדב מרצונו.
שושני: "ב-7 באוקטובר היה חג שמחת תורה, יום הולדתם של התאומים שלי. אני הולך לבית הכנסת, נגמרות ההקפות של שחרית ואני רואה הסתודדויות. אני חוזר הביתה ורואה שהבן נדב עלה על מדים, ועידו לוקח אותו טרמפ. אני מדליק את הטלפון ומקבל הוראה להגיע לצאלים. שלושה שבועות אנחנו מתאמנים. בפלוגה שלי, רובם המכריע הם בגיל של הילדים שלי. הם מתייחסים אליי כמו האבא של הפלוגה".
שושני נפצע בקרב עם מחבלים בבית חאנון, שבו גם נפל סרן במילואים עמרי דוד ז"ל, שהיה סמ"פ. "אנחנו מתקדמים לעבר בית חדש, מסיימים את ההשתלטות ואז חובר אלינו כוח של מספר לוחמים של החוליה הרפואית ושל החוליה של עמרי. אני יושב עם המ"פ יקיר בקומה העליונה ושומעים יריות וקריאות שיש פצועים. כשאני יורד אני רואה חברים פצועים. אני חוטף שני כדורים, אחד בכל רגל, וצונח. אני מרגיש את אחד מכל הכדורים האלה: נכנס, פוגע לי בעצם ויוצא עם שריקה. אני מבין שעדיין יורים ואני צועק שעדיין יורים ושלא יבואו. כיוון שאף אחד לא בא לעזרה אני מנסה בכוחות עצמי להיכנס לבית. זה היה קשה, במשך כמה דקות ניסיתי לזחול עד שהתקרבתי מספיק והחברים שלי משכו אותי פנימה. למזלי היה שם את הפרמדיק והוא ניהל את האירוע".
במקביל לשושני האב נלחם גם בנו, שמשרת בשריון, באזור אחר בעזה. "הבן שלי כבר עמד להשתחרר ולפני המלחמה הוא חתם קבע. הוא היה חלק מהכוחות שהיו במרכז הרצועה, ויצא שלחמנו במקביל כשבועיים ביחד. אני יודע שלאישתי המצב שבו היה לה בן בעזה ובעל פצוע בבית חולים הוא באמת מטורף, אבל לשמחתנו, השבת סוף-סוף היינו כולנו יחד בהושעיה, לראשונה מאז אותה שבת".
שושני, שכאמור נפצע ברגליו, לא יכול לדרוך עליהן ומעביר את השיקום בתל השומר. "אני בשיבא בשיקום, יש שם מחלקה שמטפלת בפצועי המלחמה. אני כמובן הכי מבוגר שם. כנראה המקום הכי טוב בארץ להחלים בו. עברתי ניתוח ברגל שמאל, הכניסו לי ברזל, וברגל ימין הפגיעה במקום יחסית קל. יצאתי בזול. אבא של עמרי בא לבקר אותי אחרי השבעה במחלקה. אני לא יודע איך הוא היה מסוגל לעשות את זה. בכינו כמו תינוקות".
על אף שלחם וחילץ את חבריו תחת אש שושני לא מרגיש גיבור, ואף חולם לחזור להילחם. "אני ממש רוצה לחזור, מקווה מאוד שאהיה כשיר לזה. 13 שנה אני רץ, אני רוצה לחזור לרוץ ולהילחם. אני לא מרגיש גיבור. גילינו שיש הרבה אנשים בעם שהם אנשים 'רגילים' עד שצריך מהם משהו מעבר. כל סיפור שאתה שומע במחלקה אלה סיפורים לא הגיוניים. זה פשוט מטורף מה שגילינו ב-7 באוקטובר. בתור אנשים יש לנו כוחות בלתי נדלים".
