מכונית חלפה, החלון שליד מושב הנהג ירד, והגבר שישב בו ירק לעבר שתי ילדות קטנות שעטו חיג'אב. "טרוריסטיות!", הפטיר לעברן.
זה היה בשנת 2001, רק שבועות אחדים אחרי שמגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי קרסו. שהאנה חניף בת ה-10 ואחותה הקטנה היו באותה העת בדרכן מהמסגד המקומי לביתן בברוקלין, והן נתקפו בהלה ונמלטו על נפשן.
המטוסים מתרסקים, המגדלים קורסים: פיגועי 11 בספטמבר
19 צפייה בגלריה
עם דגל ארה"ב בתור חיג'אב. "הגנתי על הערביות שלי, והצגתי לראווה את האמריקניוּת"
(צילום: shutterstock)
גם עכשיו, כשאמריקה מציינת 20 שנה לפיגועי 11 בספטמבר, חניף עוד זוכרת את ההלם שאחז בה באותו הרגע, את הבלבול שעוררה בה המחשבה שמישהו יכול להביט בה, בסך הכול ילדה, ולראות בה איום. "אלה לא מילים יפות, אלה מילים של אלימות, של סכנה", היא אומרת. "המטרה שלהן הייתה לעורר זעזוע בקרב מי שהמילים האלה מופנות אליו".
מוסלמים אמריקנים רבים גדלו כמו חניף תחת צילם של פיגועי 11 בספטמבר. חוסר האמון והחשד כלפי מוסלמים בארה"ב אמנם לא התחיל במתקפת הטרור ההיא, אבל המתקפה ללא ספק הגבירה אותם דרמטית. אם קודם לכן היו המוסלמים בארה"ב רגילים לספוג התעלמות או לכל היותר הטרדות ומעשי אלימות קלים יחסית, הרי שהפיגועים גררו לפתע את הקהילה המוסלמית האמריקנית על שלל גווניה לאור הזרקורים, על כל המשתמע מכך.
המוני מוסלמים בארה"ב התמודדו לפתע עם עוינות, מצאו עצמם תחת עין בוחנת, נתקלו בחוסר אמון ובחשד, והתעמתו עם שאלות שהופנו אליהם בנוגע לאמונתם המוסלמית ולמידת האמריקניוּת שלהם. למרות הקושי, בין המוסלמים האלה היו מי שמצאו דרך לצמוח, להילחם בדעות קדומות, לשלב כוחות ולגבש נרטיבים שונים בנוגע לזהותם, שהבדלים דקים ביותר מפרידים ביניהם. לאורך התהליך הזה הם בנו גשרים, קראו תיגר על סטריאוטיפים ויצרו לעמם מרחבי פעולה חדשים.
חניף, הילדה קטנה שספגה את היריקה, הייתה אחת מהם. היא כינסה כמה מחבריה לשכונה, ובן דודה, שהיה מבוגר מהם, עזר להם לנסח מכתב לנשיא דאז ג'ורג' בוש הבן ולבקש ממנו הגנה. "אני בת ה-10 לא הייתה נאיבית או צעירה מכדי להבין את המצב, ידעתי היטב שלמוסלמים נשקפת סכנה. העובדה שתליתי דגל ארה"ב בחלון או נולדתי בברוקלין לא הפכה אותי לאמריקנית יותר בעיני אחרים. כשכתבנו את המכתב, ידענו שנהפוך ללוחמים עבור הקהילה הזו".
עם הזמן פיתחה חניף את הנחישות לקום ולדבר בשם עצמה ובשם אחרים, והפכה לפעילה חברתית. בבחירות הקרובות היא צפויה לזכות במושב במועצת העיר ניו יורק, ומשם היא מתכוונת להמשיך במאבקה.
הבידוק בנמל התעופה: "היו לי דמעות בעיניים"
כשאדם בוחר להיות לוחם, כפי שעשתה לדבריה חניף, לעתים קרובות הבחירה הזו נושאת איתה מחיר, והוא כולל פצעים שאינם נעלמים במהרה. איסחאק פתהאן בן ה-26, למשל, עוד זוכר את הפעם ההיא שבה ילד אמר לו שהוא נראה כועס – ותהה אם הוא הולך לפוצץ את בית הספר שלהם בקונטיקט. הוא זוכר גם כמה חסר אונים הרגיש כשבשובו לארה"ב מסמסטר במרוקו במהלך לימודיו בקולג' הוא נלקח הצדה בנמל התעופה כדי להשיב על שורה של שאלות נוספות, כאלה שאנשים אחרים אינם עוברים בדרך כלל. הסוכן בנמל התעופה חיטט בחפציו, בהם מחשב נייד שבו שמר מגזין כלשהו, והחל לקרוא בו. "אני זוכר שחשבתי לעצמי, 'היי, אתה חייב לקרוא את זה?'", הוא אומר. "הסוכן פשוט נתן בי במבט כזה של 'אתה יודע, אני יכול לקרוא מה שאני רוצה במחשב שלך. מותר לי כאן הכול'. ובנקודה הזו, אני זוכר שהיו לי דמעות בעיניים. הייתי לגמרי חסר אונים".
פתהאן לא היה מסוגל להשלים עם המציאות הזו. "אתה הולך לבית הספר עם אנשים אחרים מרקעים שונים, אתה מבין איזו הבטחה גלומה ברעיון של ארה"ב, ואז כשאתה רואה שבחיים האמיתיים ההבטחה הזו לא מתממשת – זה טובע בך את הרצון לעזור לתקן את זה", הוא אומר.
כעת עובד פתהאן כמנהל הסניף של ארגון "הרשתות האיסלאמיות" באזור מפרץ סן פרנסיסקו, שם הוא מקווה לעזור לדור הצעיר לפתח ביטחון רב יותר בנוגע לזהותו המוסלמית. "תמיד ראיתי ב-11 בספטמבר את אחד הרגעים המכוננים ביותר בחיי ובחייהם של אמריקנים מכל גוני הקשת", הוא אומר. "התוצאות של הפיגועים הן שגרמו לי לעשות את מה שאני עושה היום".
מסומליה לוושינגטון: "זו גם המדינה שלנו"
התוצאות הן גם שהניעו את שוקרי אולו לעשות את מה שהיא עושה – להתמודד על תפקיד בבחירות הקרובות למועצת המחוז שבו היא גרה במדינת וושינגטון. אולו נולדה בסומליה, ברחה עם משפחתה ממלחמת האזרחים שם וחיה במחנות פליטים בקניה במשך שנים, לפני שהגיעה לארה"ב בגיל 10. היא ומשפחתה השתקעו בבניין דיור ציבורי שוקק חיים בעיר קנט שמדרום לסיאטל, ושם דיירים ממדינות שונות הצליחו לתקשר זה עם זה למרות פערי השפה והתרבות. הם ביקשו מלח האחד מהשני, השגיחו אלה על ילדיהם של אלה, ובסביבה הזו אולו הרגישה שהיא פורחת.
ואז הגיע 11 בספטמבר 2001. אולו זוכרת כמה מבולבלת חשה כשמורה שאלה אותה "מה אתם עושים?", כשכוונתה כנראה למוסלמים, אבל היא זוכרת גם את מילותיהם היפות של אנשים אחרים – כאלה שידעו לומר לה כי אין זו אשמתה או אשמת המוסלמים ככלל, וכי מחובתם לוודא שהיא מרגישה בטוחה.
מוסלמים רבים, בהם אולו, התמודדו לאורך תהליך ההתבגרות שלהם עם משברי זהות הקשורים בדת ובאמונה. "שאלתי את עצמי מי אני, שאלה שאני חושבת שהרבה אנשים צעירים שואלים את עצמם בחיים באופן כללי, אבל עבור אלה מאתנו שחיים בצומת שבו מצטלבים שנאת שחורים ושנאת מוסלמים זה באמת קשה", היא אומרת.
19 צפייה בגלריה
פעילים חברתיים מוסלמים רצים לתפקידים בקלפי. מוסלמית מצביעה בארה"ב
(צילום: shutterstock)
כך או כך, החוויה שלה מהימים שאחרי 11 בספטמבר עזרה לה לגבש את זהותה: כעת היא מתמודדת על מושב במועצה המקומית של מחוז קינג, ורואה בעצמה שליחה עבור מוסלמים ומיעוטים. "הרבה צעירים שיש להם שלל זהויות הרגישו שהם לא שייכים לכאן, שהם לא רצויים כאן", היא אומרת. "אני הייתי אחת מהם, אז אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לוודא שרבים יותר מבינינו יידעו שזו גם המדינה שלנו".
אני מוסלמי וחייל מארינס – בבקשה, תשאלו
אחרי פיגועי 11 בספטמבר, חלק מהמוסלמים בארה"ב ניסו להפריך תפיסות שגויות בנוגע לדת ולאמונה שלהם על-ידי יצירת קשרים אישיים. הם ישבו לכוס קפה או לארוחה עם זרים, והסכימו לקבל מהם מטר של שאלות בשלל נושאים – החל בעמדות האיסלאם לגבי נשים וישו ועד למאבק בקיצונים.
19 צפייה בגלריה
"פשוט תשאלו". שלט על מכוניתו של שמס המזמין אנשים לשאול אותו שאלות על האיסלאם
(צילום: AP)
אחד מהמוסלמים האלה הוא מנסור שמס, שנסע ברחבי ארה"ב עם שלט שעליו נכתב "אני מוסלמי וחייל מארינס, תשאלו אותי כל דבר". היה זה חלק מהניסיון של שמס, בן 39 כיום, ללמד אמריקנים אחרים על האיסלאם ולהתמודד עם השנאה באמצעות דיאלוג. שמס שירת בחיל הנחתים משנת 2000 עד 2004, והוא מספר שכמה מחבריו לנשק כינו אותו באותה תקופה בשמות כמו "טליבאן", "טרוריסט" ו"אוסמה בן לאדן".
שמס היה מעדיף שלא יהיה צורך בפעילותו זו, אבל חש אחריות לחלוק עם הציבור את הנראטיב שלו, שלדבריו רבים מהאמריקנים אינם מכירים. אחד האירועים הזכורים לו יותר מכול הוא מפגש עם סטודנטים באוניברסיטת ליברטי בווירג'יניה, מוסד אקדמי נוצרי, בשנת 2019. הוא מספר שחלק מהסטודנטים שנפגשו איתו שם עדיין מתקשרים אליו כדי לשאול שאלות על האיסלאם: "יש אהבה וכבוד הדדיים", הוא אומר על היחסים איתם.
19 צפייה בגלריה
אחת הגישות: לאחד מאבק עם שחורים ומיעוטים אחרים. שמס ותמונות משירותו במארינס
(צילום: AP)
אחמד עלי אכבר, בן 33, הגיע למסקנה שונה מזו של שמס. מעט אחרי 11 בספטמבר כמה אנשים מהקהילה שלו במישיגן ארגנו כינוס בבית ספר, ובו הוא ותלמידים אחרים דיברו על האיסלאם והמוסלמים. אכבר שפך את לבו, אבל הוא זוכר שחש מבוכה לנוכח חלק מהשאלות: "איפה בן לאדן? מה המניע למתקפת הטרור?", שאלו שם. "איך אני אמור לדעת איפה אוסמה בן לאדן?", הוא אומר היום. "הייתי ילד אמריקני".
התקופה ההיא הותירה באכבר את התחושה שניסיון לשנות את דעתם של אנשים איננו תמיד דבר יעיל, ושיש מי שפשוט אינם מוכנים להקשיב. במרוצת השנים החל לאמץ את הרעיון של יצירת קשרים מסוג שונה: "המאבק שלנו על זכויות האזרח שלנו קשור למאבקן של קהילות אחרות שנדחקות לשוליים", הוא אומר, ומדגיש את הצורך לפעול גם עבורן. זהו אחד הרעיונות המרכזיים של התנועה הפרוגרסיבית המתחזקת בארה"ב: תנועה זו חותרת לשילוב כוחות בין כלל האוכלוסיות המופלות-לכאורה – משחורים ומוסלמים, דרך לטינים ואסייתים ועד נשים ולהט"בים – כדי לאלץ את הקהילות ה"פריבילגיות", ובראשן גברים לבנים משכילים, לשפר את מצבם של המדוכאים.
הגזענות מבית: להיות מוסלמי שחור
דבי אלמונתסר, מורה ופעילה ממוצא תימני המתגוררת בניו יורק, מסבירה כי יש מוסלמים שפיגועי 11 בספטמבר גרמו להם לחשבון נפש מסוג אחר: הם העלו בקרבם שאלות הנוגעות לשוויון הגזעי בתוך הקהילה המוסלמית עצמה, בכלל זה היחס למוסלמים שחורים.
אלמונתסר מסבירה כי רבים מהמהגרים שהגיעו ממדינות ערב ומדרום אסיה באו לארה"ב מתוך רצון להגשים את "החלום האמריקני" ולהפוך לרופאים, לעורכי דין וליזמים, "אבל אז הגיע 11 בספטמבר והם הבינו שצבע העור שלהם חום ושהם בני מיעוטים, וזו הייתה קריאת השכמה אדירה עבורם".
חלק מהמתחים הגזעיים האלה ניכרים בקהילות מוסלמיות בארה"ב גם כיום. ההפגנות נגד הגזענות ולמען שוויון שפרצו בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, למשל, אמנם הוציאו מוסלמים רבים לרחובות כדי להפגין נגד ההתנכלות למיעוטים, אבל הן הציתו גם דיון בנוגע ליחס של המוסלמים עצמם לבני גזעים שונים בתוך קהילתם.
"כמוסלמי אפרו-אמריקני, המאבק שלי באמריקה עדיין סובב את הסוגיות של גזע וזהות", אומר האימאם עלי אקיל ממרכז התרבות המוסלמי-אמריקני בנשוויל, טנסי. "כשאנחנו הולכים למרכזים איסלאמיים ואנחנו צריכים להתמודד עם אותו כאב שאיתו אנחנו מתמודדים בעולם שבחוץ, זה די מייאש אותנו, כי אנחנו תחת הרושם המוטעה שבאיסלאם אין פילוג גזעי ואתני כזה".
מול הכיתה בחיג'אב עם דגל ארה"ב
אמירה אחמד, בת 17, נולדה אחרי הפיגועים ומרגישה שהיא הושלכה אל תוך מאבק שלא היא יצרה – נטל שהונח על כתפיה למרות שלדבריה היא "אמריקנית בדיוק כמו כל אחד אחר". אחמד זוכרת איך לפני כמה שנים, כשבבית הספר שלה בווירג'יניה ערכו טקס זיכרון לפיגועי 11 בספטמבר, היא הרגישה שתלמידים נועצים מבטים בלתי-פוסקים בה ובחיג'אב שלה, עד כדי כך שרצתה להימנע מהגעה לטקס בשנה שלאחר מכן.
כשאמה הדפה את הרעיון הזה, אמירה החליטה במקום זה להתגאות באמריקניוּת שלה ולהשתמש בה כאמצעי הגנה: היא עטתה כיסוי ראש שעוצב כדגל ארה"ב, ועלתה לנאום כך מול חבריה ללימודים. היא דיברה על הצורך לכבד את חייהם של מי שמתו בארה"ב ב-11 בספטמבר, אבל גם את חייהם של עיראקים שנהרגו במלחמה שאליה יצאה ארה"ב ב-2003. היא חשה שבאותו יום הגנה על זהותה הערבית והמוסלמית בעודה מציגה לראווה את זהותה האמריקנית, ולדבריה היה זה רגע רב-עוצמה.
ובכל זאת, אמירה מקווה שהילדים שייוולדו לה בעתיד לא ירגישו צורך להוכיח שהם שייכים. "הילדים שלנו יהיו כאן הרבה אחרי העידן של 11 בספטמבר", היא אומרת. "הם לא צריכים להמשיך להילחם על זהותם".
אם להסתמך על סקר שפרסמה סוכנות הידיעות AP לקראת יום השנה ה-20 למתקפת הטרור, נראה שלאמירה מצפה עוד עבודה רבה. לפי הסקר הזה, גם כיום ל-53% מהאמריקנים יש עמדה שלילית על האיסלאם, ורק ל-42% יש עמדה חיובית לגביו. הנתון הזה עומד בניגוד מוחלט לעמדת האמריקנים בנוגע לנצרות וליהדות: אותן רוב המשיבים רואים בחיוב.
