מ"פ השריון סרן בר זונשיין, מגיבורי קרבות ההגנה על עוטף עזה במהלך מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, סיפר אתמול (שלישי) על נוהל חניבעל שביצע באותו בוקר עם צוות הטנק שלו באזור כיסופים, ובמסגרתו הם ירו לעבר שני כלי רכב של חמאס שהיו בדרכם חזרה לרצועה עם חיילים או גופות שנלקחו בשבי. סיפור הקרבות יוצא הדופן של סרן זונשיין נחשף בטור של נדב איל ב-27 באוקטובר ב-ynet וב"ידיעות אחרונות", ואמש הוא שחזר את האירועים מול מצלמות תוכנית "המקור". צפו בקטע מהתוכנית.
סרן בר זונשיין על נוהל חניבעל
(מתוך "המקור", רשת 13)
"אנחנו מזהים שני טנדרים נוסעים, טויוטות, ועליהם מספר אנשים רב שעומדים בתוך הקבינה ומערום של אנשים. לא יודע אם גופות או אנשים חיים", אמר, "ואני מחליט לתקוף את כלי הרכב האלה".
חרף ערפל הקרב ומיעוט המידע על המתרחש באותו שלב, העריך סרן זונשיין שמדובר בחטיפה. "אנחנו יורים על הרכב הראשון, יורים על הרכב השני", הוא ממשיך, "בראשון לדעתי פגענו, היה הבזק. המטרה כבר מאוד רחוקה. את רכב השני לדעתי החטאנו".
למה אתה מחליט לתקוף את הטנדרים?
"כי משהו בתחושת הבטן שלי הרגיש שהם יכולים להיות עליהם".
אולי בזה אתה הורג אותם. הם חיילים שלך.
"נכון. אבל אני מחליט שזו ההחלטה הנכונה, שעדיף לעצור את החטיפה ושהם לא יילקחו".
במבט לאחור אתה מרגיש שעשית נכון?
"אני מרגיש שעשיתי נכון".
זו הפקודה? פקודת חניבעל?
"בפקודה עצמה יש כמה דברים הדרגתיים שצריך לעשות. צריך להפעיל אש למרכזי חסימה ונקודות שולטות, ובמקרה של זיהוי צריך לבצע את גם את הדבר הזה".
זה יושב עליך היום?
"היום אני יודע שלא פגענו בהם, בגלל דברים כאלה ואחרים שאני מעדיף לשמור לעצמי. אבל זה לא יושב עליי כי התמונה הזאת של אנשים נלקחים בידי מרצחים שמחזיקים אותם בשבי והם עוברים עינויים - זו מחשבה הרבה יותר קשה לדעתי".
איתי בר, שהיה התותחן בטנק של זונשיין, סיפר בתוכנית: "זו הייתה ההחלטה של אותו רגע. זה לא טוב לדון במה הייתי עושה אחרת, ומה אם. שקעתי בזה בעבר וזה לא עשה לי טוב. אני יודע שבאותו רגע עשיתי הכי טוב שיכולתי".
סרן זונשיין, בן 23 מהרצליה, הוא מ"פ בגדוד 77 של חטיבה 7, ובאותו בוקר היה חלק מהכוחות שהחזיקו את הגזרה הדרומית של רצועת עזה. הוא הוצב במוצב קטן שנקרא "מארס", על גבול הרצועה, עם הפלוגה המסייעת של גדוד 51, גולני. בכתבתו של נדב איל הוא סיפר בהרחבה על שרשרת ההיתקלויות הארוכה עם חוליות מחבלים שאיתה התמודד הצוות שלו ביומיים וחצי הראשונים במלחמה, שבמהלכם דהר חזור ושוב לאורך הגבול, ועל האש הכבדה שספג. לדבריו, עד 9 באוקטובר הוא היה מעורב בחיסול 90-70 מחבלים.
על הרגעים אחרי הפעלת נוהל חניבעל הוא סיפר: "בשנייה שאני יורה, אני מקבל 4-3 טילי נ"ט ביחד. לא ארוכי טווח, אלא קצרי טווח. מכלי הסולר שלי נפגעים ומתחילים לנזול. אני מבין שאני לא יכול לבצע מרדף לתוך הרצועה. אני נסוג אחורה. בשלב הזה מקיפים אותנו מאות מחבלים. אני מתחיל לירות במאגים, פגזים. לדרוס עשרות. הייתה התקהלות של 9-8 שניסו לעלות על הטנק השני. הרגתי אותם".
בהמשך נסע צוות זונשיין לקיבוץ מגן: "שם אני שומע על היתקלות בכניסה ליישוב. שמנו את הטנק הפגוע במין מחפורת כזו גבוהה ליד קיבוץ מגן. המאג שלו עוד היה יכול לירות. אמרתי לו – 'כל מה שבא בחזית אליך, תירה בו'. ואז חזרנו. בכניסה למגן ליד הגדר הרגנו חוליה של ארבעה מחבלים. אחרי מגן אני שומע שיש חדירה בכיוון רעים. אני נוסע לשם. ליד מטה האוגדה הטנק שלי הפסיק לעבוד לגמרי, שמן וסולר פגועים. אנחנו יורדים כל אנשי הצוות, עם מאג. אני מחליט שצריך לחזור למוצב מארס, שממנו יצאתי, כי שם יש עוד טנק שעומד ריק. זה הטנק של הסמ"פ. הוא נמצא בבית. אמרתי – אני אגיע למארס, אעלה על הטנק ואמשיך".
בשלב הזה,סרן זונשיין נמצא בשטח, בלי פיקוד בפועל, בלי טנק, כאשר המחבלים שולטים למעשה באזור וביישובים השונים, והוא מתכוון לתפוס טרמפים כדי לעלות על טנק חדש ולהמשיך להילחם: "בצומת כבר הבנתי את גודל האירוע. בייחוד לאור ההיתקלות שלנו עם מאות המחבלים. אני רואה כמה עמוק המחבלים חדרו, לאור הטבח בצומת גמה והטבח על הכבישים. ניסינו למצוא מכונית שעובדת מאלה שהם ירו עליהן. שום דבר לא עבד. מגיע רכב של יחידת המסתערבים, והם בתנועה מהירה לכיוון כיסופים. עצרתי אותם. הם אומרים שיש להם רק מקום אחד".
הוא משאיר מאחור חלק מאנשי הצוות כי לימ"ס אין מקום, ונכנס לתא המטען (!) כדי לחזור ללחימה: "לקחתי את התותחן שלי, הוא ישב מקדימה. אני נכנסתי לתא המטען. השארנו אותו קצת פתוח". הרכב של הימ"ס מנסה להגיע להיתקלות באחד היישובים, אז הוא מוריד את התותחן ואת זונשיין לא רחוק מצומת כיסופים. הטנקיסטים מתחילים ללכת ברגל למוצב שלהם, כאשר בשדות החקלאיים שורצים מחבלים על אופנועים וטנדרים.
זונשיין: "כשאני מגיע לאזור המוצב, אני רואה בשדות החקלאיים, מרחוק, את הטנדרים האלה ועשרות מחבלים בתנועה מעין השלושה לכיוון המוצב. אני רץ לעבר המוצב, מנופף להם בידיים שלא יירו בי. כשאני מגיע, מסתבר שהמ"פ של המסייעת לקח את שני הטנקיסטים שהיו לי, לקח את הטנק, ויצא איתם להילחם. אנחנו מתארגנים שם בעמדות, המחבלים בתנועה למוצב, ואז אנחנו נותנים מכת אש על כל המוצב".
