"אופקים שהכרנו עד היום היא עיר מאושרת. לא נועלים פה את הדלת, זה מקום בטוח. כתוב בכניסה לעיר: עיר של אנשים. עכשיו צריך להחליף את השלט: עיר של גיבורים. אני מאמינה שעוד נבנה את העיר מחדש. אנחנו לא נלך מפה".
את המשפט המרגש הזה אומרת לנו הודיה גורי, אחותם של אריאל ורואי, שני גיבורים שנלחמו בגן הידידות בעיר נגד מחבלים שירו לעבר אזרחים. "הם יצאו לקרב ראשונים", סיפרה אתמול (ד') הודיה, "אשתו של אריאל התחננה שיעצור, שיחזור הביתה. אבל הוא לא הקשיב". אמש בישרו למשפחה כי איתרו את גופתו של רואי. אריאל עדיין נעדר.
"היו בעיר כל כך הרבה סיפורי גבורה שעדיין לא סופרו", מוסיפה הודיה. "למשל, חבר ילדות שלי, אריאל ביליה, שנרצח אחרי שהציל את כל המשפחה. הוא הוציא את כולם מהחלון – והמחבלים הגיעו לפני שהוא הספיק לצאת. יש גם המון אנשים שיצאו להילחם מיד, בלי להתבלבל. גיבורים".
משפחת ביליה ברחה ממחבלים בביתה ואב המשפחה נרצח
הספירה עדיין נמשכת, אבל כבר עכשיו ידוע כי אופקים איבדה כ-50 תושבים: 27 אזרחים שכבר זוהו, שישה חיילים, שישה שוטרים, ויש עוד 12 נעדרים. בשבת ב-6:30 בבוקר, כשהחלו האזעקות, משה אוחיון ובנו אליעד נסעו מיד לזירת הירי. אליעד נהג, משה היה חמוש באקדח. בפיגוע רגיל הם היו יכולים למנוע אסון. מול נחיל מחבלים עם רובי סער זה היה קרב אבוד. ישראל צ'אנה שמע יריות ויצא לעזור לשכנים. הוא נהרג מירי בדקות הראשונות של האירוע.
אהרון חיימוב בן ה-25, אב לשני ילדים – בני שנה וחצי ושלוש, היה איש דתי. הוא מעולם לא עבד בשבת. אבל באותו סוף שבוע הוא היה כונן מד"א. בשבע בבוקר התקשרו אליו ואמרו שיש פיגוע ירי בצומת אורים. "הוא קם, נכנס לאמבולנס, והתחיל לנסוע", סיפר שמואל, אחיו הצעיר, "בדרך ירו בו. כדור נכנס לו לחזה והוא איבד שליטה על האמבולנס. זו הייתה זירת קרב".
יגאל אילוז (56), חבלן משטרה, סיים לילה כשהירי החל. "כמובן שהוא לא חזר הביתה", סיפרה אשתו רווית, "הוא עלה על שכפ"ץ ועשה מה שצריך. החל שם קרב יריות, יגאל היה בין הראשונים, כולם מאחוריו. הוא הצליח להרוג שלושה מחבלים, נפצע, המשיך להילחם – עד שקיבל כדור בצוואר ונהרג במקום. השוטרים הצעירים שהיו שם סיפרו לי: 'הרגשנו שאנחנו הולכים אחרי אבא'. הוא שמר עליהם בגופו. אני שמחה לראות אותם בחיים, שהם חזרו הביתה".
בנו של יגאל, מתן, משרת בתחנת רהט, שמפקדה נהרג. "אצל כל השוטרים שנלחמו, מה שהם ראו בשטח נצרב עמוק בנשמה", הוא אומר, "זו מלחמה שתימשך לחלק מהאנשים כל החיים. מה שהם עשו זה הירואי. רצו לתוך התופת עם אקדחים מול מחבלים חמושים ברובים וטילים. אי אפשר יהיה לשכוח את זה אף פעם".
"זה היה מצדה. אנשים ירדו עם כפכפים וגופיה והגנו על אופקים עם הגוף שלהם. הקריבו עצמם על מצדה. הקריבו עצמם על אופקים", אמרה רוחמה שהגיעה לנחם את משפחת אילוז.
חלק מתושבי העיר נרצחו במקומות אחרים בנגב, ביניהם ולדימיר (74) וסוניה (68) פופב. "ההורים שלי נהגו לנסוע בימי שבת לים המלח עם קבוצה של יוצאי ברית המועצות", סיפרה בתם, טטיאנה. "בשבת הזאת הם יצאו מאופקים לפני הבלגן. בשדרות היה לרכב ההסעות פנצ'ר, הם עצרו ליד תחנת אוטובוס, והמחבלים ירו בהם. כל 13 הנוסעים נרצחו. אחרי כמה זמן קיבלתי סרטונים שלהם מהזירה".
חיים רוימי, מנהל בית העלמין באופקים, מתקשה להתמודד עם המראות. "הגיעו לכאן מאות גופות, חלק מהן של אנשים שאני מכיר אישית", הוא מספר. "חלק אני גם מכיר מגיל קטן. אחד היה אצל אשתי בגן כילד, ואני צריך לקבור אותו. אבא שלו נרצח גם כן, אבל עוד לא שיחררו את הגופה. אני איש זק"א כבר 15 שנה, ראיתי בחיי דברים לא טובים, לא מציאותיים אפילו, אבל זה מעבר לכל דמיון. הוצאה להורג בדרכים איומות. האנשים שלנו בכו מגודל האסון. אנחנו אנשי אמונה, יודעים שהכול מאת השם, אבל גם שניתנה בחירה לאדם. ואיזה אדם יעשה דבר כזה? שחטו משפחות שלמות. ואני לא יודע מה עוד יגיע אלינו בהמשך".
רבים מתושבי העיר החליטו לצאת ומתארחים אצל קרובי משפחה או ישראלים טובים שפתחו עבורם את בתיהם. נציגי הממשלה הגיעו רק בימים האחרונים. ביום רביעי ביקר שר החוץ אלי כהן, אתמול שר הכלכלה ניר ברקת, שניסה לנחם משפחות של הרוגים. במקביל, ברשות המקומית מנסים לאתר תורמים שיסייעו להם. אבל אופקים מדממת, וייקח הרבה זמן עד שהפצעים יתאחו.
