זה קורה כל פעם מחדש: קריאות לחשבון נפש והטחת האשמות בקרב המחנה המפסיד, ללא לקיחת אחריות וניסיון להבין את שורשי התופעה. קשה להתעלם מהתמורות שחלות בחברה הישראלית, ובהן התעצמותו של מרכיב המשיכה למסורת. היעלמותה של מרצ מהמפה הפוליטית, לפיכך, אולי אינה אסון כפי שמיהרה לזעוק זהבה גלאון, גם אם זו בהחלט תופעה מצערת. קולה של תנועה זו חשוב למרקם הישראלי. אולם, הנהי והבכי מצד זה של המפה הפוליטית דחקו לקרן זווית את היעלמותה של מפד"ל ההיסטורית, שחשובה אף היא למרקם שלנו, וייתכן כי הישארותה מחוץ לכנסת משמעותית אף יותר.
בשונה מבוחרי מרצ, שהצביעו ליש עתיד המכילה ערכים דומים, מצביעי מפד"ל הקלאסיים נתנו בהמוניהם את קולם למפלגת הציונות הדתית, שנושאת בבטנה ערכים שונים רבים. פרופיל הרבנים וחברי הכנסת המיועדים והיעדרן של הנשים מאירוע הניצחון שיקפו זאת היטב: מדובר בתנועה רעיונית שראשיה שייכים ברובם לזרם החרד"לי, והיא נושאת בחובה מטען ערכי המאתגר במשך שנים את התפיסה הציונית-הדתית הקלאסית. כיצד, אם כן, קרה שהציבור הדתי-לאומי הצביע ברובו למפלגה שבמהותה – ובאורח חייהם של חבריה – שונה מהפרופיל של הדתי-לאומי המצוי?
ייתכן שמדובר בהצבעת מחאה, וחשש מהשתלטות של ערכים ליברליים המנסים להנציח ישראליות נטולת זהות יהודית ולאומית. אפשר גם לייחס זאת לחוסר המשילות, שרלוונטית לרבות מהמשפחות הדתיות שהן, או בני משפחתן, גרים במקומות החיכוך. ובעיקר, ייתכן שזו הצבעת מחאה נגד נפתלי בנט ואיילת שקד. אך הסברים אלו תלויי מקום וזמן ועשויים להתפוגג בשינוי הנסיבות. הם אינם העיקר. השאלה שצריך לבחון באומץ היא אם הציבור הדתי-לאומי עובר שינוי משמעותי בתפיסת עולמו, שתוצאתו היא הצבעה גורפת לסמוטריץ' ולבן-גביר.
מפד"ל הישנה ראתה את ערך התורה כאידיאל, אך תרגמה את הרעיון של "70 פנים לתורה" כמקום המכיל גם את אלו שאינם שומרים הלכה כהלכתה, ולא חששה לפתוח את מערכת החינוך הממלכתית-דתית גם לאלו שאינם שומרי מצוות. אמירתו של הרב קוק, "הישן יתחדש והחדש יתקדש", משקפת חיבור להתחדשות יהודית-ישראלית, כשהיצירה הישראלית המתחדשת מהווה חלק בלתי נפרד מהמרקם היהודי. מדובר בגישה מאתגרת, שהחברה הדתית-לאומית משלמת עליה בשיעור גבוה של יוצאים בשאלה. למרות זאת, החינוך הדתי דגל בעולם המכיל ערכים סותרים ומהווה את הבסיס לחיבור לחברה הישראלית, על גווניה השונים.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקיהזרם החרד"לי רואה בכך פשרנות וחולשה. החיבור לחברה הישראלית חשוב אף להם, אך עם טוויסט של "מי לה' - אליי". לדידם, יש אמת אחת, כפי שהם מבינים אותה, ואין בלתה. מערכת החינוך שלהם מגובשת לפי תפיסה זו, ולא תקלוט תלמידים מבתים בעלי השקפה אחרת. הם רואים במגמות ההתחזקות והתגברות הנטייה המסורתית בקרב רבים הוכחה לצדקת דרכם. תוצאות הבחירות, ובמיוחד ההצבעה הגורפת למפלגתם, מחזקות מגמה זו. מבחינתם השמירה על עקרונות בלעדיים תביא, עם הזמן, את החברה הדתית והחברה הישראלית לאמץ את השקפתם.
מנהיגי הציבור הדתי של הזרם המתון, כמו רבני צהר ובית הלל, צריכים לשנס מותניים, לצאת מאזורי הנחות של הכשרות והנישואין ולהתמקד במישור התודעתי. המחלוקת לשם שמיים בין שתי השקפות אלה צריכה להיות על השולחן בכל המערכות. אם לא יקרה כך, ציבור רחב וחשוב יראה את עצמו כ"דתי לייט" – וייעלם, לא רק מהמפה הפוליטית.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
