הוא שילם את חובו לחברה, הוא הביע חרטה, אין לכן חמלה? שוב אנחנו נשאלות אם נניח למשה איבגי ואם התוקפנות כלפיו אינה מוגזמת. שוב ושוב מסבירים לנו שמי שמשמיעה את קולן של הנפגעות היא חסרת אמפתיה. מנסים לספר לנו שזכותו של כל עבריין להשתקם, להמשיך הלאה בחייו ומגיעה לו פרנסה. אבל האמת היא שזה לא בדיוק מה שקורה. כן, זה קול חזק שנשמע בספרה הציבורית, אבל זוהי לא המציאות.
במציאות, שמו של האדם הכי חזק בתעשיית הקולנוע בישראל הועבר לאורך השנים מאחת לשנייה במחשכים. במציאות, משה איבגי פגע בנשים רבות, עשרות מהן הוזכרו בתחקירים נגדו. מערכת המשפט הצליחה לגלם לכדי כתב אישום הטרדות מיניות ומעשים מגונים שביצע כלפי ארבע נשים, אבל ברור לכולנו שזה לא כל הסיפור. מי יודעת כמה נפגעות לא העזו מעולם לפצות את פיהן מחשש לשלם מחיר אישי, רגשי ותעסוקתי גבוה משיכלו לשאת? ואיפה החמלה כלפיהן?
במציאות, הפרקליטות ביקשה להכניס את איבגי לכלא לשלוש שנים, ובסוף הצליחה להשיג גזר דין של 11 חודשים בלבד. ובמציאות, חמישה חודשים לאחר מכן הוא השתחרר מהמאסר והודיע על סרט חדש. האחים אדרי וסרטי יונייטד נעמדו מאחוריו מרגע שחרורו, מצהירים מעל כל במה שהוא שילם את חובו לחברה. זאת אף שבמציאות הם עובדים יחד על הסרט כבר שלוש שנים, הרבה לפני שגזר הדין נכתב.
אם הציבור מעוניין ליצור מציאות שבה נפגעי ונפגעות אלימות מינית יפנו לרשויות, אין לנו ברירה אלא לדרוש מאיבגי לרדת מהבמות. כדי שכל נפגעת תדע שיש לה גב
המשפט "הוא שילם את חובו לחברה" אינו עובדה אובייקטיבית אלא נקיטת עמדה ברורה ללכת באופן עיוור על פי מערכת המשפט, זו שהוכיחה שוב ושוב שאין היא משיגה צדק לנפגעות אלימות מינית. זוהי פרספקטיבה שמעמידה את זכותו של איבגי לחזור לבמות כמה שיותר מהר על פני זכותן של הנפגעות שלו לצדק או הגנה.
האם החברה שוכחת את הנשים שהפגיעה בהן עברה התיישנות בחוק? האם אנחנו מתעלמים ממי שלא העזו לדבר, או מעדות נוספת על אלימות מינית מצד איבגי שצפה לאחר הרשעתו? האם אנחנו מעוניינים שהילדים והילדות שלנו יגדלו לעולם שבו איבגי זוכה לחזור למעמדו על בימות הקולנוע, מעמד שאפשר לו פגיעה אחר פגיעה? האם באמת מדובר בחמלה כלפי עבריין מין משוקם, או שזה למעשה נרמול של אלימות מינית?
איבגי משתחרר מכלא חרמון, השבוע
(צילום: עידו ארז)
הפרספקטיבה הזו מנסה למסגר כתוקפנות את הדרישה לסטנדרט מוסרי שמגן על נפגעות אלימות מינית. אבל האמת היא שהדרישה החברתית ממשה איבגי למצוא פרנסה במקום אחר היא לא תוקפנות אלא הגנה. הגנה על כל איש או אישה שאי פעם נגעו בהן בלי שרצו. הגנה על כל נפגעת או נפגע שיושב בבית ומבין שאם מי שפגע בו חזק מדי - אין טעם שידבר. מנסים לשכנע אותנו שצריך לחמול על איבגי, אבל שוכחים שהחמלה הזו באה על חשבון כל מי שבה הוא פגע, ולנו כחברה אין את הזכות להחליט עבורן שהוא שילם.
ברכה ברדצילום: נועה מכביאנחנו נמצאות כיום בעידן של שינוי, כשאין עוד מקום לנורמות שהיו לגיטימיות לחלוטין לפני כמה שנים. חלק גדול מהשינוי הזה קרה בזכותן של נשים אמיצות שנחשפו כנפגעות אלימות מינית, על אף המחיר הכבד שזה גבה מהן מאז ועד היום. הן עשו זאת כדי שנפגעים ונפגעות אחרות ידעו שהן לא לבד, שיש אפשרות להשיג צדק. שחרור מוקדם של עברייני מין כמו איבגי משדר מסר ברור שדורס את ההישגים של השנים האחרונות.
מערכת המשפט אכזבה אותנו שוב ושוב, ולא הראתה את החמלה הראויה, למשל, כלפי הנפגעות של רונן ביטי. אבל החברה לא יכולה להרשות לעצמה לשים את החמלה במקום הלא נכון. אם הציבור מעוניין ליצור מציאות שבה נפגעי ונפגעות אלימות מינית יפנו לרשויות, אין לנו ברירה אלא לדרוש מאיבגי לרדת מהבמות. כדי שכל נפגעת תדע שיש לה גב, וכל פוגע ידע ויפחד שיגיע יומו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
