עיתונות עוסקת בחשיפה, בביקורת, בתחקירים. אבל זה לא מעניק לה שום פטור מביקורת עצמית. סדרת התחקירים של "כלכליסט" על שימוש המשטרה ברוגלות גרמה לסערה ציבורית. עד מהרה עלתה הדרישה במערכת הפוליטית, וגם כאן בעמודים אלה, להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את הטענות. ועדת חקירה לא הייתה, אבל צוות בדיקה היה. וממצאיו הלא פשוטים, נכון לעכשיו, שומטים הלכה למעשה את הקרקע מתחת לטענות המרכזיות שהועלו בתחקיר. הדו"ח הזה צריך להילמד בעיון בבתי ספר לעיתונות, במערכות התקשורת כולן וכמובן גם אצלנו ב"ידיעות אחרונות". ובראש ובראשונה - במערכת "כלכליסט".
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אל תסתירו מהציבור את חקירת הצוללות
• אסתר חיות נכנעה לטרור
• עבריינים, סלבריטאים, מה זה משנה
• יש תקווה במאבק לפמיניזם בעולם הערבי
הצוות של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד עמית מררי, בדק לעומק את טענות וקבע כי המשטרה הוציאה צווי האזנה לשלושה, היה ניסיון לחדור לטלפונים של שניים, שלמה פילבר ואיריס אלוביץ', וכי רק הטלפון של פילבר "הודבק".
זה מה שנותר מתוך רשימה של 26 "קורבנות ריגול", בהם גם מנכ"לים של משרדי ממשלה שלא נחשדו בדבר ולא נוהלה נגדם כל חקירה. לטענה הראשונה של התחקיר, שהריגול בוצע ללא צו, לא נמצא כל ביסוס. הטענה היחידה בתחקיר שאומתה, והיא לא זניחה כלל וכלל, היא עצם השימוש של המשטרה בתוכנת פגסוס של חברת NSO, או בשמה המשטרתי "סייפן".
לא כל חשיפה עיתונאית היא גם הוכחה ברמה המשפטית. וכל פרט שלא היה מדויק – מחייב תיקון. אנחנו דורשים מאחרים ביקורת עצמית. כדאי שנדרוש זאת גם מעצמנו
הצוות, צריך לומר, לא סיים את עבודתו. במסקנות שנמסרו אתמול נכתב כהאי לישנא: "הצוות עתיד להמשיך את עבודתו ביחס לבחינת העיסוק והטיפול המשטרתי בהאזנות סתר... לרבות במערכות נוספות בעלות מאפיינים שונים המאפשרות האזנה לתקשורת בין מחשבים המצויות או שנמצאו בשימוש משטרת ישראל; קיומן של אינדיקציות לחריגה מסמכות; פיקוח ובקרה בזמן אמת ובדיעבד על כלל שלבי עבודת המשטרה בתחום, והיבטים נוספים".
סיפור ההאזנות לא תם ולא נשלם. אנחנו זקוקים למשטרה חזקה, מתקדמת, שמסוגלת להתמודד עם גורמי הפשיעה, ובוודאי עם פעילות עוינת, בכלים המתקדמים ביותר. תוכנות הרוגלה הן חלק חשוב מהמאבק. אבל מדובר בנשק מסוכן, שיכולת הפגיעה שלו באזרחים תמימים ובחשודים היא אדירה. לא כל מטרה מקדשת כל אמצעי. חדירה לטלפונים או למחשבים של אזרחים, לא רק פוליטיקאים, יכולה לחשוף הרבה חומרים עסיסיים. אולי, פה ושם, גם חשדות לעבירות. מה מותר? מתי? באיזו רמת חשדות? העניין עדיין לוט בערפל. האמצעים החדשים מחייבים הסדרה מתאימה. הגיע זמנה. המחוקקים צריכים להיכנס לפעולה.
במנגנוני אכיפת החוק התגלו בעשורים האחרונים עוד ועוד מקרים של חריגות והפרות חוק. כך בהאזנה שלא דווח עליה במהלך חקירת חיים רמון, כך הטיוח של החשדות לכאורה נגד הפרקליטה הבכירה לשעבר רות דוד, כך סיכול מינויו של גל הירש, כך ההדלפות המגמתיות במהלך חקירותיו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. ויש כמובן עוד.
אבל כל הדברים הללו לא הופכים את כל אנשי החוק לעבריינים. רחוק מכך. בשבועות האחרונים דיברתי עם אחדים מהם, בכירים לשעבר, שהרגישו שהם תחת ציד מכשפות. תחקירים, בדרך כלל, חושפים מעללים של פוליטיקאים. רבים מהם גורמים לפתיחה בחקירה. לא כל תחקיר מסתיים בכתב אישום. אבל צריך לזכור שלא מדובר רק בחזקת החפות. מדובר גם בכך שכל תחקיר, כמו חקירה בהמשך, הם בבחינת עונש למי שנחשף או שנדמה לו שהכוונה אליו. כך שתמיד, אבל תמיד, יש צורך בזהירות. אנחנו עיתונאים. לא שופטים.
למרות כל הטענות נגד גורמי אכיפת החוק, למרות האמון הציבורי במשטרה שנמצא כבר זמן רב בשפל היסטורי, חובה לקחת את מסקנות הבדיקה של צוות מררי ברצינות. ברמה העיתונאית, יש חובה, מעוגנת בדין, לשמור על חשאיות מקורות המידע. לא כל חשיפה עיתונאית היא גם הוכחה ברמה המשפטית, והיא גם לא אמורה להיות כזאת. וכל פרט שלא היה מדויק – מחייב תיקון. אנחנו דורשים מאחרים ביקורת עצמית. כדאי שנדרוש זאת גם מעצמנו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
