בסוף, זאת הייתה רק דלת אחת. רק דלת אחת שהפרידה בין המון של עשרות אלפי מצרים זועמים לבין עובדי שגרירות ישראל בקהיר. ההפגנה נגד ישראל שהתרחשה מחוץ לשגרירות בספטמבר 2011 התלקחה תוך זמן קצר להתקפה. המפגינים המשולהבים פרצו לשגרירות. העובדים הישראלים הספורים שהיו במקום התבצרו. "ביקשתי מהאנשים שלי להיות בשקט כדי שלא ישמעו אותנו מעבר לדלת", מספר יונתן זילפה, קב"ט השגרירות, יוצא יחידת דובדבן. "בהתייעצות עם החפ"ק במשרד החוץ קיבלנו החלטה לעלות לקומה 19 ולהתבצר שם. אלה היו הרגעים הכי קשים. שאלתי את החפ"ק איפה המצרים שאמורים לחלץ אותנו, וכל הזמן ענו לי שהם בדרך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ראש מערך האבטחה של השגרירויות, אבי בכר, המכונה "אמיל", ניהל את האירוע בלב כבד מהחמ”ל בירושלים. "הדילמה נוראית. כשיונתן דיווח לי שהדלת נפרצה ושנינו מבינים את משמעות הדבר, הייתי חייב להחזיר לו את הביטחון. אמרתי לו: 'יונתן, מי שפותח את הדלת אתה יורה בו בלי לחשוב'. אני לא יכול לומר לו, 'תהיו חזקים אנחנו עוד מעט מגיעים'. אני הרי לא מגיע, אין לי אפשרות להגיע. זה רגע מאוד קשה. אתה בדרך כלל לא חושב על הרוגים כששולחים אנשים שלנו לאבטח נציגויות בחו"ל".
גם בתוך החדר המבוצר התחושות לא היו קלות. "ראש הממשלה דיבר איתי ועשה לי שיחת חיזוק", נזכר זילפה. אבל בשלב ההוא, כשהמצרים מגיבים באוזלת יד למתרחש, אם לא למעלה מכך, נראה היה כי הסיכויים לשרוד קלושים. "אמרתי לנתניהו, שמאחר שהוריי חולים וחששתי להם, אז אם משהו יקרה לי, שיודיעו להם פנים אל פנים, לא בטלפון".
זה היה השיא של מה שעבר על המאבטחים באותה שנה דרמטית במצרים. כשהמדינה הושלכה לכאוס בפברואר 2011, במהפכת כיכר תחריר, היו בה 150 ישראלים - 60 שליחים ובני המשפחות שלהם. הסכנה הייתה ברורה כבר בפינוי המשפחות. חלק מהבתים של הישראלים נבזזו. כדי להגיע לשדה התעופה היו הרכבים צריכים לעבור דרך מחסומים והמון משתולל. "לא הכינו אותנו להתמודד עם הפיכה שלטונית ומשטרה מקומית שלא מתפקדת", אמר קב"ט השגרירות באותה עת דדי חנוך. "חייבים לקבל החלטות לבד בתרחישים שלא חשבנו עליהם. צריך לעבוד אינטואיטיבית". חנוך הורה למאבטחים בכל הדירות לחסום את הדלתות עם הריהוט הכבד שיש שם, "ואחר כך לאסוף את כל דברי הערך שבבית ולשים בשקית. אם זה מה שהבוזזים רוצים — תנו להם את מה שיש בשקית, ייקחו וילכו. אם פורצים בשביל להרוג — תילחמו".
בשבועות הבאים התגברו ההפגנות ובשני אירועים - הם כונו אחר כך בשב"כ בשם הקוד ספיידרמן 1 ו־2 - אחד המפגינים הצליח לטפס על חזית הבניין, נתלה על הכבלים שהיו עליו ובאמצעותם הגיע עד הקומה ה־19 וממנה לגג, שם הסיר את דגל ישראל והניף במקומו את דגל מצרים לקול שאגות ההמון.
התעוזה ההולכת וגוברת, לצד אוזלת היד של המשטרה המקומית הביאו לעוד דיון שגם בסיומו הוחלט להשאיר את המצב על כנו. ישראל לא רצתה להיות הראשונה שמפנה את השגרירות שלה מקהיר. ב־9 בספטמבר הגיעו ידיעות על הפגנת ענק המתוכננת נגד ישראל. בשמונה וחצי בבוקר הגיע המפגין הראשון — אדם מבוגר מזוקן, לבוש גלבייה, שאחז בידו פטיש. הישראלים ששהו באותה עת בשגרירות צפו במפגין הבודד ממרומי הקומה ה־19 והתלוצצו ביניהם: הבטיחו מיליון, הגיע אחד. גם הוא הסתלק אחרי זמן קצר.
קרב יריות קשה החל בין החוליה שתקפה את דלפקי אל על בשדה התעופה של וינה ובין המאבטחים הסמויים ששלפו מיד אקדחים. אחד מהם ראה מחבל עוצר מכונית מרצדס ועולה עליה עם חבריו. "זיהיתי מכונית משטרה שישב בה שוטר מקומי עם כלב תקיפה. נכנסתי למכונית וצעקתי לשוטר בעברית, 'סע!' נוצר מצב הזוי: מאבטח ישראלי יושב במכונית גולף משטרתית קטנה, מאחוריו כלב תקיפה, והוא נותן הוראות לשוטר אוסטרי לצאת למרדף"
אבל אז החלו לנהור האלפים. "שום בית ספר ושום הכשרה לא יכלו להכין אותנו למה שעמד לקרות", אומר זילפה, "ההמונים הלכו והתקרבו לבניין. ידעתי שברגע שהם ייכנסו לתוך הבניין לא תהיה לי שליטה ויזואלית עליהם מהמצלמות, וחששתי שבפעם הבאה שאראה אותם הם כבר יהיו אצלי בקומה".
ההכנות התמקדו, בין השאר, בשיטות שונות להימנע עד כמה שניתן מירי חי, שרק עלול להצית אש גדולה יותר. נפתחה מלחמת התשה - המפגינים השליכו עוד ועוד בקבוקי תבערה והמאבטחים ניסו לעצור אותם באמצעות מטפים לכיבוי אש והפלת הסולמות שעליהם נתלו. המפגינים הבינו כנראה את החשש של הישראלים מלהשתמש בירי. "כיוונתי אקדח במרחק קצר מאחד המפגינים ויריתי כדור שעבר קרוב מאוד לראשו, והוא צחק לי בפרצוף. אתה כבר לא מבין אם מי שעומד מולך הוא טיפש או אמיץ... מצב הזוי", שיחזר זילפה.
בסופו של דבר פרצו המפגינים לתוך השגרירות. ההערכה המיידית של הישראלים הספורים במקום הייתה שהסיפור גמור. רק אותה דלת הצילה אותם מלינץ', עד שנשיא ארה"ב אובמה התערב, השיג את טנטאווי שבסופו של דבר שלח את הכוחות המיוחדים המצריים. דלת אחת, להיות או לחדול.
תיאור המתקפה הזאת מפי אנשי האבטחה אולי נראה כלקוח מתוך סרטי פעולה רוויי מתח, אבל הוא שייך להיסטוריה האמיתית מאוד של אגף האבטחה בשב"כ. הפרטים שלהם היו ברובם חסויים, עד עכשיו, והם מתפרסמים כאן לראשונה.
הצלתם ברגע האחרון של המתבצרים בשגרירות בקהיר, כמו אינספור אירועים דרמטיים נוספים כלולים כולם בפרויקט היסטורי מיוחד - עשרות ראיונות וידיאו שהקטעים החשובים שבהם אוגדו בספר שיצא לאור בהוצאה פרטית בשם "בעל כורחם - סיפורי גבורה של אנשי אבטחה", והם מובאים כאן.
שניים ממחברי הספר, חגי ברעם ואודי לב-ער, הם בוגרי עשרות שנות שירות באגף האבטחה, עד לתפקידים הבכירים שבו. עירד גיל, שיזם את הפרויקט פועל בעולם האבטחה האזרחי מזה כשלושה עשורים, משמש כעורך ראשי של כתב העת המקצועי לענייני אבטחה, “מצודה”.
למרות השם הלא-סקסי והדימוי הפחות זוהר מחלקים אחרים של השב"כ, אגף האבטחה הוא למעשה האגף שהועמד הכי הרבה פעמים באתגר ישיר מול תוקף מפתיע ונחוש. שם הספר גם מטעה, כי הדבר הרחוק ביותר מגיבוריו הוא שהם עשו זאת בעל כורחם. להפך, מהסיפורים עולה כי הם אולי לא נהנים מלהרוג ולהיות בסיכון להיהרג, אבל משהו בליבם חובק את הסכנה. חלקם נפגעו פיזית, חלקם חוו צלקת נפשית.
שגרירויות וקונסוליות, כמו במקרה של מצרים, היו נקודת חיכוך מרכזית. כך קרה גם בליבה של גרמניה, בברלין.
בפברואר 1999 הצליח המודיעין הטורקי ללכוד את עבדאללה אוצ'לאן, מנהיג המחתרת הכורדית, ה־PKK ולהטיס אותו אזוק ומושפל למולדתו, שם היה צפוי לו גזר דין מוות. לפי כמה פרסומים בעולם מיד לאחר מכן, היה זה המוסד הישראלי שסייע לטורקים ללכוד אותו. ראש הארגון דאז אפרים הלוי הכחיש, אבל זעמם של גולים כורדים ברחבי העולם הרקיע שחקים והתפוצץ על הקונסוליה שבברלין. שבועיים בלבד קודם לכן, הוצב בבניין הקטן שבפאתי העיר מאבטח חדש, ראיק שמו (השם המלא אסור בפרסום), בן 25 מהכפר עוספיה שבכרמל. גם הוא היה בוגר דובדבן, שם שירת כסגן מפקד פלגה.
ראיק והקב"ט בדיוק התיישבו לאכול צהריים. "הסתכלנו על המצלמות ופתאום אנחנו רואים גל גדול של אנשים, והקב"ט אומר: 'הכורדים כבר עלינו...' שנינו רצנו לכיוון החלונות והפעלנו מיד את האזעקה בקונסוליה", הוא משחזר.
המפגינים היו חמושים באלות, בדוקרנים, בשרשראות ברזל, בבקבוקים ובאבנים. הם הסתובבו סביב הבניין וחיפשו דרך להיכנס. כמה עובדים מקומיים בקונסוליה קראו בגרמנית מהחלונות לשוטרים שייכנסו לבניין ויעצרו את הפורצים, אבל נענו שהקונסוליה היא אקס טריטוריה ואין לשוטרים סמכות חוקית להיכנס אליה.
המפגינים הצליחו לפרוץ פנימה דרך אחת הדלתות. חלק נסוגו כשנתקלו באש שנורתה אליהם, אבל כמה נכנסו פנימה וראיק ראה את אחד מהם יורד במדרגות, נכנס לחדר המחשב הקטן שבמרתף, וסוגר אחריו את הדלת. ראיק הסתער על הדלת בגופו העצום, 187 סנטימטרים ו-108 קילוגרמים, דחף אותה, שבר את המנעול ואת הצירים והפיל אותה על האיש ועל הקיר שמאחוריו. דרך הרווח הצר שנותר הוא הצליח לאחוז בבחור ולשלוף אותו החוצה. הוא חבט בו בכוח עד שהתעלף, ואז תפס בחגורתו וגרר אותו במעלה המדרגות. הטלטולים העירו את הכורדי והוא ניסה שוב לתקוף, אך ראיק הלם בו שוב בעוצמה באגרוף בפניו והוא איבד שוב את הכרתו.
בתחילת הדרך אסור היה למאבטחים במטוסים לשאת נשק. בשנים הראשונות, נחשף כעת, הם עלו למטוס מצוידים באלה מפלסטיק שבתוכה חומר קשיח, בתרסיס גז מדמיע ובחול שהוטמן במטפחת שנשאו בכיס הז'קט שלהם. "אם אין לכם נשק", הוסבר להם, "תשלפו במהירות את המטפחת, תעיפו את החול על פניו של החוטף, ואז, אחרי שהיממתם אותו עם החול, תתנפלו עליו". זה לא ממש עבד
וכך נמשך הקרב כשזמן קצר לאחר מכן תפסו הכורדים את אחת מהעובדות הישראליות. "ברגע שקצין המינהלה הודיע לנו שיש בני ערובה בקונסוליה, האירוע שינה כיוון", אומר אודי לב־ער, שהיה אז ראש חטיבת הביטחון של משרד החוץ (בטמ"ח). בסופו של דבר הצילו הקב"ט וראיק את המצב ובלחימה מתמשכת אילצו את הכורדים לשחרר את בת הערובה ולסגת. "זה חתיכת לוחם ללא חת", אומר לב-ער. "ספק אם אני, אודי, הייתי נשאר לשבת על הכיסא שלי אם מישהו מהישראלים היה נהרג שם. בזכות ראיק, שלחם בלי הפוגה, והרג את התוקפים בירי ופשוט בידיים שלו, זה לא עמד למבחן".
חמישה מפגינים נהרגו ועוד כעשרה נפצעו. כל האירוע, שנראה היה שחלף נצח מאז תחילתו, ארך כרבע שעה בלבד. המאמץ נתן את אותותיו בראיק: "באותו רגע, אחרי שהכל הסתיים, התחלתי לרעוד בכל הגוף והרגשתי שהרגליים לא מחזיקות אותי... התיישבתי על הרצפה, ביקשתי סיגריה למרות שאני לא מעשן וביקשתי קפה. ורק אז הרגשתי מה קרה בעצם, הבנתי שעמדו להרוג אותי ויכולתי לא להישאר בין החיים. באותו הרגע אתה מסתכל על האנשים ואתה מבין שהצלת אותם".
ראיק הוצא מיידית מגרמניה אחרי שביטאונים כורדיים פירסמו את תמונתו עם הכיתוב "זהו הרוצח שהרג את הילדים שלנו". הוא והקב"ט זכו יחד בצל"ש מיוחד על עוז ליבם.
הסוף מבחינה ישראלית היה טוב אבל הלקחים של אגף האבטחה בשב"כ היו עגומים. ההבנה המרכזית הייתה, שבניגוד לציפיות אי-אפשר לסמוך על הכוחות המקומיים. לדברי לב-ער, המסקנה הייתה כי "מכיוון שלא בטוח שנקבל עזרה מיידית, עלינו לדאוג למיגון פיזי טוב יותר: סורגים, דלתות ממוגנות היטב וחלונות מאובטחים — אמצעי מיגון שצריכים להחזיק לא רק כמה דקות עד שכוחות המשטרה המקומית יגיעו ויתפסו פיקוד, אלא לאורך זמן". כך למשל הדלת שהוצבה בעקבות לקחי אירועי ברלין הצליחה לעמוד בפרץ של פורעי קהיר.
ובעולם עם רמת אי-ודאות הולכת וגוברת, היה צריך להשלים את המבצע הזה כמה שיותר מהר בכל 104 הנציגויות של ישראל ברחבי העולם שעליהן מופקד השב"כ.
ברעם ולב-ער, כיום שותפים בניהול בית ספר למנהלי אבטחה, התגייסו לאגף האבטחה בסוף שנות ה-70, אחרי שקיבלו זימון לדירה מסתורית שפעלה תחת זהות אחרת בתל-אביב והייתה למעשה סניף של יחידת המיון של השב"כ. לב-ער, שזמן קצר לפני כן השתחרר משירות כקצין בגדוד 890 של הצנחנים, נקלט ביחידה לאבטחת אישים והפך לאחד מהשומרים הצמודים של משה דיין, מנחם בגין ואריאל שרון. בהמשך הוא השתלב במערך האבטחה בארץ וברחבי העולם.
ברעם היה חריג ביחידה, כי שירת כמ"פ בשריון ולא בחי"ר כמו רוב חבריו לקורס, שהתייחסו אליו בחשדנות. "לא היה לי מושג לאן אני מגיע. אני מבאר-שבע ולא ידעתי אז בכלל מה זה שב"כ", הוא אומר. אבל התפקיד שפרטיו נחשפו בפניו בהדרגה - חלק מאווירת החסמב"ה שאפפה אז כל דבר שקשור בשב"כ - מצא חן בעיניו והוא החל בשירות שיסתיים חצי יובל מאוחר יותר.
ההתפתחות והגדילה של האגף התרחשה במקביל לסדרה של אסונות וכישלונות.
אחרי חטיפת המטוס הראשונה, טיסת אל על לאלג'יר ביולי 1968, הוקם מערך אבטחת המטוסים. אחרי הטבח בבן-גוריון במאי 1972 בו לקח חלק המחבל קוזו אוקמוטו הוקם מערך האבטחה בבן-גוריון וההגנה על דלפקי אל על בשדות התעופה ברחבי העולם. אחרי טבח הספורטאים במינכן בספטמבר גובשו נהלים ותורת לחימה לליווי משלחות, ואחרי ההשתלטות של מחבלי ספטמבר השחור על השגרירות בתאילנד החליטה הממשלה להטיל על השב"כ את האחריות לאבטחת כלל נציגויות ישראל והסוכנות היהודית בחו"ל.
אבל האגף העצום נותר תמיד סוג של לוויין חיצוני, גלוי בחלקו לעולם אבל חלק מארגון שעל סמלו חקוק "מגן ולא ייראה" ועוסק בנושאים ופועל בגיאוגרפיות שונות כל כך מאלה של שאר השב"כ. "אבל עובדה שהחלטות הממשלה משנות ה-70 מעולם לא בוטלו והאגף נותר בשב"כ", אומר לב־ער.
אחד מראשי השב"כ לשעבר אמר לי פעם שמזמן היו צריכים להקים רשות נפרדת שתעסוק רק בזה, קצת בדומה לשירות החשאי האמריקאי, ושאגף האבטחה עשה לו בעיקר כאב ראש.
ברעם: "הנושא של הקמת רשות לאומית לאבטחה הוא נושא שנידון כבר לפני הרבה שנים ומאז לא נעשה דבר. נראה כי הדרגים המקצועיים והמדיניים אינם בשלים לדון בנושא זה כי הוא בעל רגישות גבוהה, כי הוא לא נמצא בראש סדר העדיפויות וכן, אולי, משום החשש להעביר נושאי אבטחה רגישים, עליהם אחראי השב"כ לגופים אחרים, עליהם ייתכן שסומכים פחות".
את תורת הלחימה פיתחו אנשי אגף האבטחה תוך כדי הלחימה עצמה, בעודם מתמודדים עם צורות שונות של פיגועים וטרור שישראל הייתה הראשונה להיתקל בהן.
"במבט לאחור קשה להאמין כמה נאיביים היינו", אומר ברעם ומזכיר את הנשק הסודי שנשאו המאבטחים הסמויים על המטוסים בתחילת הדרך. הם כונו GR, משום שעל הכרטיס שלהם נכתב government request. "היינו יושבים בדרך כלל בביזנס, ולובשים חליפה. אף אחד אצלנו לא ידע איך קושרים עניבה אז מאל על שלחו לנו דייל שילמד אותנו”. בגדים יפים אולי היו אבל פריט אחר מרכזי לא היה. בתחילת הדרך אסור היה למאבטחים לשאת נשק. גם בגלל שלאיש לא היה אז מושג מה יכולות להיות התוצאות של ירי בתוך מטוס, וגם בגלל שהוראות ארגון חברות התעופה הבינלאומי אסרו על צוותי אוויר במטוסים אזרחיים לשאת נשק. המאבטחים בשנים הראשונות, נחשף בדפי “בעל כורחם” לראשונה, עלו לפיכך למטוס מצוידים באלה מפלסטיק שבתוכה חומר קשיח, בתרסיס גז מדמיע ובחול שהוטמן במטפחת שנשאו בכיס הז'קט שלהם.
פיתוח "האמל"ח" הייחודי הזה היה של דייב בקרמן, הדמות המיתולוגית החשובה ביותר בתולדות האגף. הוא שירת במודיעין האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה, והיה בין משחררי אושוויץ. במלחמת השחרור הצטרף לחטיבה 7, חזר לארה"ב ללמוד אבטחה ולוחמה זעירה, שב סופית לארץ, ואף התאמן עם נבחרת ישראל בקליעה. הוא גויס לשב"כ ואימן בטכניקות ירי מיוחדות את יחידת אבטחת האישים ואחרי חטיפת המטוס לאלג'יר הקים את מערך ההכשרה למאבטחי מטוסים.
"אם אין לכם נשק", הסביר בקרמן במבטא אמריקאי כבד, "תשלפו במהירות את המטפחת, תעיפו את החול על פניו של החוטף, ואז, אחרי שהיממתם אותו עם החול, תתנפלו עליו".
זה לא ממש עבד.
בדצמבר 1968 תקפו שני מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין באמצעות ירי ורימונים את מטוס אל על שעצר לחניית ביניים באתונה בדרך מלוד לניו-יורק. מהירי נהרג אחד הנוסעים ודיילת נפצעה קשה. לאחר האירוע הגיעו בשב"כ למסקנה שחייבים לצייד את המאבטחים באקדחים. האקדח הראשון שנבחר היה ברטה 0.22 אינץ', לאחר שבבדיקות התברר שאין בו שום סיכון לפריצה בדופן המטוס. בגלל שדובר בהפרה ברוטלית של החוק הבינלאומי המאבטחים הסמויים הסתובבו בשדות התעופה בחו"ל בלי נשק וכשעלו למטוס הוציאו אותו מתא סמוי שהותקן במטוס.
כשה־GR הסמוי מרדכי רחמים נכנס ב־18 בפברואר 1969 לשירותים שליד הקוקפיט להתחמש בטיסה מציריך לתל־אביב, "התא היה מלא במזוודות של אנשי הצוות והגישה לאקדח הייתה קשה". רחמים החליט להמתין עד שהצוות יפנה את המזוודות אחרי ההמראה ורק אז לקחת את האקדח.
המטוס החל לנסוע על המסלול ונעצר בנקודת ההמראה, כשלפתע נשמע רעש מוזר מבחוץ. “שמענו את הקפטן במערכת הכריזה: 'יורים עלינו! כולם לשכב'. כל האימונים שלנו היו בנויים על תסריטים של חטיפה בתוך המטוס, איש לא הכין אותנו לאפשרות של ירי מבחוץ", הוא משחזר במסגרת הפרויקט.
רחמים זינק לכיוון תא השירותים, "זרקתי מתוכו את המזוודות והגעתי לאקדח", סיפר. משם רץ לתא הטייס. התמונה שנגלתה לעיניו הייתה קשה: על הרצפה שכב אחד הטייסים פצוע קשה. זה היה יורם פרס, טייס-חניך, שנפטר בהמשך בבית החולים בארץ. הקצין הראשון נפצע מכדור בידו, והקליעים המשיכו לחדור מבחוץ ולפגוע בלוח השעונים. "הוצאתי את הראש מהחלון המנופץ וראיתי במרחק של כ־50 מטר מהמטוס ארבעה מחבלים, שלושה גברים ואישה אחת. יריתי לעבר המחבלים עד שהתרוקנה לי המחסנית".
הפעולה המהירה של רחמים — ירי מברטה 0.22 אינץ’ לעבר מחבלים עם קלצ'ניקובים — התבררה בדיעבד כזו ששינתה את מהלך הפיגוע. בדיוק כפי שהמאבטחים הישראלים ומאמניהם לא התכוננו לאפשרות של ירי מחוץ למטוס, כך ככל הנראה גם המחבלים לא הביאו בחשבון אפשרות של ירי לעברם מתוך המטוס. הירי מנע מהם לבצע את השלב הבא בתוכניתם: לאחר עצירת המטוס הם התכוונו לרוץ לעברו, להניח תחתיו מטענים ולפוצץ אותם.
באין לו פרוטוקול כיצד להתנהג במצב המפתיע, רחמים המציא אחד. הוא רצה להסיט את האש מכיוון מכלי הדלק ולכן קפץ החוצה על מגלשת המטוס לכיוון השני, הנסתר מהמחבלים. "מכלי הדלק היו מלאים. כל כדור היה יכול להעלות את כולנו בלהבות לשמיים", הוא מסביר. "החלפתי מחסנית, רצתי מסביב לזנב, והתחלתי לסגור מרחק אליהם כשאני יורה. כאשר כבר הייתי קרוב מאוד אליהם, צעקתי להם לזרוק את הנשק. אחד זרק, והשני, שהתברר מאוחר יותר שהיה מפקד החוליה, הסתובב לעברי והתכונן לירות. לפני שהוא הספיק לפתוח באש יריתי אני לעברו כמה כדורים. המחבל נפגע ונפל מיד. באותו רגע נגמרה לי התחמושת. הסתערתי על המחבל השלישי — זה שזרק את הרימונים — והתחלתי להיאבק בו. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים’”, אבל שנייה לפני שרחמים הורג את המחבל בידיו, "פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה שוטר שווייצרי שאיים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".
רחמים נלקח כפות לתחנת המשטרה, נשאר במעצר ובקשתו לקרוא לשגריר לא נענתה. הוא הועמד למשפט יחד עם המחבלים, ושוחרר רק לאחר שפרקליט המדינה גבריאל בך הגיע לציריך להגן עליו.
האירוע חידד את המתח שמלווה את כל מערך האבטחה בחו"ל מאז – במטוסים ובחלק ממשימות אבטחת האישים בחו"ל השלטונות המקומיים אוסרים על ישראלים לשאת נשק. לפעמים הם מצייתים, לפעמים פחות, ובמקרה של אירוע וחשיפה הם משחקים עם המקומיים בתרגילי היעלמות והעלמה.
ההחלטה של השב”כ לשאת נשק למרות האיסורים התחזקה בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, ביוני 1982. הבריטים לא אישרו לישראלים להגן עליו, והפקידו בלש אחד על המשימה. הוא אכן הגיב בירי ופגע במתנקש, אבל זה היה מאוחר מדי. ארגוב נפצע אנושות, ולא שב לאיתנו עד מותו – 21 שנה לאחר מכן. לאחר ההתנקשות פלשה ישראל ללבנון.
מעצרו המתוקשר של רחמים בשווייץ הפך אותו לגיבור לאומי ("התמונה שלי התפרסמה בעמודים הראשונים, הייתי בהלם. לא יכולתי לעבור מטר בלי שאנשים חיבקו ונישקו אותי"), אבל למעשה גילה לעולם גם את קיומם של המאבטחים הסמויים. גם המחבלים שיצאו למה שיכונה לימים "היום השחור של התעופה הבינלאומית" כבר הבינו זאת והתכוננו בהתאם.
ב־6 בספטמבר 1970 ערכו חברי החזית העממית שורה של חטיפות מטוסים בו־זמנית - מפרנקפורט, מציריך ומאמסטרדם, והורו לטייסים לצאת למזרח התיכון. רוב המטוסים נחתו בירדן, במה שהפך למפגן כוח אדיר של אש"ף, וביחס הפוך לקש ששבר את גבו של המלך חוסיין, שנחשף בחולשתו ומיד אחר כך הורה על אירועי ספטמבר השחור.
המחבלים ניסו לחטוף גם את טיסת אל על מאמסטרדם לניו-יורק, טיסה 219. שני נוסעים חשודים לא הורשו לעלות לטיסה. הם בחרו טיסה אחרת וחטפו אותה. גבר ואישה נושאי דרכונים של הונדורס סומנו כחשודים, אבל הם עברו את הבידוק הביטחוני שאז לא כלל עדיין שיקוף. במקביל, קברניט המטוס אורי בר-לב מספר ששמע מהמאבטח אביהו קול על ההתרעות האחרונות, "וגם הבנו שהמחלקה הראשונה ריקה והוא יושב בכיסא הקבוע השמור למאבטח, אבל שהוא לבד לגמרי. הבנו שהם עלולים לדעת שמי שיושב שם לבד הוא המאבטח, ולהרוג אותו בירי מאחור כשהם פורצים קדימה", אמר בר-לב בשיחה השבוע. "אז אמרתי לאביהו, שייכנס איתי לקוקפיט".
זמן קצר אחרי ההמראה התברר שהחשד היה מוצדק מאוד.
"ברמקול הפנימי שמענו את הדיילת: 'אורי, עומדים כאן בחורה עם שני רימונים ובחור עם אקדח. הם דורשים להיכנס אליך לתא הטייס, ואם לא תפתח הם יפוצצו את המטוס'. אורי סירב כמובן לפתוח את הדלת. הוא אמר: 'אותנו לסוריה לא ייקחו'", מספר קול.
בחוץ המשיכו שני החוטפים - פטריק ארגואלו תושב הונדורס וליילה ח'אלד הפלסטינית - לדפוק על דלת תא הטייס ואיימו לפוצץ את המטוס אם לא תיפתח מיד. ארגואלו החזיק ביד אחת רימון ובידו השנייה אקדח שהיה מוצמד לראשה של הדיילת ז'נט דמירז'ן.
שלמה וידר, הדייל הראשי, ישב במעבר בין המחלקה הראשונה לתא הטייס. בעקבות החטיפות שהתרחשו בשנים האחרונות, הוא החליט להכין את עצמו לתרחיש כזה, והתאמן בקרב מגע. כעת הוא קם ממקומו וניסה להתקרב לזוג החוטפים ולדיילת, אבל המחבל ירה בו. וידר הפצוע לא ויתר והסתער בידיים חשופות על החוטף החמוש, והשניים החלו להיאבק זה בזה על רצפת המטוס.
באותו רגע הגיח מאחור המאבטח מוטי בר-לבב, שישב כל אותה עת בחלקו האחורי של המטוס. אחת הדיילות ניצלה רגע של חוסר תשומת לב מצד החוטפים וזחלה אחורנית להזעיק אותו. בר-לבב חצה במהירות את מחלקת התיירים וחתר למגע עם שני החוטפים. הוא הבחין במחבל ובוידר הנאבקים על הרצפה וירה לעבר המחבל. המחבל שמט את האקדח שהחזיק בידו, והדיילת — שאקדחו של החוטף עוד איים עליה רגע קודם לכן — ניצלה את המהומה ונמלטה לאחור.
קול: "שמענו יריות וצעקות. לא ידענו מה קורה מעבר לדלת, מי ירה ומי נורה. ואז אורי, הקברניט, החליט לעשות תרגיל: לאבד ברגע אחד גובה, ליצור סוג של ג'י שלילי, וכך כל מי שלא יישב יאבד שליטה מיד. ברגע שהמטוס התאזן פתחו לי את הדלת, ויצאתי החוצה עם אקדח שלוף".
קול מצא את עצמו עומד מול ליילה ח’אלד, שני רימונים ללא נצרות בידיה. בר-לבב וקול התנפלו עליה, ותוך כדי בעיטות ומכות למרכז גופה הצליחו להשתלט עליה. "תוך כדי השתלטות עליה, מוטי ואני והדיילת שעזרה לנו תפסנו את הידיים שלה והחזקנו את שני המנופים. ביקשנו מהצוות שיביאו לנו איזולירבנד וליפפנו אותו סביב שני המנופים", מספר קול.
אחרי שהסתיים הקרב העריך רופא שיניים, המומחה הכי רלוונטי שגויס מתוך קהל הנוסעים, כי וידר ישרוד כארבע שעות בלי טיפול רפואי. בר-לב החליט להפר הוראה ישירה של השב"כ ולטוס ללונדון, שם ידעו שמחכים להם שוטרים לעצור אותם, ולא לחזור לישראל. "אחר כך סיפרו לי שבבית החולים קבעו שנותרו לו עוד ממש דקות ספורות של חיים כשהוא הגיע לשם", אומר בר־לב.
הבריטים החליטו לא לתת למטוס להמשיך לניו־יורק, ותיכננו להעמיד לדין גם את המאבטחים והקברניט. הממשלה התערבה, והשלטונות הבריטיים התרצו אחרי שהשתכנעו שהאירוע התרחש לפני שהמטוס הגיע למרחב האווירי של בריטניה. ליתר ביטחון, בר-לב הבריח את שני המאבטחים באמצעות מטוס אחר של אל על.
בארץ זכו כל גיבורי המאבק לקבלת פנים של מלכים, והתקשורת המקומית והבינלאומית חגגה מסביבם בכותרות ענק. אבל ראש השב"כ יוסף הרמלין דרש מאל על לפטר לאלתר את בר-לב, שהמרה את פיו פעמיים - גם הורה לקול להיכנס לקוקפיט וגם סירב לחזור לישראל.
בר־לב, היום בן 90, מספר איך פתר את הבעיה: "פשוט מאוד - הפעלתי סחיטה על ראש הממשלה. התקשרתי ללו קדר (המזכירה המיתולוגית של ראש הממשלה מאיר – ר"ב) ועידכנתי אותה שאם השב"כ לא יירד ממני, אני אצא לתקשורת, שמאוד-מאוד אהבה אותי אז, ואספר את כל הפרטים של האירוע ועוד אינספור תקלות וכישלונות שלהם. יומיים אחרי זה התקשר מנכ"ל אל על לעדכן על הטיסה הבאה שלי".
ההצלחות של המאבטחים הסמויים לא עצרו את המחבלים והם המשיכו בפיגועים שהגיעו לשיא ב־1972 עם טבח הספורטאים במינכן, הפיגוע הנורא בבן-גוריון וההשתלטות הנועזת של ספטמבר השחור על שגרירות ישראל בבנגקוק ולכידת השגריר ואנשיו. באירוע האחרון לא היו הרוגים אבל ישראל הושפלה.
כל הכישלונות הללו נזקפו לחובת השב"כ ובעקבות טבח מינכן הודח אחד מבכירי האגף, אבל מחברי הספר אומרים כי האירועים הללו היו ההתחלה, לא הסוף. "מדהים לחשוב על זה היום, אבל עד קוזו אוקמוטו, לא היה כלום בנתב"ג", מסביר לב־ער. באגף האבטחה הבינו שמאבטחים סמויים על מטוסים לא מספקים תשובה לכל האתגרים ובנו את מערך האבטחה של השגרירויות ושדות התעופה.
השלמת המערך ארכה זמן רב, לעיתים רב מדי. ב־24 במאי 1976 הגיע בחור גבוה כבן 20, בעל שיער בלונדיני ארוך ולבוש בגדים מרופטים, עם דרכון על שם הוגו מילר, לאחד ממשרדי הנסיעות במרכז העיר וינה, וביקש לרכוש כרטיס טיסה לישראל וממנה לטהרן ולאתונה. ההתנהלות שלו עוררה חשד, וברדתו מהמטוס בבן-גוריון הורו לו המאבטחים להוריד את המזוודות שלו מהמסוע ולהיכנס איתן לחדר הבדיקות, שם נמצאו שלושה אנשי בידוק, בהם מרגלית “מיקי” בן ישי. באותה עת עדיין לא היו מכונות שיקוף בנמל התעופה. כשמילר ניגש למזוודה, ניצבה מיקי קרוב אליו כדי לבדוק את תכולתה. מילר פתח את המזוודה הראשונה.
אחד מבכירי האגף, פיני שיף, היה אז בחלק אחר של השדה. "פתאום נשמע פיצוץ עז שהרעיד את הטרמינל כולו", הוא משחזר. "עזבנו הכל ורצנו לכיוון אולם הנכנסים. המחזה היה מזעזע. ראיתי לפניי אדם שרוף ומפוחם כולו וראיתי את מיקי, שנהרגה במקום. שני אנשי האבטחה הנוספים שהיו בחדר הבדיקות נפצעו גם הם".
התברר שבמזוודה היה מנגנון פתיחה שהופעל באמצעות משיכה, והוא שגרם לפיצוץ מטען החבלה שהיה בתוכו: עשרה ק"ג של פתיל רועם. כל אנשי האבטחה ניסו בחרדה גדולה לאתר את המזוודה השנייה של מילר, שהועפה בפיצוץ והחלו להעיף החוצה את כל המזוודות. כשהמבוקשת אותרה חבלן משך אותה מרחוק. הפיצוץ היה כל כך עוצמתי שהוא פער סדק בכביש. רק אחרי הטרגדיה הוקם בקצה נתב"ג מתחם מיוחד שבו יפתח הנוסע את המזוודה לבדו ואנשי האבטחה יצפו בו מרחוק וייתנו לו הוראות.
אחרי שאקדח הברטה הפך למפורסם בזכות מרדכי רחמים (שעשה בו שימוש גם בפשיטה הידועה על מטוס סבנה, שלוש שנים אחרי האירוע בציריך, אליה הצטרף לחבריו מהסיירת), עברו הסמויים להשתמש בכלי נשק גדולים יותר. הדרישה לנשק דרוך, זמין ומיידי, ביטאה את רוחו של האב המייסד דייב בקרמן, שפיתח שיטות שליפה ותגובה מהירות ואימן בקשיחות רבה את חניכיו. "הוא הכין את המאבטחים ועבד איתם על הגורם שאולי הוא החשוב מכל – לוודא שברגע הקריטי, כשצריך לפעול, המאבטח לא יהסס", מספר זאב פרידמן, ששימש כמאבטח סמוי באינספור טיסות. "הוא נתן לי להבין שבכל תקרית, בסוף זה אתה לבד עם עצמך, ואתה זה שצריך לפעול ברגע האמת".
"בשפה הצבאית קוראים לזה ‘קדימה הסתער’", אומר לב-ער, "אין שיקול דעת לאיש האבטחה באשר לשאלה האם להיכנס או לא להיכנס ללחימה. הוא חייב להיכנס ללחימה".
הפריצה קדימה עוברת כחוט השני בסיפורים, ואיתה גם הביקורת, אפילו אם היא מרומזת בספר שמטרתו לספר עלילות גבורה, על מי שלא פרץ. כך קרה למשל ב-9 באפריל 1973, כשקבוצת מחבלים בג'יפ תקפה את מטוס אל על שנחת בטיסה מישראל לקפריסין אחרי שהנוסעים הורדו ממנו, ונותרו בו רק אנשי הצוות ושלושה מאבטחים. לאחד מהם היה עוזי, ולשניים האחרים אקדחי 0.22 עם שבעה כדורים כל אחד.
לפתע נשמעו יריות ממרחק. פרידמן ראה ג'יפ לנד רובר ישן בצבע בז' והבין שממנו יוצאת האש. "לג'יפ היו דלתות ממתכת וחלונות קטנים. זיהיתי את היורה במושב שליד הנהג ויריתי לעבר החלון שלו. אני גומר מחסנית אחת ומחליף מיד למחסנית חדשה. בינתיים הג'יפ עשה סיבוב שלם סביב המטוס נגד כיוון השעון, ומאחר שבקפריסין נוהגים בצד שמאל והנהג יושב בצד ימין, היה ליורה קו אש אליי. עברתי בריצה לצד השני של המטוס מתחת לכנפיים והמשכתי לירות לעבר הרכב. הירי היה עכשיו ישר לכיוון שלי, יורים עליי ממרחק של ארבעה-חמישה מטרים. רק אחרי שכל האירוע הסתיים ראיתי שאחד הכדורים עבר דרך הז'קט שלי ועשה בו חור".
הירי מאקדח הברטה לא היה יעיל מול תת-מקלע קרל גוסטב שהיה בידי המחבלים. פרידמן צעק לד', שעמד בראש המדרגות, שיתחיל לירות בעוזי שבידיו. ד' לא הגיב בשלב זה ולא הצטרף לקרב. פרידמן: "הג'יפ עשה עוד סיבוב, והירי נמשך. ליוויתי אותו בירי וגמרתי כבר מחסנית נוספת. וזהו — נגמרו לי הכדורים. לא היה לי ברור למה ד' לא יורה בעוזי, זה הטריף אותי. עליתי אליו, חטפתי ממנו את העוזי, דרכתי אותו ותוך כדי ירידה מהירה במדרגות יריתי צרור ישר לתוך חלון הרכב”.
אחרי שהצרור נורה לתוך חלון הג'יפ הנהג איבד שליטה, והרכב נעצר ונתקע בטרקטור שעמד בסמוך. פרידמן זינק במהירות לתוך הג'יפ. אחד המחבלים, היורה, נהרג במקום, הנהג נפצע קשה, וברכב ישב מחבל נוסף, שהחזיק רימון יד. פרידמן הכה בראשו בקת העוזי והוציא את הרימון מידיו. "אחרי שהקרב הסתיים", מסכם פרידמן, "ד' טען שהוא לא הצליח לדרוך את הנשק. אני דווקא דרכתי אותו בלי בעיות".
כששואלים את ברעם ולב־ער מהו לתפיסתם "יום כיפור" של מערך האבטחה בחו"ל, הם עונים יחד: "פרשיית העציץ".
ב־19 באוגוסט 76’ תקפו שני מחבלים את משרדי אל על בשדה התעופה של איסטנבול. ארבעה נהרגו ועוד 20 נפצעו. "ההתקפה לא מופיעה בספר", מסביר לב-ער, "כי זו הפשלה הכי גדולה של מערך האבטחה הישראלי בחו"ל. זו פרשייה רעה מאוד. המחבלים תקפו את דלפקי אל על, והמשיכו לירות ולהרוג ובזמן הזה שני מאבטחים שהיו במקום מוצאים מקלט מאחורי עציץ ולא עושים דבר. מבחינתנו זו התנהגות בלתי נסבלת. בעקבות האירוע הזה שינו את כל תהליך האיתור, הגיוס וההכשרה כדי לוודא שכולם מבינים, מפנימים ויפעלו לפי נוהל הלחימה שלנו".
10 צפייה בגלריה
''ההתקפה באיסטנבול הייתה הפשלה הכי גדולה של מערך האבטחה הישראלי בחו''ל'. אודי לב-ער
(צילום: יונתן בלום)
הלחימה הזאת הייתה לפעמים שדה קרב של ממש. כך היה בשדה התעופה של וינה ב־27 בדצמבר 1985, כשחוליה של ארגון אבו-נידאל תקפה את דלפקי אל על. קרב יריות קשה החל בינם ובין חמשת המאבטחים הסמויים ששלפו מיד אקדחים. שניים מהם נפצעו. המחבלים הופתעו מעוצמת התגובה ונסוגו. אבי רימון אסף מחסניות מאלה שנפגעו והמשיך לרדוף אחרי המחבלים שכבר יצאו מהבניין.
"זה פשוט סרט אקשן", מספר ברעם, "המאבטחים מופתעים - יורים עליהם בקלאצ'ים, זורקים עליהם רימונים והם מצליחים להניס את המחבלים ולפגוע בחלקם. המאבטחים שלא נפצעו, לא מתבלבלים לרגע ועושים את מה שאף אחד לא ציפה מהם - יוצאים לרדוף אחריהם". אבי רימון ראה שאחד המחבלים עוצר מכונית מרצדס בכביש המפלס התחתון ועולה עליה עם חבריו. "הגעתי בריצה לרציף שממנו יצאה המרצדס, זיהיתי מכונית משטרה שישב בה שוטר מקומי עם כלב תקיפה. נכנסתי למכונית וצעקתי לשוטר בעברית 'סע!’ המזל היה שהשוטרים הכירו את כולנו. וכך התחיל המרדף. נוצר מצב הזוי: מאבטח ישראלי יושב במכונית גולף משטרתית קטנה, מאחוריו כלב תקיפה, והוא נותן הוראות לשוטר אוסטרי לצאת למרדף".
וכך לאורך מסלול ארוך האוסטרי נוהג, ובמקביל עוד רכב משטרה ובו יושב מאבטח אחר בשם יוסי אורבך. רימון ואורבך מוציאים את הגוף החוצה מהרכב ומנהלים קרב יריות עם המחבלים הנסוגים, והכלב מביט בכל זאת בתמיהה הולכת וגוברת. אחרי ש־19 יריות פגעו במרצדס, היא עצרה ושוטרים שהצטרפו למרדף השתלטו על הנוסעים בה.
במקביל התרחש פיגוע על ידי אותו ארגון בשדה התעופה של רומא. גם שם הגיבו המאבטחים בנחישות, פגעו במחבלים ומנעו טבח גדול.
הכישלונות נשארו מחוץ לספר, אבל כאמור, היו גם כאלה. שניים מהם באותו מקום - פיצוץ שגרירות ישראל בבואנוס־איירס ב־1992 ובבניין הקהילות היהודיות ב־1994. זה היה כישלון נורא של המוסד, "אבל גם כישלון של תפיסת האבטחה של השב”כ. ההנחה באותה תקופה הייתה”, אומר ברעם, “שארגנטינה היא מקום שקט ובטוח. בדיעבד גם סידורי האבטחה שאיפשרו לרכב תופת להגיע לכזאת קרבה עם הבניין ולהפיל כמעט את כולו, היו לא מספקים".
והיה גם כמובן הכישלון הנורא מכולם - רצח רבין שאנשי יחידת אבטחת האישים של האגף כשלו בהגנה על חייו. לב־ער היה אז בתפקיד בכיר תחת דרור יצחקי, ראש האגף, שהתראיין לפני כמה חודשים, אבל לא קשור לאבטחת האישים או לפשלה הנוראית. “דרור הציע לי להצטרף אליו לסיור באותה עצרת. המזל שיחק לי וסירבתי לו”. אבל בלי קשר לשאלת האחריות האישית, ברעם ולב־ער מסכימים כי מדובר על ליקוי מאורות. “האוריינטציה באגף האבטחה הייתה מבוססת תמיד על שלושה אירועים שאסור בשום אופן שיקרו - הפלת מטוס, נפילת שגרירות ופגיעה בראש ממשלה. והנה, אחד מאותם שלושה - קרה לנו”. לדברי ברעם, “אין ספק שעד הרצח הייתה ביחידה תרבות מסוימת של ביטחון עצמי מופרז, שלשמחתנו ולתקוותנו השתנתה אחר כך”.
כשהם מתבקשים לציין את האירוע ההירואי ביותר בהיסטוריה של אגף האבטחה, מפתיעים ברעם ולב־ער ובוחרים דווקא אירוע שבמרכזו אזרח.
ב־10 בפברואר 1970 הסתערו מחבלים על הנוסעים והצוות של טיסת אל על שיצאה מישראל, שחיכו במינכן לטיסת המשך ללונדון. ביניהם היו השחקנים אסי דיין וחנה מרון. אחד המחבלים איים על הנוסעים ברימון יד, והקברניט נאבק בו. הרימון התפוצץ וגרם לפציעתם של נוסעים רבים. חנה מרון איבדה את רגלה. מחבל נוסף רץ לעבר האוטובוס, הורה לנהג לעצור ולפתוח את הדלת והשליך רימון אל תוך האוטובוס. “הנוסע האזרח אריה קצנשטיין הטיל עצמו על הרימון והקריב את חייו להצלת יתר הנוסעים. הוא עשה זאת לעיני אביו, שהיה עימו באוטובוס. קצנשטיין היה בן 32, תושב חיפה ואב לשלושה ילדים”, מספר ברעם.
כעבור 30 שנה, קיבל בנו של קצנשטיין מכתב מלשכת נשיא המדינה, ובו הוזמן לטקס שיציין “את תרומתו של אביך לביטחון המדינה”. לדברי ברעם, “זה כמובן הקפיץ את הבן, שהתחיל לחשוב שאביו היה בעצם מאבטח סמוי או איש מוסד. הוא הפך שמיים וארץ וניסה לברר. סייענו לו, והתברר שכלום. סתם טעות קולמוס. אמרתי לבן שאין סיפור נסתר, אבא שלו פשוט היה גיבור”.
