מילדותי חקוקה בראשי התמונה הבאה: על מרקע הטלוויזיה מופיעים, עולצים ולוחצים ידיים, שלושה מנהיגים. האחד לבוש במדי צבא בצבע זית ולראשו כאפייה, השני אמריקני בעל בלורית שופעת, והשלישי - ראש ממשלת ישראל. הקולות הבוקעים מהמסך משדרים חגיגיות ובאולפן דיבורים על שלום ועל היסטוריה. מנגד, על פני הצופים בבית, הוריי, דאגה מהולה בחרדה.
הסכמי שלום, כך למדתי כבר בגיל צעיר, אינם תמיד סיבה למסיבה. בדיעבד אני לא יודע לומר אם ראש ממשלת ישראל מאותו זיכרון ילדות משנות ה-90 היה יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו או אהוד ברק, אבל גם כשבגרתי, ואני זוכר בבירור את אהוד אולמרט נושא ונותן עם מחליפו של יאסר ערפאת, זו לא הייתה סיבה למסיבה.
בשבוע שעבר תקף כאן עיתונאי כלכליסט רועי ניצן את כוונת הממשלה לחזק את ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. בתווך הוא ציטט את השרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, תיבל בדבריו של יולי אדלשטיין ותהה על ההיגיון ה"משיחי", כלשונו, שלפיו הקמת התנחלויות חדשות או הרחבת הקיימות לא תסייע להגנה מטרור. "אם החיים שם מסוכנים", כתב, "האם התוכנית לא צריכה להיות הפוכה, כלומר, לעודד אנשים לגור בתחומי הקו הירוק? לא – ההיגיון המשיחי הוא הפוך".
מול קול הטירוף, כפי שמציג אותו ניצן, הוא מנסה לדבוק במספרים ולהוכיח באמצעות סטטיסטיקה שההתנחלויות לא רק לא מגינות על ישראל אלא שהן מסכנות את חיי האזרחים הגרים שם ואת השומרים עליהם אף יותר. הוא ציטט את נתוני ארגון "בצלם", שלפיהם "מתוך 877 האזרחים שנרצחו על ידי פלסטינים מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, 328 היו בגדה המערבית, בעזה או בירושלים".
לפוליטיקאי הבריטי לורד ליאונרד הנרי קורטני מיוחס הציטוט המופלא: "ישנם שלושה סוגי שקרים - שקרים, שקרים מתועבים וסטטיסטיקה". ובכן, כן, מספר הישראלים הגרים ביהודה ושומרון שנרצחו בפיגועי טרור גדול משיעורם באוכלוסייה, אך ההתמקדות בהם מפספסת את התמונה הגדולה: עדיין, רוב הנרצחים הגיעו מ"ישראל הקטנה". הספירה הנוחה להחריד שמתחילה באינתיפאדה השנייה מפספסת את הסיפור שקדם לה, ואת המקום שבו צמחה אידאולוגיית ה"פרידה בכל מחיר" מהפלסטינים.
בחודש הבא יצוינו 30 שנים להסכמי אוסלו. הסיבה שבגללה דאגה ניבטה מפניהם של הוריי היושבים מול הטלוויזיה הייתה שהסכמי השלום עם הפלסטינים התפוצצו בפנינו, ולעיתים, מילולית, בפני חברינו ממש. זה קרה פעם אחר פעם אחר פעם. גם ב"בצלם" יודעים זאת. לכן הם לא מדברים יותר על "שלום", אלא רק על הפרדה, ובמילותיו של ניצן: "קו גבול רציף ובלתי חדיר בין שטחי ישראל לשטחים הכבושים". אבל רגע, כבר עשינו זאת, לא?
עקיבא לםדניס ויסלפועשר שנים אחרי קריסת השלום ניסינו גם את רעיון ההפרדה. זו בדיוק הייתה מטרת תוכנית ההתנתקות: אנחנו כאן והם שם. האם כבר שכחנו את סבבי הלחימה התדירים עם ארגוני הטרור העזתיים מאז? האם לא סבלנו ממנהרות חדירה שנועדו לתקוף קיבוצים מסביב לרצועת עזה ומרקטות המאיימות לפגוע (ופוגעות) במיליוני ישראלים בבתיהם? רק בשבועות האחרונים נחשפו מאמצי ארגוני הטרור ב"גדה" לנצל את הוואקום הצבאי שנוצר בצפון השומרון - בגלל ההתנתקות, אגב - ולשגר רקטות לעבר יישובי הגלבוע. ההיסטוריה מוכיחה שאין דבר כזה "גבול בלתי עביר".
ניצן מאשים את שרי הממשלה באידאולוגיה משיחית בעודו דבק באידאולוגיה אינפנטילית העוצמת עיניה מול לקחי העבר. היהודי הראשון שנרצח בארץ על ידי ערבים קיפח את חייו הרבה לפני "הכיבוש". הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז), נרצח בידי ערבים בשנת 1851 במטרה להפסיק את ההתפתחות היהודית בירושלים. זו תמיד הייתה מטרת תנועת הטרור הפלסטינית: להפחיד יהודים מספיק כדי שייכנעו ויוותרו על ההתיישבות הציונית. זו לא משיחיות, זו הבנה רציונלית וקרה של הסכסוך. ההתנגדות לתוכנית לחיזוק ההתנחלויות אינה אלא כניעה לטרור.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
