תקרית שמחה רוטמן והמגפון בניו יורק בליל שבת
(צילום: שני גרנות לובטון)
כאשר הביביסטים התעללו אישית בחברי הקואליציה הקודמת, הציקו לילדיהם בבתי הספר, סגרו בפניהם בתי כנסת וטירללו את לילותיהם במגפונים, חשבתי שאלה מעשי בריונות שפלים, שאין להם דבר עם מחאה לגיטימית. במבחן התוצאה הם עשו את העבודה: הם הטריפו את חברי הכנסת של ימינה. הבטחות למשרות נכבדות לעריקים השלימו את התהליך: הקואליציה קרסה, ואלה שערקו בעוד מועד הפכו לשרים בממשלה. גורלם יהיה כגורל אורלי לוי-אבקסיס: משולחן הממשלה הם יתגלגלו לאח הגדול, להישרדות, לרוקדים עם כוכבים.
הטרור שהפעילו תומכי בנימין נתניהו על פוליטיקאים היה פרק אלים, אפל, מסוכן, בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אסור לחזור עליו. מי שנחרד אז לא יכול להתמוגג מנחת כאשר טכניקות לחץ דומות מופעלות על ידי תנועת המחאה. אלימות היא אלימות גם אם כוונותיה כשרות; הפרה של כללי משחק היא הפרה גם אם המפירים הם הטובים בלוחמינו. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.
המטרה של אנשי נתניהו הייתה להכניע חברי כנסת, להפוך אותם מנבחרים לעריקים. בכנסת הנוכחית הסיכוי לכך קלוש: בינתיים גוש ה-64 מאוחד בדבקותו בשלטון. האלמנט הלוחמני בתנועת המחאה רודף שרים וחברי כנסת כדי להשיג שתי מטרות אחרות. האחת, להוציא את הפוליטיקאים משיווי משקל, לגרום להם לעשות ולומר שטויות, להשפיל ולגמד אותם; השנייה, לצקת אנרגיה במחאה: כל הפגנה מול פרצופו הנבוך של שר מולידה עימות עם שוטרים, מעצרים, סרטונים, כותרות, אפים מדממים. העימותים הם קו החיים שמוליך את המחאה משבת לשבת.
ניקח מקרה מורכב: שמחה רוטמן והמגפון. קומץ מפגינים, פעילי תנועת המחאה, ליווה את רוטמן כאשר צעד בליל שבת ברגל, מוקף במאבטחים, בפרבר של העיר ניו יורק. הם קראו לו לחזור הביתה ולשחרר את המדינה מההפיכה המשפטית שלו. רוטמן גהר לפתע על אחת המפגינות, נאבק בה, חטף ממנה את המגפון והחזיק בו בכוח. המוחים השיגו את שלהם: רוטמן תועד במעשה בריונות על מלא. לא חשוב מה יאמר באלף ראיונות לאחר מעשה: הוא נחשף בקלונו.
המקרה מורכב משום שלרוטמן יש באמת בעיה בשליטה על כעסים. יש לו התפרצויות זעם. הייתי נוכח באחת מהן, כלפי פוליטיקאי-עמית, עוד לפני שמונה לראש ועדת החוקה בכנסת. אחר כך הוא ניסה להסביר, אבל כל ההסברים התפוגגו במהלך הדיונים בוועדת החוקה על החוקים שלו.
מה שקרה לו באמריקה הוא קפיצת מדרגה. החוק הראשון לכל איש ציבור בנסיבות כאלה - גם לעיתונאים - הוא להימנע ממגע פיזי. לעולם לא תרים יד, לעולם לא תוריד יד. הזכרתי פעם מעשה שהיה בנוכחותי עם שמעון פרס, בבחירות של 1981, בשכונת מורשה ברמת השרון. ישבתי עם פרס במושב האחורי של המכונית שלו. נער דפק על הזכוכית. פרס פתח, הנער עשה משהו ופרס סגר. הוא לא אמר מילה על התקרית, אבל כשהסתכלתי על חלון המכונית ראיתי שובל ארוך של רוק, על החלון ועל חולצתו. רוטמן לא היה מסוגל להתאפק.
המפגינים משוכנעים, במידה רבה של צדק, שהקואליציה החדשה מתכוונת לשנות מן היסוד את דמות המדינה שלהם. היא מאיימת על ערכיהם, על הפטריוטיזם שלהם, על פרנסתם ועל רווחתם, אולי אפילו על עצם קיומם. הם אנשים שחונכו שבמלחמה כמו במלחמה: המטרה היא חזות הכל. עם האמצעים נסתדר.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיתנועת המחאה נאבקת נגד שלטון שאיבד רסן. אין ברירה אלא לנהל מאבק אגרסיבי, נחרץ, בלתי מנומס בעליל. אבל אסור לה לזנוח בדרך את הערכים שבשמם קמה. גם למשפחות של פוליטיקאים שנואים מגיעה מידה של פרטיות, גם לפוליטיקאים אנטי-דמוקרטים יש זכות לחופש ביטוי. מעבר לזה, מי שהולך על הקצה חייב להבין שעלולה להתרחש תקלה שתפיל את המאבק כולו לקרשים. נתניהו, יריב לוין, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מייחלים לתקלה.
עליונות מוסרית מול עליונות יהודית; אחריות לאומית מול הפקרות סקטוריאלית; דמוקרטיה מול הלכה; משפט מול ביזה: למחאה יש מה להציע. הפתרון איננו מחאה לייט או מחאה זירו. הפתרון הוא מחאה בוגרת, חכמה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
