אחד הסמלים הבולטים להפתעה המוחלטת שבה נתפסה מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים היה כיבוש החרמון, "העיניים של המדינה", על ידי לוחמי הקומנדו הסורי. יומיים אחרי תחילת המלחמה הוטל על כוח מצומצם יחסית של לוחמי גולני ושריון, בפיקוד מח"ט החטיבה החומה אל"מ אמיר דרור, הניסיון הראשון, והכושל, לכיבוש ההר.
כמעט חמישים שנה עברו מאז אותו קרב מיתולוגי ואכזר, שבו נהרגו 25 לוחמים ועשרות נוספים נפצעו. אחד מהפצועים הוא דב פישקס שמחון, שהיה אז חניך בקורס מ"כים של גולני שהוקפץ באמצע הקורס ללחימה מול האויב הסורי בגולן.
"אני נפצעתי ב-8 באוקטובר 1973 בשעות הצהריים, בניסיון הראשון של כיבוש מוצב החרמון. הפציעה הייתה קשה והחובש, שאני לא יודע מי הוא, עשה לי עירוי תוך כדי הניתוח והציל את חיי", סיפר שמחון.
לאחר שנפצע בקרב איבד שמחון את הכרתו והמידע היחיד שיש לו על האירוע הוא עדות שמיעה חלקית, בלי הרבה פרטים. "בשנים האחרונות אני מנסה למצוא את החובש עלום השם שהציל את חיי ונתן לי עוד 50 שנה לחיות. אני רוצה להגיד לו תודה ולתת לו את כל הכבוד שמגיע לו".
שמחון פנה למערכת ynet בבקשה לעזרה, ויחד יצאנו למסע בעקבות אותו חובש גיבור חסר שם.
"רוב הלוחמים נפגעו ונהרגו כשישבו בזחל"ם"
כדי להתחקות אחר אירועי אותו היום נפגשנו בביתו של איש העסקים מודי בן ש"ך, אז מפקד פלוגה ב' בבית הספר למ"כים, לשם הגיע גם שייקה שיינקמן, אחד מהחובשים בקרב, שנפצע בעצמו.
"המח"ט אמיר דרורי, והמג"ד דובי דרור, אמרו לי שיש עשרות חיילים ישראליים בתעלות של החרמון וצריך לחלץ אותם", סיפר בן ש"ך. "נוהל הקרב התייחס בעיקר למוצב עצמו ולא לדרך אליו, למרות שבסוף זה היה העניין הקריטי".
במשך שעה טיפסו הלוחמים במעלה ההר עד שהגיעו ל"עיקול הטנק". "הכוח של סיירת גולני ולוחמים מקורס מ"כים בפיקוד המ"פ יעקב סלע הלכו על הציר מעלינו ואנחנו, עם הזחל"מים, התקדמנו על הציר. בשלב מסוים המג"ד שלנו נהרג בזמן שניסה לפנות שרשרת מוקשים על הכביש. הודעתי בקשר שאני תופס פיקוד והמשכתי כמעט עד הרכבל העליון, אז נקלענו לתוך מארב מסודר של הקומנדו הסורי".
גם במרחק השנים, שינקמן זוכר את הרגע שבו המג"ד נהרג. "הגענו לעיקול הטנק ונעצרנו שם עם שרשרת מוקשים שלא הצליחו לפנות, זה הלך מאוד לאט. המג"ד דובי דרור קפץ למטה כדי לעזור לפנות את המוקשים וקיבל כדור בחזה ואחד נוסף ברגליים. מודי שלח אותי לטפל בו, אבל כשהגעתי אליו הוא היה מת. מודי החליט שהוא הופך למפקד הכוח, התפרסנו קדימה עד שהטנק נעצר".
"ישבנו בתוך הזחל"ם, לפי זכרוני צוות של 13 אנשים. שייקה היה משמאלי ומודי מאחורי, ואז נתקלנו", שחזר שמחון. "רוב הלוחמים נפגעו ונהרגו תוך כדי ישיבה בזחל"ם, חלקם הצליחו לירות, כמו משה ביטרמן עם המאג שגם קיבל על כך צל"ש".
את הרגע שבו הוא נורה ונפצע שמחון מתאר כאילו זה קרה אתמול. "שייקה נפצע בצוואר וביד ועזרתי לו לצאת מהזחל"ם. מודי היה היחיד שקפץ לצד השני, מול הסורים, וריסס באטרף עם הקלצ'ניקוב, ניסה להוריד להם את הראש. בשלב מסוים הוא קרה לי 'פישקס, בוא הנה'. בריצה אליו חטפתי כדור ראשון".
שמחון מחזיק את תיק המסמכים שבו הוא אוגר את המחקר אחר החובש המסתורי, ומוציא משם גוש מתכת קטן ומשונן. הרסיס.
"בגלל שנהייתי מטרה נייחת הכדור השני נכנס מהגב, יצא מהחזה, וקרע לי את העורק. אני זוכר את השפריץ של הדם, ממש מזרקה שיצאה לי מהחזה", תיאר. "אחר כך חטפתי את הכדור השלישי ברגל והתגלגלתי מחוסר הכרה לתעלה שהייתה בצידי הדרך, שם שכבתי עם שייקה".
הפינוי משדה הקרב והחובש האלמוני
בקול מונוטוני ומעט מנותק, המג"ד בפועל בן ש"ך משתף את חבריו לנשק בזכרונות שלו מהמארב הקטלני. "הסורים היו ביתרון גובה עלינו וירו לתוך הזחל"ם. היו לנו חמישה הרוגים ומספר רב של נפגעים. בשלב מסוים ראיתי חייל סורי בטווח של עשרה מטרים ממני זורק עליי רימון ויורה. יריתי עליו, הרימון פגע בזחל ואני קפצתי החוצה לתוך התעלה".
"בשלב הזה היה לנו קרב הישרדות. הסורים ניסו להסתער לכיווננו ואני היחיד שירה", שחזר. "באיזה שלב חטפתי כדור ברגל והתגלגלתי אחורנית. חטפתי גם כדור במשקפת וכדור במימיה, שהרטיב אותי לגמרי. חשבתי שנפגעתי וכולי מלא דם, וזה כמעט הצחיק אותי. בשלב מסוים הגיע אלינו זחל"ם נוסף עם המ"מ. אחד החבר'ה שנקטעה לו הרגל הגיע בזחילה אלינו. זה היה קטע לא פשוט – זחל"ם מלא בהרוגים ופצועים".
"בהמשך פגשתי את אלדד שרוני, מ"מ מסיירת גולני, וביקשתי ממנו לחלץ את הפצועים", תיאר בן ש"ך. "באיזה שלב ירד על ההר ענן בצורה פלאית והסתיר אותנו מעיני הסורים, למרות שהם היו במרחק של 10-15 מטרים מאיתנו".
שינקמן נזכר גם הוא ברגע קריטי מהקרב. "באיזשהו שלב מודי הכריז על נסיגה. הוא ניגש לטנק ואמר בטלפון לנהג 'סע אחורה אנחנו נסוגים'. תוך כדי הריצה מהטנק לזחל"ם קיבלתי כדור בבטן. אני, פישקס ואיש צוות הטנק שכבנו שלושה פצועים קשה על הציר ליד הרכבל העליון, ושלחו צוות של סיירת גולני לחלץ אותנו".
"הם באו בחסות הענן שהגיע והסתיר אותנו – ולקחו אחד אחד", שחזר שינקמן. "אני לא ידעתי שהייתה פקודה של המח"ט לא לפנות הרוגים. בגלל שפישקס דיבר מחוסר הכרה אמרתי למחלצים שהוא חי בוודאות. זרקו אותנו אחד על השני בתוך זחל"ם הפינוי והגענו לתאג"ד".
ברגעים שבין איבוד ההכרה ועד שהובא על ידי המחלצים אל התאג"ד הגיע לשמחון אותו חובש אלמוני והציל את חייו. "עשו לי חיתוך של וריד גדול בקרסול כדי להכניס עירוי", הוא שחזר את הפרטים שנודעו לו לאחר מכן. "לפי מה שאני יודע, לחובש אסור לעשות פרוצדורה רפואית כזו, אלא רק רופא יכול לעשות. השאלה הגדולה היא מי עשה את זה?".
השמועה והתקווה
בינתיים, בן ש"ך, שקיבל כדור ברגל אבל לא פונה, המשיך להילחם וניסה להבין להיכן פונו החיילים שלו. "12 מתוך 25 ההרוגים בקרב היו מהפלוגה שלי. הטרגדיה הייתה היעדר הכוחות, כי היו שם הפלוגה המוגדלת שלי ועוד פלוגה מוקטנת של הסיירת, ועם זה ניסינו לכבוש את החרמון".
"נשברנו יחסית מהר והיו לנו הרבה מאוד הרוגים ופצועים", סיכם. "אם הייתה פלוגה טרייה או שתיים שבאות ומשלימות את הפער היה אפשר אולי לחסוך את האבדות הקשות של הקרב השני לכיבוש החרמון".
בינתיים, שינקמן נזכר בפרטים נוספים על התאג"ד שאליו פונה יחד עם שמחון. "פגשתי שם רופא מחטיבה 188 שהיה עם מדי א' ותג חטיבה. מסתבר שהתאג"ד שאליו פינו אותנו היה משותף לגולני ולשריון. פגשתי שם חבר ילדות שלי שהיה אז חובש בתאג"ד".
שמחון מתרגש לשמוע את הפרטים וממהר להכניס אותם לתיק המסמכים שמתעד את הניסיונות לאתר את החובש. "במהלך השנים הצלחתי להגיע לרופא החטיבתי, ד"ר שרגא מייבלום, שנפצע באותו הקרב, למפקד התאג"ד יחזקאל סידי ולמפקד תאג"ד נוסף שהיה באזור, מיקי ווילר. שלושתם לא ידעו מי החובש".
"הגיעה אליי שמועה שהחובש שהציל אותי נהרג כעבור כמה ימים, אבל אני לא יודע אם זה נכון", סיכם שמחון. "אני מקווה שאמצא את החובש שהציל את חיי, מגיע לבן אדם הזה שאגיד לו תודה".
אם יש לכם מידע נוסף על הקרב הראשון על החרמון במלחמת יום הכיפורים, או כל מידע שיכול לסייע לשמחון באיתור החובש, ספרו לנו במייל האדום.