גבורתם של ישראלים רבים עמדה במרכז "פאנל הגיבורים" המיוחד שהתקיים היום (שלישי) במסגרת וועידת התקומה והחוסן הלאומי של ynet ו"ידיעות אחרונות", על רקע אירועי 7 באוקטובר והמלחמה ברצועת עזה. בפאנל השתתפו נועם דור ממכינת עין פרת, שסייע לפנות פצועים ואזרחים תחת אש; ליאורה בן צור מעין השלושה, שפעלה אחרי לידה להציל את קרובי משפחתה שהיו בעוטף; חברת הכנסת לשעבר נירה שפק, שהכווינה כוחות לתושבים שנזקקו לעזרה; יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות שהציל צעירים רבים ממסיבת הנובה.
אלזיאדנה, כאמור נהג הסעות מרהט, סיפר על החלטתו לצאת מביתו ב-7 באוקטובר כדי להציל 30 צעירים שהשתתפו במסיבה. "התקשרו אליי החבר'ה שם, אמרו לי 'יוסף, תציל אותנו'. לא חשבתי פעמיים. עשיתי את המעשה הזה כי אני בדואי, אזרח ישראלי. גם התקשרו אליי מחמאס ואיימו עלי", שיתף.
פאנל הגיבורים: "עשינו מה שהיינו צריכים לעשות"
(צילום: סנטרל הפקות)
לדבריו, "חמאס התקשרו אלי ואמרו לי 'אתה יוסף?'. אמרתי 'כן'. ואז אמרו לי 'הצלת חיים של 30 יהודים, אתה חושב שלא נגיע אליך?'. אמרתי לו שאני קודם כל אזרח ישראלי. דבר שני, כולנו בני אדם. פניתי למשטרה. את חמאס לא עניין מי יהודי ומי ערבי, עניין אותם לחטוף כמה שאפשר". על כך שקוראים לו גיבור אמר אלזיאדנה כי "לא חיכיתי שיקראו לי כך, עשיתי את זה מהלב שלי".
האנשים שהצלת - לקחת אותם למסיבה ברעים.
"כן. לקחתי אותם בשישי בלילה. הייתי הנהג שלהם מכיתה א' ועד שסיימו בית ספר וצבא, עד היום אנחנו בקשר. כשיצאתי מהבית ראיתי את כמות הטילים ואמרתי שיש פה משהו לא בסדר. הייתי יכול לחזור, אבל אמרתי שאני חייב להציל את החיים שלהם. סימנו לי לחזור ואמרתי שאני לא חוזר. כשהגעתי לבארי חסם אותי בחור צעיר, הוא קפץ מהרכב שלו עם שתי בנות ואמר לי שיש מחבלים בקיבוץ. שמעתי ירי. זו הפעם הראשונה בחיי שפחדתי, אבל המשכתי. קפצנו מהרכבים, שכבנו על הבטן ליד תעלה. סיכנתי את החיים שלי ולא עזבתי אותם. כי זה לא משנה אם אני בדואי והם יהודים, כולנו עם אחד. באוטו שלי יש 14 מקומות, דחפתי שם 30 אנשים. לקחתי אותם דרך שדות, ושם לקחנו בחורה שנפצעה ברגלה. נסענו לצאלים, ונשארנו שם עד שבא פיקוד העורף".
אלדיאדנה הוסיף: "יש לי בן דוד שכן, הרגו אותו בחוף זיקים. חבר שלי, נהג מיניבוס - רצחו אותו ליד רעים. מהמשפחה שלי נחטפו ארבעה, שניים חזרו. הבן והאבא עדיין חטופים. אני מאחל שכל החטופים יחזרו הביתה בריאים ושלמים".
בהמשך סיפרה גם ליאורה בן צור, תושבת עין השלושה ודוברת עדי נגב נחלת ערן ובין מקימי עתיד לעוטף, איך הקימה חמ"ל רגע אחרי שעברה לידה ושלחה אנשים להציל את קרובי משפחתה שהיו בעוטף ב-7 באוקטובר. "יממה לפני כן ילדתי את בתי. ב-7 באוקטובר הבנתי שמשהו מאוד חריג קרה, היו אזעקות בלי סוף באסותא אשדוד - שם ילדתי - וניסיתי ליצור קשר עם המשפחה. לא הצלחתי".
לדבריה, "בעלי עדכן אותי שהם נכנסו לממ"ד, ואחרי כמה שעות לא הצלחתי ליצור קשר איתו ועם אמא שלי. הסתכלתי על בתי, אסיף הקטנה, ואמרתי לה 'יכול להיות שזה רק אני ואת שנשארות פה'. וברגעים אלה התחלתי לחפש מספרי טלפונים - הייתי כתבת ברדיו דרום והיו לי מספרי טלפון של אנשים מפיקוד דרום, מרכז, צפון, ירושלים. הרמתי להם צלצול, וגם לאח שלי, שהיו בעצם הכוח היחיד שהצלחתי לגייס. ביקשתי מהם לבוא ולהציל את המשפחה שלי בקיבוץ".
ובעצם שלחת אותם לעין השלושה.
"כן. לפני כן הבנתי מבעלי שיש כמויות של מחבלים שפורצים לבתים ומעלים אותם באש, ורוצחים חברים. הוא ביקש ממני לעשות מה שאני יכולה כדי להציל אותם. אחים שלי נסעו לקיבוץ והם החליטו להיכנס, אחרי שהשאירו את הרכב שלהם בניר עוז. עשיתי וידוא כדי שחלילה לא יהיה ירי דו-צדדי ביניהם לבין כיתת הכוננות שלנו, והם נכנסו. באותם רגעים שלחו לי הרבה חברים הודעות שיש כמויות של מחבלים בבתים.
"ניסיתי לעשות סדר, העברתי לכוחות הביטחון ולאחים שלי מה שיכולתי, ועשיתי להם מפה של כל המחבלים שהיו בקיבוץ. אחים שלי הגיעו לבעלי ולילדים, וחילצו אותם. הם המשיכו לחפש את אמא שלי שהתארחה בדירת אירוח בקיבוץ. הם מצאו אותה מתבוססת בדמה, ירויה מעשרות כדורים מכף רגל ועד ראש. הם החזיקו אותה כדי שלא יחטפו את הגופה שלה. הם המשיכו וחברו לכיתת הכוננות שחיכתה בבית הכנסת של הקיבוץ, ומשם הצליחו לחלץ עוד ועוד משפחות".
גם חברת הכנסת לשעבר, אל"מ במיל' נירה שפק מכפר עזה, ניהלה חמ"ל מביתה ב-7 באוקטובר והכווינה כוחות לתושבים שנזקקו לעזרה, תוך שהזעיקה כוחות הצלה לאזור. היא התייחסה לגבורה של ישראלים רבים באותו יום, ואמרה כי "היו מאות ואלפים כאלה".
לפי שפק, "הגיבורים הראשונים אלה החטופים והחטופות, שמצליחים - הלוואי - להחזיק מעמד 137 ימים. הגיבורים והגיבורות אלה גם חיילי צה"ל שנלחמים בכל החזיתות, בסדיר ובמילואים. הגיבורים והגיבורות אלה כל מי שגם היום ממשיכים להיות בנעלי מדינת ישראל - החברה האזרחית. אלה הגיבורים והגיבורות".
וכשמדברים על חזרה הביתה, מתי זה יכול לקרות?
"אני אהיה בכל מקום כדי לוודא שלא חוזרים ל-6 באוקטובר. אנחנו תקועים עם חלון ממ"ד לא תקין. יתקנו את החלון לפני שנחזור? כי אם לא, אנחנו ב-6 באוקטובר. וכשאמרו שהממ"ד הוא הכי מוגן, הייתי צריכה פתאום לעמוד ולהחזיק את הדלת של הממ"ד במשך שעות. לפני שיחזירו אותנו מישהו יתקן את הדלתות האלה? מישהו יגן עלינו? אלה שאלות שצריך לשאול".
נועם דור בן ה-18 מרמת הגולן, חניך במכינת עין פרת שסייע לפנות פצועים ואזרחים תחת אש ב-7 באוקטובר, התייחס גם הוא לחזרה ליישובים בצפון ובדרום. לדבריו, "חייבים להישאר בעוטף. איפה שתעבור המחרשה - שם ייקבע הגבול. אם לא נחזור, מה זה יראה לאויבים שלנו?".
לדבריו, "המלחמה האמיתית עוד לא התחילה. המלחמה תתחיל כשהתושבים ישובו לבתיהם. דיברו על זה המון - איך משקמים את האמון והביטחון? הגדרות שלנו נפרצו. אנחנו כרגע עובדים עם מפונים ומביאים אותם אלינו למכינה. הרבה מהם מאוד אבודים, בעיקר בני נוער".
על הגבורה של ישראלים רבים ב-7 באוקטובר אמר דור כי "כל אחד מחברי הפאנל וכל מי שיצא בבוקר באותו היום עשה מה שהוא היה צריך לעשות. גבורה היא משהו שנראה לי מאוד קשה להגדיר אותו - איזשהו רצף מאוד מורכב שאפשר למצוא בו המון חלקים מדהימים".
