מסתבר שהטיפול היקר שעברתי בקבוצת פ"א - פשרנים אנונימיים - לא באמת הצליח לגמול אותי מהתמכרותי לפשרות. צדקו מבקריי, ועליי להודות: קוראים לי יובל, ובכל מקום שאני רואה מחלוקת אני מיד אץ לפשר בין הצדדים.
התמכרות מסוכנת זו הביאה אותי כעת, בעקבות הזעקות הרבות על סכנת נטישת המדינה על-ידי "טובי בניה ובנותיה", מדענים, רופאים, הייטקיסטים ודומיהם, לנסות למצוא מתווה פשרה שישאירם כאן. הכורח בפשרה התגבר אצלי משנחשפתי לנתונים שלפיהם קבוצות אלה מונות פחות מ-300 אלף איש, ואם חלילה כמה רבבות מהם יעזבו - ישראל תקרוס ותהפוך למדינת עולם שלישי. הזועקים גם הסבירו שהעזיבה באה לא רק בשל המצב הביטחוני הקשה (שזה מובן ולא בר שיפוט, בעיניי) אלא גם בעקבות ניסיון ההפיכה המשטרית, בגלל הממשלה שמעדיפה כוח ושלטון על טובת המדינה (כפי שהם רואים אותה) ובגלל עוד החלטות מדיניות שנתקבלו.
הבהלה שאחזה בי לשמע הדברים מצאה את מזורה הרגשי בכתיבת מתווה שישאירם בארץ, ובזכותם את כולנו. להלן הצעתי: הכנסת תחולק לשלוש כנסות. לכנסת הראשונה, שתיקרא העליונה, יצביע רק מי שנמנה על ה-300 אלף הללו. לכנסת השנייה, האמצעית, יצביע מי שתורם למדינה אבל איתרע מזלו ויש לו תחליף. לא הטייסים אלא החי"רניקים. לכנסת התחתונה יצביעו כל השאר. ממשלה תיבחר רק באמצעות השגת רוב בכל אחת משלוש הכנסות, וכך גם יתקבלו כל ההכרעות הלאומיות. בדרך זו תוכלנה אותן קבוצות לעצור כל מלחמה או רפורמה אם ירצו, מה שיאפשר להן להישאר איתנו ולסכנה לחלוף.
נזכרתי שהפטנט הזה כבר נוסה בעבר פעמים רבות. למשל, באסיפת המעמדות שהתקיימה בצרפת עד המהפכה
אלא שאז נזכרתי שהפטנט הזה כבר נוסה בעבר פעמים רבות. למשל, באסיפת המעמדות שהתקיימה בצרפת עד המהפכה (שם המעמדות הראשון והשני, שמנו כחצי מיליון איש, קיבלו כל אחת קול שווה למעמד השלישי – העם – שמנה כ-25 מיליון איש) או למשל במשטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי, כשהוקם פרלמנט תלת-ביתי: בית ללבנים, בית ל"צבעונים" ובית להודים (השחורים נשלחו לפרלמנטים מדומיינים במדינות לא קיימות). גם אז נטען שהשכבות העליונות מחזיקות את כל המדינה ובלעדיהן הכל יקרוס, וגם שם היה לזה ביסוס בשטח (רק להן הותר לעסוק במקצועות מעין אלה). זה לא החזיק מעמד מסיבה פשוטה: זה חתר תחת הרעיון הנשגב שכל בני האדם נבראו שווים, ולכן זכאים למשטר שבו יהיה "קול אחד לכל אחד".
משכך, מומלץ לוותר על מתווה זה ופשוט להניח לכל מי שחושב שמגיעה לו השפעת יתר בשל תרומתו - לעזוב. במקביל, יש להנגיש במהירות את אותן פרופסיות לציבורים רחבים יותר, למרות האינטרסים הגילדאיים הברורים ולהגדיל את מספר העוסקים בהן. לא ייתכן שמספר הרופאים המוכשרים בישראל יהיה כה קטן כדי למנוע היצע גדול בטענה של "איכות", כשרבים מהרופאים פה מוכשרים במדינות עולם שני כי יש להם די כסף. כך גם בשאר תחומי המחסור. אמת, יחלוף זמן עד שיתברר, כמו בצרפת ובדרום-אפריקה, שההתאמה לתחומים חיוניים אלה לא קשורה לגנטיקה ולצבע עור אלא לשוויון הזדמנויות. ואם ניאלץ לשלם מחיר בינתיים - מוטב. ראוי לחיות בדמוקרטיה עם רפואה פחות טובה מאשר בדיקטטורה עם רפואה מעולה.
רגע, אז אולי בכל זאת הצלחתי להיגמל מההתמכרות למתווי פשרה?
