טוב עשו אנשי עמותת "ראש יהודי" כשוויתרו מיוזמתם על הזכות להתפלל לפי אמונתם בגן מאיר אחרי שבית המשפט העליון נאלץ להזכיר לראש עיריית תל-אביב מהי משמעותה האמיתית של חירות ליברלית (לרבות חופש הפולחן הדתי). זאת, אחרי שעל המרחב הציבורי של העיר השתלטו קנאי הפלג החילוני התל־אביבי, קבוצה קטנה בעלת משאבים, שכדרך הקיצוניים פועלת לפי קובץ הוראות הפעלה קצר וחסר גמישות שכל חריגה ממנו נתפסת כמעשה ש"ייהרג ובל יעבור".
למעשה הוויתור שלהם יש משמעות קריטית שחורגת מהעניין הספציפי עצמו (תפילה בציבור) בשל תהליך המשפוט ההרסני שעבר השיח הציבורי שלנו ב-30 השנים האחרונות
העובדה שקמה לעותרים זכות משפטית שהוכרה על ידי בית המשפט אינה מלמדת שיש להם גם חובה למצותה. בדיוק להיפך. למעשה הוויתור שלהם יש משמעות קריטית שחורגת מהעניין הספציפי עצמו (תפילה בציבור) בשל תהליך המשפוט ההרסני שעבר השיח הציבורי שלנו ב-30 השנים האחרונות. במסגרתו, יותר ויותר מחלוקות ציבוריות הועברו לטיפול המשפט ונפתרו משום כך בהכרעות ולא בפשרות, בכפייה ולא בהסכמה. אין פה אישום כלפי בתי המשפט - ההכרעה והכפייה הם כלי העבודה של המשפט ובעטיים כול סכסוך שנכנס אליו מרודד מיידית למחלוקות בינאריות של כוח ואינטרסים ושל מפסידים ומנצחים.
הוויתור על הזכות ועל החובה שהיא מנביעה (למנוע הפרעות למימושה) מאפשרת חזרה לשיח ציבורי בריא יותר, שבו יש מעבר לזכויות צרות ולאינטרסים רחבים גם ערכים נוספים, כמו למשל, סולידריות שמתבטאת בנדיבות כלפי מי ש"לא זכאי", וכמו גם אהבת אדם ועם. וכך, מי שאוהב את עמו ורוצה בטובתו מוותר לא פעם על מה ש"מגיע" לו מבחינה משפטית, זאת בעוד שמי שאינו מוכן לוותר על מה שהוא "שלו" מלמד שאהבתו לעם ולמקום היא תלויה בדבר. וכידוע האחרונה אינה באמת אהבה, שהרי "בטל הדבר - בטלה האהבה". לו רק היו הגורמים שהובילו למרבה הצער את השיח בתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר מוכנים לוותר ולו במעט על מה שהם חשו שהוא שלהם - ורק שלהם - היינו היום וכנראה גם לפני שנה במקום אחר לגמרי.
מייד אחרי הודעת "ראש יהודי" על הוויתור נשטפו הרשתות החברתיות בתגובות זועמות מצד תומכיהם. רבים מהם ראו בכך "פרס לבריונים" שאיימו "לממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעש, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את החוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים". העובדה שרבים מהאחרונים (ובהם למרבה הבושה גם נושאי תפקידים רשמיים) מיהרו לראות בוויתור כ"ניצחון" של דרכם האלימה הביאה את המגיבים לחשוש שהוויתור יתמרץ התנהגות חוליגנית שכזו גם בעתיד.
אף שהחשש מוצדק, זו טעות להתייחס אליו. יש לדעת שמלכתחילה אותם קנאים אינם בני שיח בשום מקרה ולכן אין טעם להתחשב בהם. הבחירה בדרך הפעולה הנכונה מחייבת להתעלם מהם ולעשות מה שנכון לחברה בלי קשר לתגובתם הצפויה. זה גם חכם, כי לפלגים אלה אין קיום אמיתי בלי קטטה עם "אויב" חיצוני, וככל שהשיח ינוהל בצורה לא כוחנית ובנדיבות הם ייחלשו והשפעתם תקטן. עשינו כבר את הטעות הזו לפני 7 באוקטובר כשהתעקשנו לקרב לשולחן הדיונים את הגורמים הקיצוניים ביותר משני הצדדים שניצלו זאת כדי להחריב כל פשרה. אסור לשוב על משגה זה.
לא יכולה להיות מחלוקת שבשעת מלחמה קשה כמו זו שנכפתה עלינו, הדבר האחרון שדרוש לנו הוא קטטה פנימית שתרחיב עוד יותר את פצעינו ותעצים את הדם שנשפך מאיתנו. יותר מזה, בעידן שמיטב בנינו ובנותינו מוכנים לוותר על חייהם לטובת כולנו בלחימה, זהו ויתור מזערי לטובת אחדות המטרה שדרושה להם ולכולנו עד מאוד. ואם זה מה שכל לוחם ולוחמת שחוזרים מהלחימה מבקשים, למי אכפת בכלל מצווחות השמחה של כמה "מנצחים"? טוב עשו המוותרים על זכותם והלוואי שרבים ילכו בעקבותיהם. גמר חתימה טובה.
