בשבוע הקרוב הרוסים ימשיכו להתקדם לתוך אוקראינה, אף כי תוכניתם המבצעית לא לגמרי ברורה. הם רוצים להפיל את הנשיא זלנסקי וממשלתו ולהחליפו בנשיא וממשלה שיהיו נאמנים לרוסיה, ונתונים לחלוטין להשפעתה. כך פוטין יקבל גם את מבוקשו, שאוקראינה תסתפח למעשה לרוסיה מבלי שהיא תהיה רשמית חלק ממנה, בדיוק כמו בלארוס וקזחסטן.
ואולם, הצבא הרוסי בהנחייתו של פוטין מנסה להשיג זאת מבלי להגיע לשפיכות דמים גדולה משני הצדדים, ולכן הוא ימנע ככל האפשר מלהכניס כוחות שריון לשטחים בנויים, שבהם שני הצדדים ובעיקר אזרחים לא לוחמים של אוקראינה ייהרגו והרבה חיילים רוסים יחזרו בארונות הביתה. הצבא האוקראיני מגלה התנגדות עזה מהמצופה, גיוס המילואים וההגנה הטריטוריאלית האוקראיניים יושלם תוך יום-יומיים, והאנשים שיקבלו קלצ'ניקובים ליד יילחמו. אבל את עיקר התוצאה מתכוון פוטין להשיג באמצעות כיתור קייב.
אפשר להאמין לנשיא רוסיה כשהוא אומר שהוא לא רוצה להיכנס עם טנקים לקייב, אבל אם יהיה צורך וההתנגדות האוקראינית תהיה כמו שהיא כעת, אז בהחלט ייתכן שבימים הקרובים, בימים שלישי-רביעי, פוטין וצבאו יסירו את הכפפות וישתמשו בכל מה שיש להם גם כדי להרעיש ארטילרית ולהפעיל אש טנקים, ובסופו של דבר, יכבשו את קייב. במקביל, ישנם מגעים מתקדמים להפסקת אש באמצעות משא ומתן, אבל בינתיים אין הסכמה שהמשא ומתן ייערך במינסק שבבלארוס, כמו שהרוסים רוצים, ולא בוורשה של ברית נאט"ו, כמו שנציג אוקראינה זלנסקי רוצה.
בכל מקרה, לא נראה שהסכם הפסקת אש ייחתם השבוע, אולי תהיה הכרזה על שביתת נשק אם מספר הקורבנות יגדל. הנשיא זלנסקי ימשיך להפתיע את העולם במנהיגות ובנחישות העמידה והאיתנה שהוא מפגין כלפי אזרחיו, וזה בניגוד מוחלט כנראה למה שהרוסים ציפו. פוטין ימשיך כנראה על פי התוכנית המבצעית ותוכנית המלחמה ההיברידית שהכין. המערב יהדק את הסנקציות על רוסיה, ורוסיה של פוטין תטיל מצידה סנקציות על המערב. יורגש מחסור בנפט וגז באירופה, ומחירי הבנזין והאנרגיה לחירום יעלו ויגרמו לעליית מחירים עולמית כללית.
השבוע יסתיים סופית עידן התו הירוק. כבר לפני כשבועיים הייתה הפעימה המשמעותית במהלך שיביא להיעלמות אחד הסמלים המשמעותיים במגפת הקורונה, אך מחצות הלילה שבין שני לשלישי אין חובה להציג את התו באף מקום. התו הירוק פשוט ייעלם. אולי באופן סופי, אולי באופן זמני, אין לא יודע בוודאות.
בדומה לסיום הבידודים בבתי הספר, כניסת תיירים לא מחוסנים לישראל והסרת רוב מגבלות הקורונה, נדמה שהאירוע הזה משמעותי במיוחד לא רק משום שהתו היה סמלי ושנוי במחלוקת, אלא בעיקר מפני שהוא מסמן את הפערים והיעדר אחידות השורות בין הממשלה לדרג המקצועי במשרד הבריאות.
ממשלת ישראל הנוכחית החליטה ללכת בכל הכוח על "חיים לצד הקורונה" ועל מעבר ל"נרמול" המגפה, לעתים קרובות בניגוד לעמדת המשרד, אך כן בתמיכת שר הבריאות ניצן הורוביץ. זה יצר מתחים רבים בין הצדדים, אך בסופו של דבר תפקיד הממשלה הוא להוציא לפועל את מדיניותה ותפקיד הדרג המקצועי הוא לגרום לכך לקרות. זה בדיוק מה שקרה, וכך זה אמור לעבוד.
יש דבר נוסף שחשוב להבין ברקע המהלך. התו הירוק אמור לשמור על בריאות הציבור ולא לשמש ככלי לחץ על הציבור להתחסן. זה עבד באופן חלקי, אבל היעלמות התו מעבירה למעשה את האחריות על עידוד ההתחסנות חזרה למשרד הבריאות באמצעים שצריכים להיות כעת יצירתיים יותר. בהיעדר התו, זו משימה שהופכת להרבה יותר מאתגרת, אבל אסור להזניח אותה.
זה קרה בשבת בבוקר. צעיר ערבי עם צרכים מיוחדים היה בדרכו אל הלימודים בעיר העתיקה. הוא נכנס דרך שער האריות, מקום שבו אירעו שני פיגועים בחודש שקדם לאירוע. הצעיר, איאד אל-חלאק עטה מסכה שחורה וכפפות כירורגיות עורר את חשדם של כמה שוטרים באזור.
שחזור הירי באיאד אלחלאק
(צילום: משה מזרחי)
ברשת הקשר עבר דיווח שמדובר במחבל חמוש ואיאד נבהל מתגובת השוטרים והחל לברוח. באותו הרגע החל מרדף שבסופו נורה איאד למוות על ידי שוטרי מג"ב בחדר אשפה. השוטר שירה את הכדור הקטלני טוען שהיה בטוח שמדובר במחבל חמוש וכי איאד עשה תנועה חשודה שהובילה לירי. הממצאים בפועל מעידים שאיאד נורה למוות לאחר שנפגע ברגלו ונפל ארצה.
כמעט שנתיים אחרי, יחל ביום ראשון הקרוב משפטו של השוטר שירה למוות באיאד ומואשם בהמתה בקלות דעת. שתי המשפחות תגענה לבית המשפט המחוזי בירושלים כשלכל אחת מטרה משלה. אחת תדרוש עונש מרבי לשוטר שהרג את בנה, השנייה תנסה לטהר את שם בנה החי.
למרות שהעיר העתיקה בירושלים מרושתת כולה במצלמות, עד היום לא שוחרר חומר צילומי כזה או אחר מהאירוע הטרגי, למעט סרטון קצר. גם לא חומרים מהמצלמות הפרטיות בחדר האשפה, שככל הנראה היו מנותקות. כך, למעשה, השופטים יצטרכו לבחון היטב את העדויות של השוטר ושל מפקדו שהיה עמו בשטח. מלבד העדויות שלהם, אין אף דרך לדעת מה התרחש בפעול באותן הדקות שהובילו לתוצאה הטרגית.
65 שנה להתנקשות בישראל קסטנר
בלילה שבין 3 ל-4 במרץ 1957, דקות ספורות אחר חצות, הגיע ישראל קסטנר לביתו בתל אביב הוא נורה ונפצע אנושות. היורה קפץ מג'יפ שחנה בסמוך לבית, ניגש לקסטנר, שאל אם הוא אכן קסטנר, וכשנענה בחיוב הוא שלף אקדח וירה בו.
הכדור הראשון שנורה היה עקר, הקליע השני ננעץ בדלת המכונית, ואילו הקליע השלישי פגע בפלג גופו העליון של קסטנר ופצע אותו אנושות. כשבועיים לאחר מכן הוא מת מפצעיו בבית החולים.
קסטנר היה חבר "ועדת העזרה וההצלה" בהונגריה בזמן השואה, ובעקבות תפקידו זה נכתבה עליו כתבה ב-1953 שבה נטען כי הוא שיתף פעולה עם הנאצים והכשיר עבורם את הקרקע לגירוש היהודים ורציחתם. הכותב ביקר גם את העובדה שקסטנר העיד לטובת נאצים במשפטי נירנברג.
נגד העיתונאי הוגשה תביעת דיבה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שבמהרה הפכה ל"משפט קסטנר", והתמקדה בשואת יהודי הונגריה. ביוני 1955 זיכה נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים את העיתונאי מרוב האישומים וקבע כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים ו"מכר את נפשו לשטן".
חודשיים וחצי לאחר שהחל הערעור על פסק הדין בבית המשפט העליון, התנקש זאב אקשטיין בקסטנר מחוץ לביתו. עוד באותו הערב נעצרו שבעה חברים בהתארגנות שהונהגה על ידי יוצאי הלח"י. אחד מהעצורים הודה כי הוא היה הנהג, ומי שירה בקסטנר היה אקשטיין, שהודה לבסוף גם הוא. השניים, יחד עם מנהיג ההתארגנות, הורשעו ונגזר עליהם מאסר עולם, אך הם קיבלו חנינה ושוחררו שחרור מוקדם מהכלא ב-1963.
בית המשפט העליון טיהר לבסוף את שמו של קסטנר ומצא שהדברים שהעלה העיתונאי היו דיבת שקר, למעט העדות לטובת נאצים במשפטי נירנברג. שמו של קסנר נוקה, אך הוא לא היה בחיים כדי לחזות בזה.
