התרחיש הבא אמנם דמיוני, אבל יכול לקרות בקרוב: בשלוש ו-20 בלילה, התחילו לפתע האזעקות ליילל. המתיחות בירושלים התפוצצה: בבת אחת, מטח של 84 רקטות נורה מעזה; 20 מהן כוונו לתל-אביב, עוד 20 לבירה, השאר לעבר יישובים בגוש דן, דרום השרון, וגם באשדוד ובאשקלון רצו למרחבים המוגנים. פגזי מרגמה שוגרו לעבר יישובי העוטף. העיניים של כולם היו מופנות לשמיים בציפייה: היכן קול הרעם של מיירטי כיפת ברזל? היכן השובלים הבוהקים המוכרים כל כך? פה ושם הם נראו, אבל ברוב המקרים, נדמה היה שהרקטות ופגזי המרגמה פשוט התפוצצו מעצמם באוויר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואז השתרר שקט. רק רקטות ופגזים מעטים נחתו בשטח ישראל, כולם פגעו בשטחים פתוחים. ב”אל-ג'זירה” התרברבו מנהיגי חמאס ממקום מחבואם במכת הפתיחה שלהם, אבל גם להם היה ברור: המתקפה נכשלה, עידן חדש התחיל. מהפכת הלייזר.
למחרת, ידווחו הכותרות כי מערכת הלייזר החדשה, “מגן אור” שמה, יירטה 68 רקטות ולא פחות מ-83 פגזי מרגמה. פעם, כל יירוט כזה היה עולה כ-50 אלף דולר, עלותו של הטמיר, הטיל של כיפת ברזל. הפעם, כל יירוט לייזר של מגן אור עלה כמה שקלים בלבד.
התרחיש הזה, שכאמור כרגע נשמע כמו סצנה מסרט מדע בדיוני, יכול להפוך בקרוב למציאותי לגמרי. ויש לו גם אבא גאה, שבשנים האחרונות חלם, חי, נשם, אכל ובעיקר ירה לייזרים. "צריך לרצף את המדינה בעשרות משגרי לייזר, כך שב-2030 הלייזר יהיה מערכת הגנה לאומית מלאה", פוסק תא"ל יניב רותם בראיון פרישה. "הוכחנו שיש לו את היכולת, עכשיו צריך לקבל החלטות, כדי שאפשר יהיה להתחיל לייצר ולהצטייד. כשהלייזר יתחיל לעבוד ויעבור את חבלי הלידה שיהיו לו - כמו לכל מערכת חדשה אחרת - נוכל לקראת 2027־2028, להתחיל להפחית ברכש מיירטי כיפת ברזל, ולפַנות את הכסף לדברים אחרים".
ומה לגבי כיפת ברזל?
"כיפת ברזל תישאר איתנו להרבה שנים קדימה, הלייזר הוא מערכת משלימה. אבל ככל שנוכל להשתמש בו כדי ליירט ולא בכיפת ברזל - נחסוך מיליונים רבים, ונדחה את הדילמות של ניהול מלאי המיירטים בעת מלחמה. הלייזר הוא לא רק מהפכה טכנולוגית, אלא שינוי גדול בכלכלת הקרב הלאומית".
רותם יסיים בשבועות הקרובים את תפקידו כראש מחלקת המחקר והפיתוח במינהלת המחקר והפיתוח של משרד הביטחון וצה"ל (מפא"ת). זה שם ארוך מאוד ליחידה חשאית מאוד, שאחראית להמציא לצה"ל את מה שאי-אפשר לקנות במקום אחר. לא בהכרח דברים שארה"ב או מדינות אחרות מסרבות למכור לישראל, אלא בעיקר כאלה שעדיין לא קיימים במקום אחר, כמו כיפת ברזל, שנולדה בהחלטה של אחד מקודמיו והיום ראש מפא"ת, ד"ר דני גולד. בגלל שלהכניס מצלמות, שלא לומר עיתונאים, לרוב המתקנים של מפא"ת זה באמת מדע בדיוני, דמיינו את Q, איש הגאדג'טים של ג'יימס בונד, אבל בממדים של יחידת פיתוח לאומית, עם טילים ולווייני ריגול מסביב, ועם תקציב שנתי של קרוב למיליארד שקל, שבפועל כמעט מוכפל באמצעות שיתופי פעולה עם התעשיות הביטחוניות בישראל ובחו"ל, עם האקדמיה הישראלית, ועם מדינות זרות. זה בגדול מה שרותם עשה בשנים האחרונות.
אז אצלך עובד ה-Q הישראלי?
"יש אצלנו ובתעשיות המון גאונים טכנולוגיים. ואנחנו גם עובדים עם המוסד, כמו עם השב"כ, יחידה 81 וכל החבר'ה הטובים. עוד כשהייתי כאן רמ"ח מערכות התחלתי לעשות שולחן עגול איתם, כל אחד שומע מה האחר עושה טכנולוגית, ויכול להצטרף. לפעמים יצאו מפה פרויקטים של צה"ל והשב"כ, לפעמים בין ארגונים אחרים. במקום שכל אחד יעשה אותו דבר לבד, עדיף לעבוד יחד, להשקיע בציוד טוב יותר ולהכשיר יותר אנשים. ככה עושים מו"פ (מחקר ופיתוח) לאומי".
"לייזר מאבד מיקוד בסופות חול ובעת מעבר דרך עננים. לכן הלייזר הוא מערכת משלימה לכיפת ברזל, ולא תחליף. תמיד תהיה עדיפות ליירט באמצעותו, כי כל יירוט יעלה כמה שקלים, מחיר החשמל, לעומת כמה עשרות אלפי דולרים שעולה כל מיירט של כיפת ברזל. אבל כשלא יהיו תנאים ליירט בלייזר, תהיה כיפת ברזל"
כמה מהפיתוחים הכי גדולים שיצאו ממפא"ת, כמו לווייני הריגול אופק, ומערכות החץ וכיפת ברזל, עוררו בזמנו התנגדות בצה"ל ונדחו או שכמעט ולא קרו.
"לוקח זמן עד שהצבא מפנים את היכולת, או עד שיש לו כסף. לפעמים הוא ממש נגד. על ההצטיידות במערכת ‘מעיל רוח’, שמגינה היום על טנקי המרכבה, הוחלט רק ב-2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הייתה לנו יכולת ראשונית בתחום הזה 20 שנה קודם, שישבה על המדף וחיכתה. אנחנו עצמאיים לפעול בתקציב שלנו לפי הבנתנו. קורה שסדר העדיפויות לא מאפשר לצה"ל בסוף להצטייד. בדרך כלל נאפשר לתעשיות הביטחוניות לייצא את מה שפיתחנו איתן, או שנתחיל ישר לעבוד על הדור הבא כדי שצה"ל יוכל לקנות אותו בעתיד".
אבל יש מערכות מסווגות שיכולות לשנות את מהלך המלחמה הבאה שנשארות על המדף כי אין כסף?
"כן. זה קרה".
רותם, 53, נשוי ואב לשלוש, התגייס כעתודאי ב-1991, שירת בחיל האוויר בתחום הל”א (לוחמה אלקטרונית) ומאחוריו תואר ראשון ושני בהנדסת חשמל מאוניברסיטת תל־אביב, שם גם סיים תואר שני במינהל עסקים, ויש לו גם תואר שני במדע המדינה וביטחון לאומי מהמכללה לביטחון לאומי. ב-2005 עבר למפא"ת, ועסק בין השאר בל”א ובכיפת ברזל. ב-2016 כבר היה קרוב לשחרור לפני ששוכנע להישאר, ולהתמודד בעתיד על מה שהפך לתפקידו הנוכחי.
לפני כחודשיים חשף משרד הביטחון את סדרת הניסויים שנערכה בשדמה, שדה הניסויים של רפאל בדרום הארץ, ובה הצליח לייזר ליירט ממרחק של 18 ק"מ רקטות, פגזי מרגמה, מטוסים ללא טייס וטילי נ"ט. "היסטוריה", הכריזו הכותרות, אבל לפרויקט הזה יש שורשים ארוכים. עוד בסוף שנות ה-70 עבדו ברפאל על תותח לייזר לספינות הסער-5 העתידיות, בפרויקט שלא ברור אם היה אז יותר דמיוני או יותר מסווג, ונעצר אחרי שמנהליו הגיעו למסקנה שלא כל מה שעובד בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" שיצאה אז למסכים, יכול להפוך גם למציאות.
גם ארה"ב וברית המועצות הקדישו תקציבי עתק לתחום הלייזר. האמריקאים תיכננו אז ליירט מהחלל בלייזר טילים רוסיים, אבל לא הצליחו ליצור מערכת מבצעית. בשנות ה-90 היה זה פרויקט הנאוטילוס, שבו השקיעו ישראל וארה"ב מאות מיליוני דולרים בפיתוח מערכת לייזר שבנתה חברה אמריקאית, כדי ליירט קטיושות בצפון. למרות הצלחות בניסויים, הוחלט שהלייזר לא כשיר להיות מערכת מבצעית. הסיבה העיקרית הייתה שהלייזר הופק באמצעים כימיים, העלויות של כל ירי היו גבוהות, הכימיקלים היוו סכנת סביבתית וכל העסק היה מסורבל מאוד. ארה"ב גם בחנה וגנזה מאותן סיבות מערכת של לייזר כימי מוטס, שהותקנה בחרטומו של בואינג 747, למרות שהצליחה ליירט סקאד ממרחק של יותר ממאה ק"מ.
אבל האיום לא נעלם; להפך: רקטות החלו ליפול גם מעזה. ישראל וארה"ב פנו כל אחת בנפרד לכיוון אחר: לייזר שמופק באמצעות חשמל. לייזר כזה כבר משמש מזה שנים רבות בפסי ייצור שונים לחיתוך מתכות או לריתוך, אבל אלו הֶספקים הרבה יותר נמוכים מהדרוש למערכת יירוט צבאית. ב-2006 הפכה חברת רפאל לקבלנית הראשית של הפרויקט החדש, ובנובמבר 2016 מונה רותם, אז עדיין אל"מ, לתפקיד האניגמטי "ראש מחלקת שכבה נמוכה ובינונית במינהלת חומה", ובעברית: מי שאחראי במפא"ת על יירוט רקטות ופצצות מרגמה. כיפת ברזל כבר הייתה מבצעית ובתהליך שיפור תמידי, מערכת שרביט קסמים ("קלע דוד") החלה להיכנס לשירות, ורותם התעניין בעיקר בפרויקט הלייזר שהתנהל באותו זמן לאיטו.
"הלייזר החשמלי נולד בזכות החלטות טובות של קודמיי”, אומר רותם. “אנחנו משקיעים כבר 15 שנה בפיתוח כל הרכיבים המיוחדים שמערכת כזאת צריכה. זה הסופרמרקט הטכנולוגי שהמו"פ יודע לייצר. שלושה חודשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, נורו רקטות על אילת. התחלתי להוביל מהלך של שינוי הפריסה של המערכות, כדי שלא נופתע שוב. יש בקריה הרבה כוחות ומפלגות, ובסוף סגן הרמטכ"ל דאז והרמטכ"ל היום, אביב כוכבי, אישר את השינוי. אבל ראיתי מה המגבלות של הכיפה ושרביט, והבנתי שלא לעד נשגר מיירטים נגד רקטות. צריך משהו אחר".
המשהו האחר היה הלייזר, אבל עדיין הבעיה המרכזית הייתה לא פתורה: איך מייצרים קרן בעוצמה כל כך גבוהה, עד שהיא תפוצץ פגז או רקטה באוויר? הפיצוץ, אגב הוא לא מיידי – כאמור, זה ממש לא הלייזר של "כוכב המוות" מ"מלחמת הכוכבים" - אבל צריך שהקרן תהיה חזקה דייה, שמספיק שהיא תפגע במטרה לזמן קצר, שנייה או שתיים, כדי לגרום לראש הקרבי של הרקטה להתפוצץ, או לכנף של המזל"ט להישבר ולגרום לו להתרסק אל הקרקע. כל הלייזרים החשמליים של אז פשוט היו חלשים מדי. ברפאל עלו על רעיון אחר: אי-אפשר לייצר קרן לייזר אחת מספיק עוצמתית? בואו נשלב שתי קרניים חלשות יותר. מהנדסי רפאל הצליחו להדגים שילוב של שני תותחי לייזר בעוצמה של 20 קילוואט, לקרן אחת בעוצמה של 40 קילוואט. בניסויים היא השמידה רקטות ממרחק של קילומטר. רותם: "זה עוד לא היה משהו שאפשר להפוך למערכת מבצעית, כי הירי של הלייזר היה איטי מדי ולטווח קצר מדי. אבל הניסוי הראה שיש על מה לעבוד, ושאנחנו יודעים לעקוב עם הלייזר אחרי המטרה הנעה ולפגוע בה. ישבתי עם אנשי אלביט ורפאל, וגיליתי שיש לנו ביד שתי פריצות דרך: האחת, לחבר כמות גדולה של קרניים יחד לאחת עוצמתית ואיכותית; השנייה, אלגוריתם שמאפשר למקד את הקרן מחדש במרחק קילומטרים אחרי שהיא נורית ומשתבשת בגלל הפרעות אטמוספריות".
מה זה אומר?
"שזה כמו להרכיב ללייזר משקפיים. כתם הלייזר שמתפזר חוזר להיות ממוקד. היעד היה ליצור עכשיו מערכת לייזר בעוצמה של מאה קילוואט, שתוכל ליירט במרחק הרבה יותר גדול: ליצור מוקד בגודל מטבע של שני שקלים במרחק של כמעט עשרה ק"מ. דני גולד, ראש מפא"ת, שצמח כמוני בלוחמה אלקטרונית ואנחנו מבינים זה את זה במבט, נתן לי גיבוי מלא. גם מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל תמך".
רותם החליט להשקיע עשרות מיליוני שקלים, כשרפאל ואלביט מוסיפות מכיסן, והזמין מהן מדגים טכנולוגי מלא, ראשון מסוגו, של מיירט לייזר.
ואז, הוא החל לחוות את מלוא המשמעויות של פיתוח מערכת שלא קיימת בעולם. "אנחנו מזמינים סליל של סיבים אופטיים מיוחדים, ואז הוא לא מגיע באיכות מספיק טובה. לומדים בדרך הקשה שכל זכוכית שדרכה עובר הלייזר צריכה את הדבק המיוחד שלה שיעבוד בחום, כי היא חייבת לשבת בול במקום, ואם היא זזה טיפה, זה לא עובד. ואנחנו מדברים על דיוק ברמה של מיקרו־רדיאנים (רדיאן היא שיטה חישובית למדידת זוויות – א"ע). קיבלנו ספָּק מתח, שאיך שהוא נדלק, שלח זרם קצת יותר חזק ממה שצריך. בום, נשרפו שלושה מגברים. בפעם אחרת, חור במערכת הקירור שרף חצי מערכת. והכל זה אירועים אמיתיים שקרו לנו, בזמן שאנשים עובדים על הפרויקט בשלוש משמרות. ואז גם מתחילה קורונה. הבטחתי שבדצמבר 2020 נעשה ניסוי לכל המערכת, וכל שבוע המועד זז לנו בחודש".
נדיר שפרויקט פיתוח כזה יהיה מנוהל כמעט ישירות בידי קצין בדרגת תא"ל, שמכנס דיון התקדמות שבועי אצלו במשרד או במעבדות. "יואב הר אבן (מנכ"ל רפאל) היה רואה אותי אצלו במתחם ואומר, 'שוב אתה פה?!' אבל לא הייתה ברירה, בטח בתחום חדש לגמרי. למערכת יש, למשל, ראש, שדרכו עוברות כל הקרניים. לרוע המזל הוא לא היה אטום לגמרי, ונכנס קצת אבק. אתה יודע מה קורה לאבק כשהלייזר פוגע בו? מדורה גדולה. ואז צריך לפתוח, לנקות ולכייל מחדש. עשינו את זה, ומיד הזמנו עוד ראש, שהפעם יהיה אטום, אבל בינתיים איבדנו עוד שבועיים. היה לנו קֶצר, נשרפו 20 מגברים. ואז מצאתי את עצמי מתחת למינימום העוצמה שצריך לניסוי. כל ניסוי זה עליות וירידות. אתה מגיע ורואה את כולם עם הפנים ברצפה. מיטב הנוער. גאונים, חצי מהם דוקטורים. רוצים את זה יותר ממני. אז צריך לעודד ולתת גב".
ואז עלה אתגר חדש: איך בכלל יודעים שהלייזר הוא באמת בעוצמה של מאה קילוואט? הרי אף אחד לא המציא מד לעוצמות כאלו. אז הולכים על כושר אלתור ישראלי. רותם: "לפני שאנחנו אורזים את תותח הלייזר ונוסעים לרפאל לשדה הניסוי, אנחנו חייבים לוודא שהגענו לעוצמה שאנחנו מחפשים. אז אילתרנו גם את זה. לוקחים דוד מים, מעבירים דרכו את הלייזר, ומודדים את קצב התחממות המים כדי לדעת מה הייתה עוצמת הלייזר שעברה דרכם. אחר כך, כשעשינו את האינטגרציה ברפאל בין תותח הלייזר לשאר המערכות, היו מחוברים לכל מוט ברזל שירינו עליו פחי זבל שחורים מלאי מים. שככה יהיה לי טוב, זה היה הקירור שלהם שלא יותכו לגמרי".
במרץ האחרון הגיע סוף-סוף המדגים לשדה הניסוי בדרום בשורה של משאיות. זה לקח חודש של עליות וירידות, אבל בסיומו יכלו רותם וצוות הפרויקט לסמן וי: הלייזר יירט בהצלחה רקטות 107 מ"מ, פצצות מרגמה, מל"טים וטילי נ"ט, מטרה קטנה ומהירה, כאמור, ממרחק של שמונה־עשרה ק"מ.
זה, כמובן, לא אומר שהקשיים הטכנולוגיים חלפו. "בסדרת הניסויים קרה לנו שהרקטה שאנחנו אמורים ליירט, לא שוגרה. שולחים את יוסף. יוסף בודק, חוזר ואומר ‘אחד הכבלים לא היה מחובר’. יוסף חיבר, וחוזרים לניסוי. האורח האמריקאי שלידי המום. 'אצלנו', הוא אומר לי, 'אירוע כזה היה עוצר את הניסוי לשלושה ימים, עם יחידה לסילוק פצצות ותחקירים'. אז אנחנו שכונה. אבל שכונה טובה.
"ואז אנחנו יורדים לחודש לשדה הניסויים בשדמה, כל יום מארבע וחצי בבוקר מדליקים את המערכת, בודקים שעובדת, יכולים לירות רק לפי חלונות שחיל האוויר קובע לנו (כדי שחלילה הקרן לא תפגע במטוס חולף – א"ע). מיליון סוגיות עד שאתה יכול להתחיל לירות. ואז כשאתה יכול, פתאום המערכת נופלת. פתאום יש תקלה, ומתחילים לחפש. וזה בסדר, כי זה ניסוי, לא מערכת מבצעית. אנחנו עוד כותבים את הספר. ואז יושבים ב־11 בלילה לסיכום, מה היה צריך לעשות, והמהנדסים של רפאל ואלביט, במקום ללכת לישון, כי מחר הם שוב קמים בארבע וחצי, חוזרים לעמדות שלהם להמשיך לעבוד עד שתיים בלילה, כי הם לא יירדמו עד שיסיימו. מנהל הפרויקט שולח אותם לישון והם לא מוכנים, רוצים לראות שזה קורה. ואז יוצאת רקטת המטרה, ומצליחים לעקוב אחריה, והלייזר עובד. ואיזה צעקות. ואז עוברים לניסוי יירוט של פגזי מרגמה והכל מתחיל מחדש".
ובסוף, מתי יהיה לייזר בעוטף עזה?
"היה לי חלום להעביר את המערכת ישירות מהניסוי בשדמה לשדרות. אבל אחרי הניסוי אמרתי להם, חבר'ה, משדמה בחזרה לרפאל. אנחנו עוד בפער גדול. גם במקור לייזר וגם באלגוריתמים. יש עוד הרבה עבודה. זה היה ניסוי פיתוח, לא ניסוי קבלה של מערכת מבצעית".
אבל בסוף זה נגמר בטוב. במרץ האחרון אישר שר הביטחון בני גנץ לרפאל חוזה על סך של יותר מ-400 מיליון שקל עבור מערכות הלייזר הראשונות. כל משגר של מערכת מגן אור יעלה כמה עשרות מיליוני דולרים, מחיר שצפוי לרדת בעתיד. לפי החוזה, רפאל אמורה לספק אותם עד 2025. במקביל מאיצים במפא"ת עוד שני פרויקטי לייזר. הראשון, הוא מיירט לייזר נייד שמפותח גם הוא ברפאל, יותקן על גבי משאית אושקוש ויוכל לנוע ולהגן על כוחות מתמרנים מרקטות ומפצצות מרגמה. לייזר כזה יכול להיות בעוצמה של 50 קילוואט, כדי שיירט במרחק שני קילומטרים.
רותם: "הפרויקט השני הוא לייזר מוטס, שיותקן על מטוס נוסעים סילוני לא גדול, אולי אפילו גאלפסטרים כמו מטוסי המודיעין שכבר יש בחיל האוויר, לטובת אחידות סד"כ. ללייזר מוטס יש טווח ארוך יותר, כי הוא פועל בסביבה נקייה יותר, ויהיה קל יותר להגדיל את העוצמה שלו. אנחנו עובדים כבר על תותח לייזר בעוצמה של 300־500 קילוואט, באוויר הוא יוכל ליירט ממרחק של יותר ממאה ק"מ וטילים הרבה יותר כבדים. החלום שלי זה כזה מטוס שמיירט מהאוויר כל מה שממריא מעזה ברגע שהוא משוגר".
רותם חושף כי ביחידה שלו עוסקים בנשק אנרגיית מיקרוגל בעוצמה גבוהה. אם הלייזר מתיך את המטרה שלו, נשק המיקרוגל משמיד את המערכות האלקטרוניות שלה, ומוציא אותה מכלל פעולה מבלי להרוג אף אחד. רותם: "אנחנו מושקעים בזה כבר הרבה שנים במחקר"
ויש לך כסף לזה?
"עדיין לא, אנחנו מחפשים שותף שיסייע במימון ויקבל בעצמו מערכות, ומקווה שעוד השנה ייחתם הסכם. יש מגעים רציניים. אבל יכול להיות גם שהשותף לא ירצה לפרסם, ונוכל להמשיך בלי לחשוף אותו".
למה כל כך חשוב לך שהפיתוח יהיה כאן, ולא אצל השותף שלך?
"אנחנו רוצים להיות עצמאיים בכל מה שחשוב לנו, אני רוצה שהכל יהיה כחול-לבן, כדי שלא יגיע רגע שיש פה פס ייצור עובד בתעשיות הביטחוניות ויגידו לי בחו"ל, 'אנחנו לא יכולים לספק לך את הרכיבים לטיל החדש בגלל משהו שקרה ביהודה ושומרון'. חושבים שאנחנו מעצמה, ומבחינת היכולות הביטחוניות אנחנו באמת מעצמה. אבל אנחנו מדינה קטנה, עם הרבה אתגרים, תקציבים מוגבלים ומעט אנשים. אבל בעולם מודעים ליכולות האלה, ואנחנו יוזמים שיתופי פעולה שמאפשרים לנו לספק לצה"ל מערכות, שאחרת הוא לא יכול היה להרשות לעצמו. אלה שיתופים ארוכי טווח. הפרויקט הראשון שלי כאן לפני 16 שנה היה לפתח מערכת לוחמה אלקטרונית למטוסי קרב עם מדינה זרה, ועכשיו אנחנו מדברים איתה על הדור הבא. יש לנו יחידה שמסתכלת על טכנולוגיות שיהיו זמינות בעוד 20 שנה, אנחנו מזהים מה צה"ל צריך עוד לפני שהוא יודע, ומכינים את הסופרמרקט הטכנולוגי שיהיה זמין לו ברגע שהוא ייבחר".
ובסוף, בשורה התחתונה, הלייזר ישיג מאה אחוזי יירוט?
"אין מאה אחוז בשדה הקרב. כיפת ברזל עומדת על 90 אחוז ואולי הלייזר, אחרי שיתבגר, יצליח קצת יותר, אבל לא באופן מוחלט. גם ללייזר יש חסרונות".
מה למשל?
"זה כתוב בכל ספר פיזיקה. לייזר מאבד מיקוד בסופות חול ובעת מעבר דרך עננים. לכן הלייזר הוא מערכת משלימה לכיפת ברזל, ולא תחליף. תמיד תהיה עדיפות ליירט באמצעותו, כי כל יירוט יעלה כמה שקלים, מחיר החשמל, לעומת כמה עשרות אלפי דולרים שעולה כל מיירט של כיפת ברזל. אבל כשלא יהיו תנאים ליירט בלייזר, תהיה כיפת ברזל. אחרי מבצע שומר החומות עשינו חקר ביצועים, מה היה קורה אם כבר היה לנו את מספר משגרי הלייזר שהוחלט כבר עכשיו לרכוש: היינו יכולים לחסוך יותר מאלף מיירטים, חיסכון של מאות מיליוני שקלים. גם הלייזר של מאה קילוואט יוכל ליירט אחוזים משמעותיים מהרקטות שמשוגרות לישראל. לייזר של 300־500 קילוואט שיהיה לנו בשלב הבא, יוכל כבר להפיל עוד יותר".
אין מערכת שאין לה אמצעי נגד. ומה אם חמאס יצפה, למשל, את הגראדים שלו במראות, שיחזירו את הלייזר?
"האם חמאס יכול לשים מראות על כל הרקטות? ואולי מראה בכלל תעזור לי לאתר את הרקטה, או לפוצץ אותה? אני לא אגיד לך את כל מה שכבר גילינו, אבל אנחנו כבר נערכים להתמודד מול אמצעי נגד".
הלייזר הוא לא נשק האנרגיה היחיד שעליו עובדים רותם והצוות שלו. לייזר הוא אנרגיית אור, אבל במו"פ, מגלה רותם, עוסקים בנשק אנרגיית מיקרוגל בעוצמה גבוהה. אם הלייזר מתיך את המטרה שלו, נשק המיקרוגל משמיד את המערכות האלקטרוניות שלה, ומוציא אותה מכלל פעולה מבלי להרוג אף אחד. מדובר בטכנולוגיה שארה"ב ורוסיה עוסקות בה שנים, והרוסים גם הפעילו מספר פעמים באוקראינה. רותם: "אנחנו מושקעים בזה כבר הרבה שנים במחקר”.
רחפנים הם תחום עיסוק חדש יחסית של היחידה בשנים האחרונות, והיא מפתחת גם אמצעים נגד רחפנים עוינים, וגם רחפנים שיסייעו במשימות של צה"ל. רותם: "ב-2013 היו שני אירועים: רחפן אחד כמעט פגע בקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ואחר נחת בבית ראש ממשלת יפן. התחלנו לעשות ניסויים עם התעשיות: איך מגלים רחפנים בזמן ואיך מנטרלים אותם? חסימות תקשורת? משהו קינטי שיפגע בהם? פיתחנו כל מיני סוגי מיירטים, באמצעות רחפנים אחרים שמפילים עליהם רשת, לייזר זול ופשוט שפיתחנו יחד עם מג"ב לעוטף עזה, לצד נטרול רך, אלקטרוני. יש כבר תוכנית שמציבה מערכות גילוי ויירוט בכל הגבולות".
ואז הגיעה בקשה מהרמטכ"ל כוכבי: לאפשר לצה"ל סגירת מעגלים מהירה, כדי לפגוע במהירות בחוליות מחבלים שמשגרות פצצות מרגמה על יישובי עוטף עזה וכוחות צה"ל. "כוכבי מאוד מעודד טכנולוגיה, הוא לקוח מבין ומאתגר. הראו לנו סרטונים של מחבלים מכניסים פצצת מרגמה לקנה, סותמים אוזניים ומחכים בנחת לשיגור. כאילו יודעים שלא נספיק לפגוע בהם. היה צריך לשנות את זה".
הדילמה הייתה אם לבסס מערכת על מטוסים לא מאוישים קטנים או על רחפנים. הראשונים הם בעלי זמן שהייה וכושר נשיאה ארוך יותר; השניים זולים ועצמאיים יותר. "היה אצלנו ויכוח, והכרעתי בעד הרחפנים, שיכולים לפעול במרחב משלהם, מבלי להידרש לאישורי טיסה של חיל האוויר. בנינו להקה של רחפנים שעולים לבד לתצפית, שולטים בשטח ביום ובלילה, יודעים להתחלף לבד ולרדת להיטען. הם מזהים מחבלים, ומבטיחים שיפגע בהם חימוש זול ומהיר. מעבירים במהירות את המידע גם למערכות יורות אחרות".
התוצאה, מערכת "עולים להתקפה" של אלביט, הופעלה לראשונה ובהצלחה במבצע שומר החומות לפני שנה. בעקבות המבצע אישר כוכבי תקציב לרכישת להקות רחפנים נוספות.
היכולת לאתר היום במהירות פעילות עוינת, גם משאית נושאת רקטות, הובילה לפרויקט אחר של מו"פ, שנחת בארץ בשנה שעברה: ה”אורון”. לחיל האוויר כבר היו מספר מטוסי בקרה אווירית וביון אלקטרוני מסדרת "נחשון", מערכת מכ"ם של חטיבת אלתא מהתעשייה האווירית שהורכבה על מטוסי מנהלים מדגם גאלפסטרים G550, קטנים יחסית וזולים להפעלה.
"רצינו מטוס משימה שלא מסתכל לצדדים, אלא למטה, לקרקע או לים. ואז שוב עברנו את הוויכוח מול הצבא: 'עזוב אותך ממטוסים מאוישים, תביא מל"ט'. אבל המכ"ם שאלתא פיתחה כבד מדי למל"טים. בסוף חיל האוויר רכש את המטוס ואנחנו מימנו את המערכת. המכ"ם מסתכל למרחק מאות קילומטרים, מזהה מטרות מכל הסוגים, כולל משאית או טנדר עם רקטה. הוא יכול להפעיל מטוסי קרב שישמידו אותן, וגם לשלוח חומר לאמ"ן, שיעבד אותו ויגלה עוד דברים. המטוס יכול לנהל משימות וגם לנהל קצת בקרה אווירית. גם כאן, חסר לנו כסף, אז אנחנו מציעים את הפרויקט גם לכמה וכמה לקוחות זרים, מו"מ מתקדם כבר יש, אבל עדיין לא חוזה חתום. אני ועוד גורמים בקריה חושבים שצריך עוד מטוסים כאלה".
אבל מו"פ לא מתעסק רק במה שטס. בחודשים האחרונים יצא לדרך פרויקט כרמל-2, לפיתוח רכב הלחימה העתידי של צה"ל. אחרי תחרות בין התעשייה האווירית, רפאל ואלביט על הקונספט, התעשייה האווירית ניצחה. "בהתחלה חשבנו לפתח כלי חדש, אבל ירדנו מזה. הכרמל-2 יתבסס על נגמ"ש האיתן החדש. הנגמ"ש יצויד בתותח, והצוות שלו יפעיל לצידו כמה כלים לא מאוישים קטנים יותר, שאותם הוא ישלח למשימות היותר־מסוכנות. מדברים הרבה על כלים לא מאוישים בלחימה קרקעית, כמו מל"טים בשמיים, אבל אנחנו עוד לא לגמרי שם, לכן נפעיל צוות משותף, מאויש ולא מאויש. הכרמל־2 יוכל לשגר גם רחפנים לסיור ולתקיפה, לזהות אם מישהו צץ בחלון ומנסה לפגוע בכוח. ככה גם נוכל לשלוט בשטח, וגם לעשות את זה עם הרבה פחות לוחמים. התעשייה האווירית היא הקבלן הראשי, אבל יהיו גם מערכות של אלביט ורפאל".
מה אתה אומר על קמפיין הגיוס של התעשייה האווירית שעשה רעש ברשתות החברתיות, השמיץ הייטקיסטים שעוסקים בעבודות כמו עידוד פורנו או משחקים, והציע להם לבוא אליהם ולפתח מערכות נשק?
"יש לנו בעיה: בצבא ובתעשיות הביטחוניות חסרים אנשים. המצטיינים שלנו מקבלים הצעות מטורפות מההייטק. גם אני יכולתי להשתחרר לפני שש שנים ולהיות במקום אחר כלכלית. אבל העדפתי להיות פה, לשנות ולהשפיע. גם בתעשיות הביטחוניות, אם אתה מהנדס ובאָפֶל מציעים לך שכר כפול, זו דילמה. אז מזכירים למהנדס הזה איזו משמעות יש למה שהוא עושה היום. בסוף גם התעשייה האווירית, וגם רפאל שהן חברות ממשלתיות, ואפילו אלביט שהיא חברה ציבורית, לא יכולות לשלם כמו אפל ואנבידיה. ויש תזוזה, גם בתעשיות וגם אצלנו. ואנחנו נלחמים. מחפשים איך לתת להם יותר, לאפשר עבודה מהבית היכן שאפשר, ובתעשיות ביטחוניות אתה קצת מוגבל ביכולת שלך לאפשר את זה".
מוקדם יותר החודש נחשף כי משרד הביטחון נכנס לעיסוק באחד התחומים הטכנולוגיים-צבאיים הלוהטים ביותר כיום, ביותר ממובן אחד, של טילים היפרסוניים: טילים שטסים במהירות של מאך 5 עד 10, כ־6,000 עד 12 אלף קמ"ש, מסוגלים להשמיד מטרה רחוקה בתוך דקות, וכרגע כמעט חסינים ליירוט.
רותם מאשר את הפרסום כי משרד הביטחון מקים מכון מחקר לנושא בטכניון, ומודה כי יש פעילויות נוספות בתחום. "היפרסוני זה עולם ומלואו. במפא"ת מבינים את החשיבות של להיות במועדון הזה, והפעילות בטכניון היא רק חלק מהמהלך. זה מורכב, זה מסובך, זה לא זול ונעשה את זה. לפני 40 שנה קודמיי בתפקיד רצו להיכנס למועדון החלל, והגיעו לשם. זה יקרה גם בחימוש ההיפרסוני".
ועכשיו, אחרי 23 שנים במדים, מה אתה הולך לעשות?
"עוד לא החלטתי. אני מתעסק במחקר ובפיתוח מאז שהתגייסתי, ומקווה להמשיך ולהשפיע בתחום הביטחוני והטכנולוגי. יש היום לפעמים ציניות לגבי התחום הזה, אפילו אני שמעתי מחברים שלי, 'אתה והלייזר שלך'. אז הוא לא רק שלי, אבל אני מאוד גאה בו. לא רואה משהו יותר מעניין מזה".
