ארבעה חודשים מציין היום (רביעי) צה"ל מאז תחילת המלחמה, ושלושה חודשים וחצי מתחילת התמרון ברצועת עזה - שכלל הפוגה של קרוב ל-10 ימים במסגרת הפסקת האש לשחרור חטופים. בצבא מונים כמה הישגים, בטח ביחס לכך שלפיקוד הדרום לא הייתה תוכנית ממשית לכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אך על אחד היעדים המרכזיים עדיין לא הצליחו לסמן וי: פגיעה בבכירי חמאס. זו תמונת המצב, ארבעה חודשים למלחמה.
הישגים טקטיים, אכזבה אסטרטגית
צה"ל מתמרן למעשה בימים אלו רק בחאן יונס, מול הגדוד המערבי של חטיבת חמאס המקומית, שנחשב לאחרון שטרם הוכרע. באוגדה 98 שאחראית על המשימה בעיר הגדולה בשטחה ברצועה ופועלת בה מזה כחודשיים, מעריכים כי בתוך כשבוע יהיה ניתן להגיע אל היעד, ולסיים, הלכה למעשה, את שלב ב' של התמרון בדרום הרצועה. לאחר מכן, המעבר לשלב ג', של פשיטות, יגיע גם לחאן יונס - אחרי שהחל בחודש האחרון בצפון הרצועה והוביל לחיסולם של כ-300 מחבלים, בעיקר בעיר עזה.
יחד עם זאת, בימים שנותרו לפעולה בחאן יונס, כוחות אוגדה 98 יצטרכו לנסות בכל זאת להגיע לשתי מטרות מרכזיות במשימה שקיבלו: הגעה לבכירי חמאס וחיסולם (רובם, בהם יחיא סינוואר ומוחמד דף מתפקדים ועדיין בחיים), והגברת המאמץ או הניסיון לאתר ולחלץ חטופים. בשני נושאים מרכזיים אלו – חיסול הבכירים וחילוץ חטופים, צה"ל לא עמד במשימתו עד כה, לפחות לא באופן ישיר.
בצה"ל מסבירים שרק לחץ צבאי משמעותי באמצעות כוחות יבשתיים דוחק את חמאס לעסקה נוספת, כשבפועל בכל יום נאספים פריטים ורמזים שמקרבים עוד יותר את הכוחות למיקומי החטופים, גם אם עד כה אלו שאותרו והובאו לקבר ישראל – נמצאו כשאינם בחיים.
המטרה העיקרית של צה"ל בליבת שלב א' ושלב ב' של התמרון הייתה לפגוע ביכולות הפיקוד והשליטה של חמאס ובבסיסיו הצבאיים, אלו שמתחת ואלו שמעל לפני האדמה, ובלעדיהם צבא הטרור לא יכול לנהל לחימה על כל סוגיה: משיגור מטחי רקטות בימי הסלמה, דרך פיגועים בגבול ועד לפשיטות על יישובים בנגב המערבי. לכן המיקוד היה עד כה בחלק הגשמי, החומרי של חמאס כצבא טרור - התעשייה הצבאית שלו שפיתחה וייצרה מאות אלפי אמצעי לחימה מסוגים שונים. לאלו צה"ל כן הגיע, חשף, חקר והשמיד, הגם שעל רוב הבסיסים התת קרקעיים האלו ורשת המנהור התנ"כית שמחברת ביניהם – לא היה מודיעין מקדים או מודעות מספקת לפני שבעה באוקטובר, ורוב המידע הושג על אודותיהם באמצעות כוחות החי"ר, השריון וההנדסה – תוך כדי תנועה.
אך לצד ההישגים הטקטיים שנצברים בכל יום על-ידי הלוחמים בשטח, אין אפילו התקרבות לניצחון אסטרטגי. בממשלה מסרבים לדון ב"יום שאחרי" - מי ישלוט על שני מיליון עזתים לאחר צאת כוחות צה"ל. חמאס, מצידו, נכנס לוואקום - ומגלה סימני משילות מחדש בשטחים שבהם צה"ל תמרן. היחידים שמציעים פתרון ארוך טווח ואף דורשים אותו הם שרים בליכוד ובציונות הדתית – בדמות החזרת ההתיישבות לחבל עזה. לא בכדי, פתרון זה, היחיד שהוצע עד כה, צובר אהדה ותאוצה גם בקרב חיילים שנמצאים ברצועה. את התסכול מהפחד בדרג המדיני לצעד מדיני כלשהו לגבי עתיד הרצועה היטיבו לבטא קצינים במילואים שהובילו את הלחימה במכתב למקבלי ההחלטות שנחשף ב-ynet בחודש החולף.
היקף שלא נראה
צה"ל, צריך להבהיר, מעולם לא ביצע תמרון קרקעי כה ארוך בזמן בשטח אויב, גם אם קצב ההתקדמות היה יחסית איטי ונפרס על תאי שטח קטנים יחסית לתמרונים שהיו בדרום לבנון. צבא הטרור של חמאס התגלה ככל כך גדול בשבועיים שקדמו למהלך ובטח תוך כדי תנועה, כך שאל לב התמרון הוטלו יחידות מילואים שלא דמיינו שאי-פעם יופעלו למלחמה - מתחתית סדר העדיפות המטכ"לי - כמו אוגדה 252, לצד אוגדה סדירה מובחרת שמיועדת למשימות עומק, כמו 98.
היקף גדודי המילואים שהופעלו למשימות ליבה בשטח העזתי חרג מכל תכנון או מחשבה של כל אלוף פיקוד דרום או קצין במטה הכללי, כשצה"ל עומד מול האויב המשני של ישראל במזרח התיכון. יחד עם זאת, ומתוך מחשבה מוקדמת של סוף מעשה במחשבה תחילה – בצה"ל מיתנו די במהירות את הגדרת יעדי המלחמה - מחיסול או השמדת חמאס, לפירוקו מיכולת תפקוד כמערכת. 17 מתוך 24 גדודי חמאס אכן יצאו מפעילות כמסגרת לפי נתוני צה"ל, והאויב שמזנב בשטח מורכב בעיקר ממחבלי חמאס שהתגבשו לכדי חוליות מקומיות.
הגדודים שלא טופלו עד כה בחמאס שייכים לערים ועיירות שאליהן התמרון לא נכנס עד כה בכוונת מכוון: דיר אל בלח ונוסייראת במרכז הרצועה, והעיר הנפיצה בדרום הרצועה – רפיח, על ציר הברחות הנשק מסיני - פילדלפי, שנמתח ממנה לכיוון דרום מזרח עד למשולש הגבולות עם ישראל.
תוכנית לתמרון ברפיח והכרעת חטיבת חמאס המקומית, שבסיכוי לא מבוטל מארחת כעת בכירים בחמאס שנמלטו אליה, כבר גובשה - אך נמצאת כעת במגירה לקראת המשך השנה ומצריכה שני תנאים: הסכמה של מצרים, שעלולה לדרוש אתנן כלשהו לפלסטינים ברצועה בדמות של הגדלת הסיוע ההומניטרי או הסכמה ישראלית לגוף פלסטיני רשמי שישלוט ברצועה במקום חמאס, ופינוי של כמיליון עזתים שמצטופפים סביב רפיח בדוחק של מחנות עקורים מצפון הרצועה.
תנאי נוסף, משני אמנם, נוגע ללגיטימציה בינלאומית בהובלת ארה"ב לחזור ולתמרן בעוצמה ברצועה. עד כה ניתן לצה"ל אשראי בינלאומי חסר תקדים באורכו - בעיקר לאור זוועות 7 באוקטובר. בהנחה שהפסקת אש ממושכת של חודש-חודשיים לכל הפחות תגיע במסגרת עסקת חטופים אפשרית, יהיה צורך ב"טעינה מחודשת" של התמיכה הבינלאומית לחידוש התמרון ברצועה.
על כך עלולות להקשות ההסתייגות האמריקנית מאזור החיץ שמייצר צה"ל, עם שיטוח אלפי בתים פלסטיניים והפקעת אדמות חקלאיות; ההתעקשות של ראש הממשלה נתניהו לא לדון ביום שאחרי ובמסירת המפתחות לגורמים "מתונים" שאינם חמאס; והשליטה של האגף הימני בממשלה במרבית ההחלטות, ודרישתו ליישב מחדש את רצועת עזה בישראלים. כל אלו עלולים להקשות על חידוש תמיכת העולם המערבי – שרובו לא קורא לישראל לנצור את האש. בינתיים.
המחירים הנמוכים, ביחס לעבר
226 חללים רושם צה"ל בתמרון הקרקעי. מדובר במספר נמוך בהרבה מהנתונים המבהילים שהדליף בכיר בדרג המדיני במבצע צוק איתן, ממצגת מסווגת, כדי לסכל תמיכה ציבורית במהלך יבשתי נגד חמאס שיגבה מחיר חללים גבוה ובכך יפגע בסיכוי להגדיר את המבצע כהצלחה או ניצחון. גם ביחס למלחמות עבר ולאורכן - כמו למשל 121 חללים במלחמת לבנון השנייה שנמשכה 34 ימים, המחיר בתמרון הנוכחי נחשב נמוך.
גם הפעם נרתעו בכירים בקבינט ממהלך קרקעי גדול, ובדיונים של אחרי שבעה באוקטובר, היו מי שהפצירו במהלך מוגבל נגד חמאס. שר הביטחון יואב גלנט היה זה שדחף ללכת על כל הקופה, ולדרוך על אדמה עזתית שכף רגל של לוחם צה"ל לא דרכה בה זה שלושה או ארבעה עשורים, גם בשנים שקדמו להתנתקות. לכן צה"ל יצא לתמרון תחת עיקרון "ביטחון כוחותינו קודם למהירות". המשמעות: עבודה ופעולה איטית ובטוחה. קודם נגד תשתיות טרור דוגמת בסיסים, עמדות ירי, משגרים ומפעלי אמל"ח. לא להתעכב על כל פיר כי יש אלפים, לא לחפש ולרדוף אחר כל מחבל כי יש עשרות אלפים - ורובם מסתתרים מתחת לאדמה או מתחזים לאזרחים לא חמושים.
לכך ניתן להוסיף תפקוד נבון ומוצלח של מפקדי השדה שהפגינו תחבולות רבות, הונאות טכנולוגיות ואש בהיקפים שמעולם לא הומטרה על אויב בפרק זמן שכזה ובאופן יחסי, יכולות פינוי וטיפול רפואיים מתקדמים שאין להם אח ורע באף צבא בעולם (מתוך כ-2,000 פצועים, קרוב ל-500 במצב קשה – שיכלו להיספר כחללים ללא תגובה נכונה ומהירה של חבריהם לכוח - הפרמדיקים הצבאיים והחובשים). עיקרון זה העניק גם אורך נשימה ציבורי להמשיך בתמרון.
מחיר נוסף וקריטי לא פחות הוא מחיר הפגיעה בעורף: לחמאס אין את אלפי הטילים המדויקים והכטב"מים התוקפים שיש לחיזבאללה, ועדיין הוא שיגר אלפי רקטות לערים הגדולות, וטבח ופגע באלפי ישראלים בפלישתו הרצחנית של מכת הפתיחה בנגב המערבי. מערכות ההגנה המתקדמות של חיל האוויר שמנעו אלפי אתרי הרס, משמעת הציבור בהוראות פיקוד העורף והעמקת הפגיעה האנושה בחמאס ע"י הכוחות בעזה, אפשרו בסך הכול חזרה לשגרה מלאה בעורף, תפקוד חוזר בנתב"ג ומשק שפתוח ופעיל. יחד עם זאת, צריך לזכור: עזה הייתה ותישאר האויב המשני של ישראל, ואיו"ש שומרת בינתיים על שקט יחסי.