שנה שלמה ב-4 דקות. סיכום הממשלה החולפת
עוד לפני ההודעה ביום שני כבר היה ברור שזה נגמר. רק דבר אחד לא היה ברור: איך ינהג ראש הממשלה (עדיין) נפתלי בנט. הקרב הסמוי שלכאורה התנהל בינו לבין יאיר לפיד, מי יכהן כראש ממשלת המעבר - שהתבסס על השאלה מאיפה יבוא העריק שיפיל את הממשלה, מימין או משמאל, כפי שנכתב בהסכם הקואליציוני - נקטע באחת על ידי מי שבעוד ימים ספורים יהיה ראש הממשלה לשעבר. בנט הוכיח שהוא קצין וג'נטלמן: מתוך אחריות, וללא בכיינות או שיסוי, הוא הודיע שיעביר את המפתחות לשותפו-חברו לפיד. הוא לא נאחז בקרנות המזבח, וההצהרה המשותפת שנשאו השניים הייתה גילוי של חברות נדירה בחיים הפוליטיים, שכמותה אינה זכורה במקומותינו.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• כן, לשבור את קרטל המורים
• מה בכלל איבדנו בפולין
• על מפלגות ערביות וניסויים בבני אדם
• המתנחלים ניצחו באביתר. ככה קמים יישובים
אנו דווקא זוכרים קרבות עקובים מדם בין פוליטיקאים, ואת אלה שנאחזו בכיסאותיהם בכל מחיר. הטפנו על כך לאורך כל התקופה שבה בנימין נתניהו נאחז בשלטון ובכיסאו בממשלות מעבר, בארבע מערכות בחירות שכפה עלינו רק משום שלא הצליח להשיג רוב, ובהמשך כאשר חרף הבטחתו לבצע את הסכם הרוטציה עם בני גנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים", ניסה למנוע זאת.
זעקנו על כך כשאהוד ברק, בקדנציה הכושלת שלו כראש ממשלה, טס ביולי 2000 לקמפ דיוויד למשא ומתן עם יאסר ערפאת כדי להציע לו מסירת חלקי מולדת, כשהוא עומד בראש קואליציית מיעוט מתפוררת לאחר מפלה בהצבעת אי-אמון בכנסת. כל מה שאמרנו אז, כל הטענות שהעלינו על רמיסת הדמוקרטיה כדי לשמר את השלטון - היו נכונות, לדאבון הלב, גם ביחס למצב הפוליטי שאליו נקלעה קואליציית בנט-לפיד.
טוב עשו השניים: ממשלה, כל ממשלה, שלא נהנית מרוב, שאפילו 60 מחברי הכנסת כבר אינם תומכים בה - צריכה להבין שאסור לה לשחק בכללי הדמוקרטיה ושעליה ללכת אל הבוחר. הממשלה הזו קמה בשם הדמוקרטיה. היא קמה כדי למנוע את הניסיונות - שנעשו - לרמוס את הדמוקרטיה, ואל מול מי שאיימו בריש גלי - ועדיין מאיימים - לרמוס את מערכת המשפט, אם רק תינתן להם ההזדמנות לחזור לשלטון.
ברור גם לי, כמו לכל אדם בר-דעת, שבבחירות שיגיעו כעת אנו עלולים לקבל ממשלה בראשות נתניהו, ובה שני שרים בכירים, בכירים מאוד, שיציבותה של הקואליציה תהיה תלויה בהם: איתמר בן-גביר, תלמידו המובהק של הרב כהנא, שכלל לא שירת בצה"ל, ומי שהרב הראשי יצחק יוסף אמר עליו שהוא "מתסיס את הרוחות וגם עובר על כל צו של גדולי ישראל"; ובצלאל סמוטריץ', אלוף הגזענים, שאף הוא לא טרח לשרת שירות צבאי מלא, אלא שירות מקוצר, כפקיד, אחרי שכבר הספיק לעשות תואר במשפטים.
עזבתי את הליכוד בפברואר בשנה שעברה בדיוק בגלל חבירתו של נתניהו לאותו בן-גביר, שכוחו בסקרים עולה מיום ליום, ואני בוודאי איני רוצה בממשלה שכזאת. אבל על אף כל אלה, לא היה מנוס מבחירות - משום שהסכנה בכיפוף ועיקום כללי הדמוקרטיה גדולה יותר.
לימור לבנתצילום: אוהד צויגנברגכעת, יש לגייס את כל הכוחות של הימין-מרכז הממלכתי, בדיוק כפי שלמדנו ממורנו זאב ז'בוטינסקי ומראש הממשלה המנוח מנחם בגין. רבים עדיין מאמינים בערכים ממלכתיים אלה, ואינם רוצים בהסתערות על שלטון החוק, בתי המשפט, ומוסדות האכיפה - כפי שמאיימים לעשות שלמה קרעי, דוד אמסלם וחבריהם בליכוד, שמדבריהם נתניהו מעולם לא התנער.
זה יהיה קרב לא פשוט כלל: נתניהו נלחם את מלחמת חייו, כשעל גבו כתבי האישום המתבררים עתה בבית המשפט. הוא נלחם לא רק על חפותו - שאותה יקבע אך ורק בית המשפט, ולא כל מיני צייצנים מטעם - אלא גם על הפגיעה בלגיטימציה של כל מערכת החוק. הוא יודע לעשות זאת, ובתקופת הבחירות הוא יהיה במיטבו. ועל כן, יש להפשיל שרוולים, ולצאת לקרב הנגדי: לקרב השמירה על הדמוקרטיה ועל הממלכתיות.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
