כשפרצה המלחמה הפסיקו להגיע עובדים ערבים לבית החולים השיקומי הגריאטרי באזור השרון שבו אני עובדת כקלינאית תקשורת אחראית. בקבוצת טלגרם פורסמה הודעה על כוונה לרצוח ערבים בעיר שבה פועל בית החולים. זה המשיך בקריאות "מוות לערבים" ובמצור על סטודנטים בנתניה, והגיע לשתי צעירות יהודיות שתקפו אישה ערבייה בהריון שברוב חוצפתה הגיעה לטייל בפארק בזמן מלחמה.
בשלב מסוים פנתה אליי עמיתה לעבודה בסדרת שאלות שתפסו אותי לא מוכנה: מתי התחלת להאמין בשלום, היא תהתה, ואיך זה שאת עומדת דומייה לזכר הנרצחים בטבח 7 באוקטובר, ולמה את ממשיכה לעמוד ליד "היהודים" כשהם שרים את התקווה.
אכן, אני ערבייה שמתביישת לקרוא לעצמה "פלסטינית", ומעדיפה את ההגדרה ערבייה מוסלמית ישראלית. גדלתי בבית מסורתי שמעולם לא עלו בו ביטויי קיצוניות - לא דתית ולא אידאולוגית. הוריי לא סיפרו לי את כל האמת, וציירו תמונה יפה של העולם, לדעתי מתוך פחד ומתוך ניסיון לגונן עליי ועל אחיי. היו להם חברים יהודים שהיו מגיעים לבקר מדי פעם. במלחמת המפרץ קישטנו את הקופסה של המסכה הכי יפה שיכולנו וקנינו מאכלים טעימים לדקות הבודדות שבהן שהינו בחדר הכי קרוב להגדרותיו של ממ"ד. הוריי מעולם לא גינו את ארה"ב וגם לא את ישראל.
כשיצחק רבין נרצח הם תיארו לי אותו כסמל של שלום, שאילו היה נשאר בחיים העולם היה נראה אחרת. פעם כתבתי עליו שיר ותיארתי אותו כשמש שמישהו שרף. בבית המשפחה לא דיברנו פוליטיקה. דיברנו רק שלום. כשבבית הספר שלחו אותנו למושב להכיר את בני גילנו אני התאהבתי בדנה, החברה היהודייה הראשונה שלי, שלצערי לא יכולתי לשמור איתה על קשר.
ולכן, כתשובה לעמיתה שלי אמרתי שאני מאמינה בשלום מאז שאני מכירה את עצמי. וזאת אף שמובן לי שהעולם אינו שחור-לבן כפי שנטיתי לחשוב, ואף שלעיתים קרובות אני חווה את משבר הזהות שהחברה הערבית מכירה כה טוב. לפעמים אני בכלל חושבת שכדאי לי להגר למדינה מוסלמית כדי להיפטר מהמאבק שמתחולל בתוכי בין נאמנותי למדינה שבה גדלתי, למדתי והצלחתי, לבין תחושת האחווה עם אחים שלי ב"פלסטין".
אני לא מזדהה עם אף ארגון פוליטי ואני מצביעה למפלגות הערביות רק מתוך תחושת מחויבות מוסרית. את בניי לא הצלחתי לחנך כפי שהתחנכתי - בעולם ורוד שבו כל היהודים הם חברים שלנו. יש להם דעות משלהם על המצב והם כואבים את הילדים והנשים שנהרגים בעזה. התקווה התמימה לשלום נעדרת מדור ה-Z של דוברי ערבית. הם גדלו להיות דור סקפטי וציני.
אסיל מנצורבעבר השתתפתי בקבוצה לימודית שבה כולם היו ישראלים שהגדירו את עצמם פלסטינים. הרגשתי אי-נוחות כי ההגדרה הזאת זרה לי וקשה לי להזדהות איתה. רציתי לקום וללכת או להתחיל מהומה ולשאול כמו היהודים: אם אתם פלסטינים, למה שלא תקומו ותלכו לגור בשטחים?
משבר הזהות בא לידי ביטוי ברגעים שבהם ערבים עוזבים את החדר בדקת דומייה. משבר הזהות בא בשפת הכתיבה. משבר הזהות בא כשצופים בבתים שנהרסו בעזה, בילדים המתים, בעת שמיעת התפילות בערוצים הערביים מסביב לעולם. אז מתי התחלתי להאמין בשלום? השאלה החשובה היא מתי אפסיק להאמין בו.
- אסיל מנצור היא קלינאית תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
